השגחה פרטית – האם הקב״ה משגיח על כל דבר?

המקור: ה׳ יודע את מעשי בני האדם

העיקר העשירי ברשימת הרמב״ם הוא שהקב״ה יודע את מעשי בני האדם ואינו מסיר עינו מהם. בדברי הימים (ב טז, ט) נאמר ״כי ה׳ עיניו משטטות בכל הארץ״, ובתהלים: ״מה׳ מצעדי גבר כוננו״ (לז, כג).

על הפסוק הזה מבסס רבי חנינא בגמרא (חולין ז ע״ב) את המשפט ״אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה״ – גם מכה קטנה באצבע אינה מקרה. הגמרא בערכין (טז ע״ב) דנה בשאלה מהו ״יסורין״ ומונה דברים פעוטים – בגד שנתפר ואינו מתאים, משקה שנמזג חם במקום קר, חלוק שהתהפך – כדי ללמד שגם הקטנות נמדדות.

שיטת הרמב״ם: השגחה לפי מדרגה

הרמב״ם, במורה נבוכים (חלק ג, פרקים יז–יח), כתב שההשגחה הפרטית חלה על בני האדם, ושהיא תלויה במדרגתם: ככל שאדם קרוב יותר לה׳ בדעתו ובמעשיו – כך ההשגחה עליו גדולה יותר. בבעלי החיים ובצמחים, לדעתו, ההשגחה היא על המין בכללו, והמקרים של הפרט נוהגים לפי טבע העולם.

לפי שיטה זו, ההשגחה אינה דבר שקורה לאדם מבחוץ בלבד – היא גם תוצאה של הקשר שלו עם הקב״ה.

שיטת הרמב״ן: ניסים נסתרים

הרמב״ן, בפירושו לתורה (שמות יג, טז), כתב שמתוך הניסים הגלויים של יציאת מצרים אדם מגיע להכיר ב״ניסים הנסתרים״, ושאין לאדם חלק בתורת משה עד שיאמין שכל דבריו ומקריו ניסים, ואין בהם טבע ומנהגו של עולם. במקומות אחרים (למשל בפירושו לבראשית יח, יט) הוא מדגיש שההשגחה המיוחדת היא על החסידים, ושאר העולם מונהג יותר בדרך כללית.

גם כאן יש דרגות: ההשגחה קיימת על הכול, אבל צדיק ״דבק״ בה יותר.

החסידות: השגחה על כל עלה

בתורת החסידות, בעקבות הבעל שם טוב, הורחב המושג: כל פרט בבריאה – גם עלה שנושר מעץ או גרגר אבק – מונהג בהשגחה מכוונת, ויש בו תכלית. ספרי החסידות מביאים רעיון זה כעיקר בעבודת ה׳: לראות את יד ה׳ בכל דבר שקורה.

הגישות שונות בהיקף, אך מסכימות על העיקר: האדם אינו הפקר, ומה שקורה לו אינו מקרה עיוור. על השאלה הקשה שנובעת מכך – למה קורים גם דברים רעים – ראו צדיק ורע לו, ועל היחס בין השגחה לבחירה – בחירה חופשית.

טעויות נפוצות

• לחשוב שהשגחה פרטית מבטלת את הבחירה החופשית ואת האחריות של האדם.
• להציג שיטה אחת כאילו היא הדעה היחידה. ראשונים ואחרונים נחלקו בהיקף ההשגחה.
• להסיק מהשגחה פרטית שמותר לוותר על זהירות. ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם״ – ההשתדלות נשארת.