מטמונים מהפרשה

"ככל היוצא מפיו יעשה" (ל, ג).

בשנת תשנ"א חל צום "תשעה באב" במוצאי שבת. הגאון רבי יהודה צדקה, שהיה בא בימים, נזקק לנטילת תרופות עקב מצב בריאותו הרופף, והרופא אסר עליו לצום. קראו בני ביתו של הרב לילד קטן מבני השכנים, כדי שישמע את הרב מבדיל על היין וישתה את הכוס.

לאחר ששתה הילד את כוס ההבדלה, בקשה הרבנית לתת לילד דברי מתיקה, אולם רבי יהודה סירב ואמר, כי אין זו השעה המתאימה לקבלת ממתק, והסביר לילד בנועם, כי בשעה זו צמים כל בית ישראל על חורבן המקדש, על כן מיד במוצאי הצום יבוא ויקבל את הממתק המובטח.

למחרת היום, מיד כאשר נשלם הצום, שאל רבי יהודה את בני ביתו – היכן הוא הילד ששתה אמש את היין ההבדלה, כי ברצונו לתת לו את אשר הבטיח. אין כל צורך – אמר אבי הילד – בני כבר שכח את שהבטיח לו הרב. הוא אולי שכח – אמר רבי יהודה – אבל אני לא שכחתי כלל... את מוצא שפתי – אשמור!

"נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" (לא, א-ב).

במדרש (במדבר רבה פרשה כ"ב) מובא: שהיה משה מתאווה לראות בנקמת מדין, ועליו נאמר (תהילים נח): "ישמח צדיק כי חזה נקם"!

את דברי המדרש הללו הסביר המגיד מדובנא, כדרכו, במשל: לעשיר אחד היה בן יחיד, בחור חמד, אלא שחסרון גדול היה בו שבכל עת היה שותה יין ויי"ש לשכרה. כל תחנוניו של העשיר לא הועילו, והבן נשאר בסורו.

לימים בא לעיר רופא חכם. מיהר העשיר אליו ותינה בפניו את צערו. שמע הרופא ואמר כי הוא יכול לרפא את הבן מהרגלו הרע, עד שכל משקה משכר יהפוך בעיניו למשוקץ. טיפל הרופא בבן ועשה מה שעשה, ולאחר זמן לא רב בא אל העשיר ובישר לו כי הטיפול הצליח והבן שונא יין ושאר משקים. השגיח האב על בנו וראה, כי אכן, הוא אינו נוגע לא ביין ולא ביי"ש, אולם רצה האב להיות בטוח בהצלחת הטיפול, על כן שלח את בנו אל המוזג כדי שיקנה כד יין. בא הבן אל בית המזיגה וביקש כד יין. ירד המוזג אל המרתף כדי להביא את אשר נתבקש, והבחור המתין למעלה.

על הדלפק עמדו כדי יין ריקים וכאשר הריח הבחור את ריח היין היה הריח כה מאוס בעיניו, עד אשר לקח מקל ושבר את כל הכדים...

כאשר עלה המוזג מן המרתף וראה את אשר עולל הבחור, מיהר ורץ אל אביו וסיפר לו את אשר הזיק בנו בבית המזיגה.

שמח האב מאד ואמר: אל דאגה! אני אשלם לך את מלוא הנזק, אולם שמחה גדולה בליבי, כי עכשיו אני נוכח לדעת ששנאת היין בליבו של בני כאשר אמר הרופא.

כן הוא גם הנמשל – אמר המגיד – משה רבנו ביקש לראות את נקמת מדין, כי רצה לברר לעצמו, האם בני ישראל שונאים את המדיינים או שמא יש בליבם חלק מן התאווה שראו אצל מדין, על כן אם בשדה הקרב יעמדו בני ישראל כנזופים ברפיון ידיים, ידע כי אין שנאת המדיינים בליבם, ואם ילחמו בכעס ובחימה ידע, כי שונאים בני ישראל את המדיינים.

וזהו שאומר המדרש: "ישמח צדיק כי חזה נקם"!