התמדה עד היכן?

בצעירותו של מרן, עת למד בישיבת "פורת יוסף, שבעיר העתיקה, קרה מקרה והתקרה למעלה מעל למקומו הקבוע בהיכל הישיבה, נסדקה. היה זה בימי החורף, והגשם נטף על ראשו ורובו. מכיון שהיה זה מקומו הקבוע העדיף מאוד להשאר, ובכדי שלא ייטפו עליו מימי הגשמים, לקח רבינו מזרן, הניחו מעל ראשו והמשיך ללמוד בהתמדה, כך שכל מי הגשמים דלפו על המזרן. לאחר שהמזרן כולו עלה ונסתפג במים, וכבר גבר הקושי של רבינו לשאת את כובדו של המזרן, החליף מזרן וכך המשיך ללמוד ולהתמיד ללא הרף.

ועוד מסופר בצעירותו של מרן, שהיה מביא עמו בצקלונו כל יום בבוקר ארוחת צהריים, הכולל לחם וחתיכת מרגרינה. מזון זה היה אוכל בצהריים בזריזות ומיד ממשיך בהתמדה נפלאה בתורה הקדושה, שהיא לחם חוקו לפניו תמיד.

דברי מרן בעניין מעלת כתיבת חידושי תורה וז"ל: כשמתחיל לכתוב, הדברים מתרחבים בעיניו, ואח"כ לאט לאט מגיע לפסק הלכה.

כשהיינו למשל בבית הדין, לא פעם קרה ששמענו את הטענות, ראובן אומר כך ושמעון אומר כך, התחלנו להתבונן בהם יפה, וב"ה גם יש לנו נסיון עשרות שנים בדיינות, היה נראה לי למשל שצריך לפסוק לטובת שמעון, אבל בכל זאת אני צריך לעיין בפוסקים לראות את פסק ההלכה, בפוסקים שמתחילה גם כן ידעתי אותם, לא שנתגלו לי אח"כ.

ובכל זאת, משהתחלתי עד שסיימתי לכתוב את הפסק, נשתנה מהקצה אל הקצה. במקום שנאמר כי שמעון זכאי - ראובן זכאי. כעת נתרחבו הדברים, וממילא רווחא שמעתא.

תדעו כמה גדול כוחה של הכתיבה, אלמלא כתבתי והייתי נשאר בדעתי, הייתי פוסק שלא כהוגן חס ושלום. וזהו לא רק בעניינים של ראובן ושמעון וכיוצא, אלא בכל הלכה.