וקראת לשבת עונג · פרשת מטות מסעי

הכר את עצמך

סיבות רבות ליציאה למלחמה. בדרך כלל, כבדות משקל הן. שהרי מלחמה דבר רציני היא. סכנת נפשות, והוצאותיה רבות. יש המבקשים לכבוש שטחים, יש הרוצים להשתלט על אוצרות טבע. יש הרוצים כבוד ושררה, יש המבקשים נקמה וגמול. בקצרה, תמיד יפעלו כאן הגורמים המוציאים את האדם מן העולם: הקנאה, התאווה או הכבוד. כמדומה, שמלחמת מדיין בפרשתנו חריגה ויוצאת דופן, אחת ויחידה בתולדות עולם. עם יצא למלחמה מסיבה אחת ויחידה: משום שביקשו להחטיאו! רק עם ישראל מסוגל לצאת למלחמה עקב כך. בדבר ה׳ יצאו, ועליו בטחו. צבא מועט כל כך גייסו, אלף לוחמים מכל שבט. לוחמים שאינם מאומנים. ושנים עשר אלף איש כבשו מדינה שלמה, הכריתו עם שלם, לקחו עשרות אלפי שבויים, ולא נפל מהם איש, כולם שבו בשלום! כך זה, כשה׳ עוזר. עם שובם, שלחו את המפקדים. בידם כל תכשיטי נשות מדיין. צמידים ורבידים, טבעות ועגילים. את הכל מבקשים הס להביא לאוצר בית ה׳. ״אמר להם משה לישראל: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון?״ הביט בחשדנות על התרומה, חשש שמבקשת היא לכפר על חטא. אולי התירו רסן במלחמה, פרצו גדרי צניעות. חלילה, השיבו. ״אמרו לו: לא נפקד ממנו איש״. אחד לא סטה מדרך הישר. ״אמר להם: אם כן, כפרה למה? אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. מיד: ונקרב את קרבן ה׳!״

אנשים מתייחסים בסלחנות להרהור אסור, ולגורמיו: ראיה, שמיעה. הבורא יתברך, יוצר האדם ומכיר כוחות נפשו, אינו סובר כך. אסר זאת עלינו באיסור לאו: ״לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״. להלכה, המסתכל כדי להתפעל מהראיה, עובר איסור מן התורה. ומדוע ההתייחסות המחמירה? נצטט אימרה של רבינו ה״חפץ חיים״ זע״ל, מימרה ובה שמונה מלים: ״מהו האדם?״ - נעצור כאן לרגע. נחשוב, מה היינו עונים על שאלה זו. מהו באמת האדם, מה תוכנו. איך היינו מגדירים, למעשה, את עצמנו.

נזכור, נותרו לנו שש מלים להגדרה זו. איך הייתי מגדיר את עצמי, את זולתי, את האנושות כולה, בשש מלים? נחשוב על שלוש תשובות, ונראה האם קלענו למטרה.

ותשובתו של ה״חפץ חיים״: ״מהו האדם - מה שהוא רואה, ומה שהוא שומע״. זה מה שבונה אותו, זה מה שיוצק את יסודותיו, זה מה שממלא אותו תוכן. ולא, אין המדובר באנשים שאינם חושבים, שאינם הוגים, שאינם יצירתיים. אבל גם הם, קולטים ופולטים. והגיגיהם ורעיונותיהם בבואת קליטתם. הוא שאמר הכתוב: ״שתה מים מבורך, ונוזלים מתוך בארך״. בתחילה האדם כבור, שממלאים אותו מן החוץ. לאחר מכן, נובע הוא כבאר, משלו. והשאלה: מה קלט, ממה הושפע, ומה השפע. לפיכך, את כל גדלותו של רבי יהושע בן חנניה, מגדולי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, ייחסו לאימו שהביאה עריסתו לבית המדרש, ״בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה״! לפיכך הורה מרן ה״חזון איש״ זצ״ל שאחד הדברים החשובים ביותר בגן הילדים - וגם בבית, כמובן - שעל הקיר יתנוססו תמונות של רבנים, גאונים וצדיקים. זה משפיע. ולא רק משפיע, אלא בונה, יוצק יסודות. ומעשה ביהודי שנפגע אנושות וזקוק היה לאישפוז ממושך במחלקה שיקומית. ערב הגיעו לשם הקדים מרן ה״אבי עזרי״ זצ״ל ושלח אחד ממקורביו להוודע באיזה חדר ישכון, להוריד את הפוסטרים שהתנוססו שם ולתלות תמונות רבנים. כדי שלא יבוא על ידי חורבן הנפש!

ומעתה, רצונך להכיר את עצמך, הראי לפניך: ערוך סקירה וסריקה, הזכר מה אתה רואה ומה אתה שומע, ותדע מי אתה. רואה אתה מניין לתפילה ושיעור תורה, רואה אתה צניעות, שומע קדיש וקדושה ודברי תורה ויראה, הרי עולמך לפניך, זה אתה. אבל רואה אתה פריעת גדרי צניעות, הן ברחובה של עיר, הן במלכודות התקשורת. שומע אתה לשון משתלחת וניבול פה. צר לומר, אבל אלה החומרים מהם מורכב עולמך, וכה חבל!

לפיכך, אלו שעולמם עולם תורה מאיר, יעמדו על המשמר בימי הקיץ ובתקופת החופשה. לבל ישובו, והם אנשים אחרים!...

התמדה עד היכן?

בצעירותו של מרן, עת למד בישיבת "פורת יוסף, שבעיר העתיקה, קרה מקרה והתקרה למעלה מעל למקומו הקבוע בהיכל הישיבה, נסדקה. היה זה בימי החורף, והגשם נטף על ראשו ורובו. מכיון שהיה זה מקומו הקבוע העדיף מאוד להשאר, ובכדי שלא ייטפו עליו מימי הגשמים, לקח רבינו מזרן, הניחו מעל ראשו והמשיך ללמוד בהתמדה, כך שכל מי הגשמים דלפו על המזרן. לאחר שהמזרן כולו עלה ונסתפג במים, וכבר גבר הקושי של רבינו לשאת את כובדו של המזרן, החליף מזרן וכך המשיך ללמוד ולהתמיד ללא הרף.

ועוד מסופר בצעירותו של מרן, שהיה מביא עמו בצקלונו כל יום בבוקר ארוחת צהריים, הכולל לחם וחתיכת מרגרינה. מזון זה היה אוכל בצהריים בזריזות ומיד ממשיך בהתמדה נפלאה בתורה הקדושה, שהיא לחם חוקו לפניו תמיד.

דברי מרן בעניין מעלת כתיבת חידושי תורה וז"ל: כשמתחיל לכתוב, הדברים מתרחבים בעיניו, ואח"כ לאט לאט מגיע לפסק הלכה.

כשהיינו למשל בבית הדין, לא פעם קרה ששמענו את הטענות, ראובן אומר כך ושמעון אומר כך, התחלנו להתבונן בהם יפה, וב"ה גם יש לנו נסיון עשרות שנים בדיינות, היה נראה לי למשל שצריך לפסוק לטובת שמעון, אבל בכל זאת אני צריך לעיין בפוסקים לראות את פסק ההלכה, בפוסקים שמתחילה גם כן ידעתי אותם, לא שנתגלו לי אח"כ.

ובכל זאת, משהתחלתי עד שסיימתי לכתוב את הפסק, נשתנה מהקצה אל הקצה. במקום שנאמר כי שמעון זכאי - ראובן זכאי. כעת נתרחבו הדברים, וממילא רווחא שמעתא.

תדעו כמה גדול כוחה של הכתיבה, אלמלא כתבתי והייתי נשאר בדעתי, הייתי פוסק שלא כהוגן חס ושלום. וזהו לא רק בעניינים של ראובן ושמעון וכיוצא, אלא בכל הלכה.

מטמונים מהפרשה

"ככל היוצא מפיו יעשה" (ל, ג).

בשנת תשנ"א חל צום "תשעה באב" במוצאי שבת. הגאון רבי יהודה צדקה, שהיה בא בימים, נזקק לנטילת תרופות עקב מצב בריאותו הרופף, והרופא אסר עליו לצום. קראו בני ביתו של הרב לילד קטן מבני השכנים, כדי שישמע את הרב מבדיל על היין וישתה את הכוס.

לאחר ששתה הילד את כוס ההבדלה, בקשה הרבנית לתת לילד דברי מתיקה, אולם רבי יהודה סירב ואמר, כי אין זו השעה המתאימה לקבלת ממתק, והסביר לילד בנועם, כי בשעה זו צמים כל בית ישראל על חורבן המקדש, על כן מיד במוצאי הצום יבוא ויקבל את הממתק המובטח.

למחרת היום, מיד כאשר נשלם הצום, שאל רבי יהודה את בני ביתו – היכן הוא הילד ששתה אמש את היין ההבדלה, כי ברצונו לתת לו את אשר הבטיח. אין כל צורך – אמר אבי הילד – בני כבר שכח את שהבטיח לו הרב. הוא אולי שכח – אמר רבי יהודה – אבל אני לא שכחתי כלל... את מוצא שפתי – אשמור!

"נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" (לא, א-ב).

במדרש (במדבר רבה פרשה כ"ב) מובא: שהיה משה מתאווה לראות בנקמת מדין, ועליו נאמר (תהילים נח): "ישמח צדיק כי חזה נקם"!

את דברי המדרש הללו הסביר המגיד מדובנא, כדרכו, במשל: לעשיר אחד היה בן יחיד, בחור חמד, אלא שחסרון גדול היה בו שבכל עת היה שותה יין ויי"ש לשכרה. כל תחנוניו של העשיר לא הועילו, והבן נשאר בסורו.

לימים בא לעיר רופא חכם. מיהר העשיר אליו ותינה בפניו את צערו. שמע הרופא ואמר כי הוא יכול לרפא את הבן מהרגלו הרע, עד שכל משקה משכר יהפוך בעיניו למשוקץ. טיפל הרופא בבן ועשה מה שעשה, ולאחר זמן לא רב בא אל העשיר ובישר לו כי הטיפול הצליח והבן שונא יין ושאר משקים. השגיח האב על בנו וראה, כי אכן, הוא אינו נוגע לא ביין ולא ביי"ש, אולם רצה האב להיות בטוח בהצלחת הטיפול, על כן שלח את בנו אל המוזג כדי שיקנה כד יין. בא הבן אל בית המזיגה וביקש כד יין. ירד המוזג אל המרתף כדי להביא את אשר נתבקש, והבחור המתין למעלה.

על הדלפק עמדו כדי יין ריקים וכאשר הריח הבחור את ריח היין היה הריח כה מאוס בעיניו, עד אשר לקח מקל ושבר את כל הכדים...

כאשר עלה המוזג מן המרתף וראה את אשר עולל הבחור, מיהר ורץ אל אביו וסיפר לו את אשר הזיק בנו בבית המזיגה.

שמח האב מאד ואמר: אל דאגה! אני אשלם לך את מלוא הנזק, אולם שמחה גדולה בליבי, כי עכשיו אני נוכח לדעת ששנאת היין בליבו של בני כאשר אמר הרופא.

כן הוא גם הנמשל – אמר המגיד – משה רבנו ביקש לראות את נקמת מדין, כי רצה לברר לעצמו, האם בני ישראל שונאים את המדיינים או שמא יש בליבם חלק מן התאווה שראו אצל מדין, על כן אם בשדה הקרב יעמדו בני ישראל כנזופים ברפיון ידיים, ידע כי אין שנאת המדיינים בליבם, ואם ילחמו בכעס ובחימה ידע, כי שונאים בני ישראל את המדיינים.

וזהו שאומר המדרש: "ישמח צדיק כי חזה נקם"!

ושנא את הרבנות

ידוע המעשה על רבי אהרן הכהן זצ"ל, חתן מרן החפץ חיים זצ"ל, בהיותו אברך סמוך על שולחן חותנו נחל פעם אכזבה בהשתדלותו להשיג משרת רבנות בעיר מסוימת. הצטער על כך ר' אהרן והשיח לבו בפני חותנו. הח"ח דיבר על ליבו והצביע על גודל האחריות שברבנות וכי אין כדאי להצטער בשל אי קבלת המשרה, ברם, דעתו של חתנו טרם נחה בזאת.

הציע לפניו הח"ח לספר לו מה שאירע לו בתקופה הקצרה בה כיהן כרב בעיירתו ראדין ושהיווה אחד מהגורמים לעזיבתו את הרבנות, אך בתנאי שיקבל ר' אהרן ע"ע לבל יספר זאת לאיש, כל עוד שהוא – הח"ח, נמצא בחיים. וכך סיפר לו הח"ח:

באותו זמן אירע שאחד הקצבים נתפס במכירת בשר טריפה, והועבר מיד מחזקתו, הלה בא לפני והביע חרטה על מעשהו, והבטיח שלא ישוב עוד לכסלה, נוכחתי שהלה מתכוון ברצינות ומאידך היה נתון במצוקה וטפלי היו תלויים בו, שיתפתי מידת רחמים לדין והחזרתיו לכשרותו, ואילו על חטאו קנסתיו לנדב לבימ"ד ארבעים ליטרא של נרות. הקצב לא האריך ימים לאחר אותו מעשה, וכעבור זמן קצר הלך לעולמו.

באחד הימים ואני לומד כדרכי בעזרת נשים שליד ביהכנ"ס נפלה עלי תרדמה ובחלומי הנה שלושה אנשי צורה מופיעים לנגדי והגדול שביניהם פונה אלי בשאלה: ר' ישראל מאיר, הלא תזכור המאורע באותו קצב שקנסתו לנדב מ' ליטרא נרות, אמור לנאשם מה התכוונת בקנס זה, בתור עונש למען יזהר להבא, וכן לטובת הציבור למען ישמעו ויראו, או גם למען תהיה לנענש כפרה על עוונו? נדהמתי מאד, וראש המדברים הרגיעני ואמר שימתינו לי עד שתשוב דעתי אלי. נתתי לב להיזכר באותו עניין והשבתי שעד כמה שבזכרוני הקנס הוטל עליו לשם עונש ולא לשם כפרה. כשהתעוררתי מתרדמתי, ראשי היה כבד עלי, חזרתי לתלמודי ושוב נפלה עלי תרדמה. הפעם הופיע לפני הקצב, כשכולו מדוכדך, ובקול בוכים טען כנגדי: אוי, רבי, ראה מה עוללת לי בתשובתך לבי"ד של מעלה. כשעמדתי בדין והקטיגור תבע לדון אותי בגיהנום בעבור האכלת טריפות, טענתי שכבר נתכפרתי בקנס של הנרות שהטלת עלי.

טען לעומתי הקטיגור, שהקנס לא בא לשם כפרה אלא לשם עונש גרידא, והוחלט איפה לשאול את פיך על כוונתך. ומאחר שתשובתך היתה שלא התכוונת לשם כפרה- יהיה עלי עתה לעבור ייסורי גיהנום קשים על אותו עוון… לאחר מעשה זה, סיים הח"ח, גמלה אצלי ההחלטה להסתלק מן הרבנות… עד כאן המעשה.

ומרן רבי חיים קנייבסקי זצ"ל נשאל בענין זה: הרי בשמים יודעים את האמת, ומדוע היה צריך לבוא אל הח"ח ולשאלו?

והשיב: שבית דין של מעלה אלו מלאכים, או אלו גדולי הדור שעבר, ואין הם יודעים מחשבות.

ועוד נשאל: והרי כתוב "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה" (אבות פ"ג מ"א)- א"כ הוא עושה הדין.

והשיב: קודם יש בי"ד, ובי"ד צריך לנהוג כמו בי"ד, ואח"כ הקב"ה פוסק דינו.

התדר היהודי (ח)

בהמשך לגליונות קודמים: התועלת העצומה מהפרדת התקנון מהדת. מנסיון, מוסדות שאימצו את דרך 'ההפרדה', גילו בבת אחת אוצר מדהים, של משמעת קלה, נוחה, ונקיה. ההגיון כאן פשוט: מה שאתה אוכף בצורה טכנית, אתה מקבל בפשיטות. כי זה דבר קל יחסית, לקבל הנחיות טכניות מגורם סמכות. לעומת זאת אם הנך הופך את האכיפה ל'מלחמת דת' – הרי אתה מעורר עליך זעם וחימה, שהרי אנו יודעים שעל מלחמת דת – ג'יהאד – אנשים מוכנים גם למות!

"מה, המנהלת הזו תקבע לנו מה זה לבוש בת ישראל?! אני אראה לה 'על הפרנציפ' שבת ישראל מתלבשת הפוך!!". אבל, כאשר האכיפה היא טכנית, ונאמרת באופן עניני ומתומצת (ועדיף ביחידות שלא בפני אחרים):

"סליחה, במוסד שלנו יש כלל שלא מתלבשים כך. זהו הכלל, ואת נדרשת להחליף בגד עכשיו/עוד שעה/היום/מחר" (תלוי בסגנון האכיפה בכל מוסד לגופו) – זה נהיה פשוט וקל.

כאמור, הנני כותב זאת מנסיון בפועל מול מוסדות לימוד, ולאו דוקא של נוער קל.

"אבל מתי הם יתחנכו לפנימיות הדברים?"

וכאן שואלים המחנכים/ות: הרי מאחורי כל כלל יש נשמה, ואם כן מתי ילמדו התלמידים/ות את נשמת וטעם הדברים?

התשובה היא: בכל הזדמנות שהיא, רק לא בשעת המשמעת. אתם המחנכים, הרמקול בידכם, ואתם יכולים להסביר ולהטמיע את ערכי החינוך באלף ואחת צורות.

כגון: על ידי שיחות, שיעורים, 'שיחות הסברה', 'ועד פתוח לדיון עם התלמידים', שיחות מסדרון, שיחות אישיות (-לבנים).

או: ב'שיעורי חינוך', 'פעילות חברתית', במבצעים, ב'התמודדות', באומר בצליל במחול ובדמע (-לבנות).

שם אפשר להסביר בנחת ועם כל הכלים הדידקטיים, כל פרט לגופו, וגם את המהות הכללית של היהדות, וכך להנחיל מורשה את הדרך שקיבלנו מסיני.

יש רק זמן אחד שבו לא מתאים לחנך בכלל, והוא - שעת המשמעת. כלומר, כאשר הנכם דורשים או אוכפים את הכללים - האזניים של הילד אטומות מלשמוע הסברים. ולכן אז צריך רק לדרוש מעשים.