שמות לט, טו

וַעֲבָדוּ עַל חוּשְׁנָא תִּכִּין מְתַחְמָן עוֹבַד גְדִילוּ דְהַב דְכֵי:

וַעֲבָדוּ עַל חוּשְׁנָא שַׁלְשְׁלַן מְתַחֲמָן עוֹבַד קְלִיעָא דִדְהַב דְּכֵי

שרשרות גבלות. בצווי ביארנו דמקרא א׳ כתיב שרשרות מגבלות. ובמקרא א׳ כתיב שרשת גבלות. שהיה שני אופני טבעות. להשרשרת המחבר את האפוד להחשן. למעלה היו טבעות רחבות ומש״ה היה הקצה נתחב במשבצות דוקא ולא בטבעות. ולמטה סמוך לחושן היו טבעות קטנות ונתחב בטבעת עגיל שעל החושן. וכאן כתיב שרשרות גבלות לכלול שני אופני הטבעות את הכל עשה לשם חושן. שהרי כבר נתבאר דקדושת החשן רבה משל האפוד. וא״כ אם עשה לשם חושן עולה ג״כ לשם אפוד. ולא מיבעי לרבא דס״ל הזמנה לאו מילתא ודאי ניחא שהיה כשר לאפוד. אלא אפילו לאביי דס״ל הזמנה מילתא ומש״ה אסור לעשות מתפילין ש״ר לש״י כדאי׳ במנחות דל״ד ב׳. מכ״מ זה אינו אלא בראוים לקדושה חמורה משא״כ כאן דהרחבות לא היו ראוים לחשן שפיר כשרים לאפוד. מש״ה בצווי כתיבי בפ׳ בפ״ע המשבצות והטבעות הרחבות. ללמדנו שכשרים היו לעשותם לשם אפוד. אבל בצלאל עשה הכל לשם חשן. וכשרים לאפוד ג״כ: