שמות כט, מו

לשכני בתוכם. על מנת לשכון אני בתוכם:

וְיִדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲהוֹן דִי אַפֵּקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתִּי בֵּינֵיהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהֲהוֹן:

וְיֵדְעוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל אֲרוּם אֲנָא יְיָ אֱלָהָהוֹן דִּי הַנְפֵיקִית יַתְהוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתִּי בֵּינֵיהוֹן אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָהוֹן

לשכני בתוכם על מנת לשכון בתוכם לשון רש"י ושמוש הלמ"ד בתנאי כזה איננו נמצא ויתכן שיאמר וידעו בשכני בתוכם כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים כי ידעו כבודי ויאמינו שאני הוצאתי אותם מארץ מצרים והוא כדרך ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א יח יד) כי בוחר אתה לבן ישי (שם כ ל) על אשר מריתם את פי למי מריבה (במדבר כ כד) והדומים להם אבל רבי אברהם אמר כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה (לעיל ג יב) ויפה פירש ואם כן יש בענין סוד גדול כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה אבל הוא כענין שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מט ג) ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול (יהושע ז ט) ופסוקים רבים באו כן אוה למושב לו (תהלים קלב יג) פה אשב כי אויתיה (שם יד) וכתוב והארץ אזכור (ויקרא כו מב)

וידעו. הטעם אז ידעו כי לא הוצאתי אותם ממצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם. וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה:

הוצאתי אותם מארץ מצרים - כדי לשכני בתוכם.

וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם. יאמר כי ההוצאה היתה על מנת לשכני בתוכם כי לולא כן לא הוציאם, וזה יורה כי השראת השכינה בישראל צורך גבוה הוא ג"כ לא צורך הדיוט, וזהו לפי דעתי מה שאמר הנביא הושע ע"ה (הושע י״ג:ד׳) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים ואלהים זולתי לא תדע ומושיע אין בלתי, יאמר כי לא הוצאתיך מארץ מצרים אלא בשביל אנכי ה' אלהיך כדי שתקבל עליך אלהותי וכדי שלא תדע אלהים זולתי ולכך הזכיר מארץ מצרים באמצע.

וכן מצאתי במדרש תהלים בפסוק (תהילים קי״ד:א׳) בצאת ישראל ממצרים ר' יהושע בן לוי אמר בזכות המשכן נגאלו ישראל ממצרים שנאמר (שמות ב׳:כ״ה) וירא אלהים את בני ישראל וכתיב (שם לט) וירא משה את כל המלאכה.

ויש לך מקום אחר ללמוד הימנו אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על תנאי לשכני בתוכם ע"כ לשון המדרש. וזהו שכתוב (תהילים קל״ב:י״ד) אוה למושב לו, וכתיב (שם) פה אשב כי אויתיה, ורבו המקראות המעידים על זה וכבר הזכרתי זה בפסוק וידבר.

וידעו כי אני ה' אז ידעו כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור שיעשו משכן ושכנתי בתוכם, וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה.

אני ה׳ אלהיהם. טעם שכפל לומר כן פעם שניה, אולי שנתכון לרבות אפלו בזמן שאין שכינתו בתוכנו הוא ה׳ אלהינו ולו אנחנו. או ירצה על זה הדרך בידיעתם ובהכרתם הדבר, כאמרו בתחלה ״וידעו״ וגו׳, בזה יהיו ראויים לקרא שמי עליהם לומר ה׳ אלהיהם, אבל זולת זה יפרקו על ויהיו לאלהים אחרים במקום אחר:

וידעו כי אני וגו׳. עוד הבטחה שידעו ויבינו כי אני ה׳ אלהיהם. וזהו מעלה גדולה כמש״כ לעיל ו׳ ז׳ וט״ז ו׳. ובמשנה דאבות תנן חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום. פי׳ אלו נקראו בנים ולא הודיעם הכתוב שכן הוא היה חיבה. אבל חיבה יתירה מזה הוא שנודעת להם שנקראו בנים למקום. כך הבטיח ה׳ שמלבד שיהיה כן אלא שהמה ידעו וישכילו כי כן הוא:

לשכני בתוכם. פרש״י ע״מ לשכון בתוכם. והרמב״ן והראב״ע פירשו כדי לשכון בתוכם. וכיב״ז מתפרש המקרא בפ׳ ציצית אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים. ולשני הפירושים קשה דאם כן היה ראוי לכתוב לשכון בתוכם. אלא לשכני משמע שהיה משכני במצרים בתוכם. כענין שאמרו בספרי ס״פ מסעי ובכ״מ גלו למצרים שכינה עמהם. וזה גרם שהוציאם ממצרים. וזהו מאמר הכתוב שיבינו כי אני ה׳ אלהיהם אשר וגו׳ לשכני בתוכם. בשביל שהיה משכני בתוכם:

אני ה׳ אלהיהם. מתחלה הבטיח על הנהגה טבעית כראוי להמון ישראל אשר היה הקב״ה שוכן במצרים בנסתר. עתה הוסיף להבטיח על השגחה נגלית בנס. וכאשר כן היה ג״כ בעוד שהיו במצרים ביחידי סגולה. ובאבות הראשונים. ועי׳ מש״כ בפ׳ ציצית בס״ד בביאור ב״פ אני ה׳ אלהיכם. וכן כאן מדבר בפ׳ גם בקדושת אהרן ובניו. וההשגחה עליהם במעלה עליונה. ומדבר גם בהנהגת כלל ישראל שהוא בדרך הטבע ובהשגחה נסתרת:

וידעו, ועי"כ ישיגו בידיעה ברורה שהוא אלהיהם שהוציא אותם מאמ"צ על תכלית שישכון בתוכם ושיהיו מרכבה לשכינת עוזו, וע"י ידיעה והשגה זו יהיה ה' אלהיהם ויתחזק הקשר והדבוק בינו ובין ישראל עם קרובו: