שמות כט, לד

וְאִם יִשְׁתָּאַר מִבְּסַר קֻרְבָּנַיָא וּמִן לַחְמָא עַד צַפְרָא וְתוֹקִיד יָת דְאִשְׁתָּאַר בְּנוּרָא לָא יִתְאֲכֵל אֲרֵי קוּדְשָׁא הוּא:

וְאִין יִשְׁתְּיַיר מִבְּשַר קוּרְבָּנַיָא וּמִן לַחְמָא עַד צַפְרָא וְתוֹקֵיד יַת דְּמִשְׁתְּיַיר בְּנוּרָא לָא יִתְאָכֵיל אֲרוּם קוּדְשָׁא הוּא

ואם. נקרא האיל מלואים. כי בו ימלאו ידיהם:

כי קדש הוא. פרוש, ולזה ישרף.

כי קדש הוא. לפי הפשט ה״פ דבשביל שהוא קודש חל עליו פיסול יותר. וכל שאינו כמצותו הוא אסור ג״כ. שהרי עיקר אכילת קדשים אינו לחם לנפש האדם אלא כאוכל משלחן גבוה. ולהכי דוקא בשעת מצוה שרי אבל כל שאינו מצוה ה״ז אסור:

לא יאכל כי קדש הוא, עמ"ש צו (סי' ע"ו): (לו-לז) ופר חטאת, היה הציווי לעשות פר חטאת הנזכר בכל יום מימי המלואים, וכבר בארתי צו (סימן קפ"ח) שמן פר החטאת נתן שש מתנות והם ד' מתנות על ד' קרנות, וחטוי, שהוא לדעת הספרא מ"ש ויחטא את המזבח שהיא זריקה מיוחדת על גופו של מזבח, שלמד ממה שנאמר לו כאן וחטאת את המזבח בכפרך עליו, ויציקה על היסוד ויקדשהו לכפר, שמתן סביב ויציקת היסוד קורא בשם כפרה, והחטוי בגוף המזבח קורא בשם חיטוי, ועז"א וחטאת את המזבח בכפרך שבעת הכפרה תעשה גם החיטוי בכל ז' ימים, ואמר עוד שבעת ימים תכפר על הכפרה שהוא מתן סביב ויציקה על היסוד, ובספרא צו (סי' ק"פ) פי' שהכפרה על המזבח היה אם הביא איש נדבתו שלא ברצון עיי"ש. כל הנגע במזבח יקדש, מלמד שהפסולים אם עלו לא ירדו, ודבר זה התבאר היטב צו (סי' ב' ג') בארך, וה"ה בכלים דכתיב בהו לקמן כל הנגע בהם יקדש מקדשים את הראוי להם, ושם בארתי הכרח הדרוש הזה להוציא מדעת הראב"ד, עיי"ש: