שמות כט, לג

ואכלו אתם. אהרן ובניו, לפי שהם בעליהם:

אשר כפר בהם. כל זרות ותיעוב:

למלא את ידם. באיל ולחם הללו:

לקדש אתם. שעל ידי המלאים הללו נתמלאו ידיהם ונתקדשו לכהנה:

כי קדש הם. קדשי קדשים, ומכאן למדנו אזהרה לזר האוכל קדש קדשים, שנתן המקרא טעם לדבר משום דקדש הם:

וְיֵכְלוּן יָתְהוֹן דִי יִתְכַּפַּר בְּהוֹן לְקָרָבָא יָת קֻרְבָּנְהוֹן לְקַדָשָׁא יָתְהוֹן וְחִלוֹנַי לָא יֵיכוּל אֲרֵי קוּדְשָׁא אִנוּן:

וְיֵיכְלוּן יַתְהוֹן דְּאִתְכַּפֵּר בְּהוֹן לְקָרְבָא יַת קוּרְבַּנְהוֹן לְמַקְדְּשָׁא יַתְהוֹן לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמַי וְחִילוֹנֵי לָא יֵיכוּל אֲרוּם קוּדְשָׁא הִינוּן

ואכלו אותם. אשר כופר דרך קצרה:

ומלת אותם. בעבור אחר':

וזר. שאינו מזרע אהרן:

אשר כפר בהם מקרא חסר הוא והרי הוא כאלו כתיב אשר כופר להם בהם היינו מעשה העגל.

ואכלו אתם אשר כפר. פרוש, לצד שהם בעליו ולא לצד שהם כהנים, והוא אמרו אשר כפר בהם, כי אכילת שלמים לבעלים תפעיל הכפרה, ואפלו למשה אסורים הגם שאוכל החזה שאסור לאהרן.

אותם אשר כפר בהם. אותם האנשי׳ אשר נתכפרו בהם המה אהרן ובניו. תיבת אותם נראה מיותר והכי מיבעי ואכלו את אשר כפר בהם. ובא ללמד שחידוש הוא שתהא אכילת בעלים מכפרת דבכל הקרבנות כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים כדאיתא בפסחים דנ״ט ב׳ מהאי קרא. וכאן בעלים עצמן אוכלים ומתכפרים מש״ה דייק קרא אותם. כך הוא. פי׳ דוקא המה שהם כהנים. דרק אכילת כהנים חלקם מכפר אפילו על עצמם אם המה ג״כ בעלים:

למלא את ידם. זכות אכילה זו סייע להם שימלאו ידם בלי עילוף ושלי. אלא ימצאו ידים מלאות עבודה:

לקדש אותם. יסייע להם להתקדש:

וזר לא יאכל. לא כמו כל שלמים דהבעלים יכולים ליתן מחלקם גם לזר. אבל שלמים אלו בשלמות היה להם דין קדק״ד דמש״ה נאכלו דוקא בחצר זהו מחנה שכינה. מש״ה אסורים לזרים ג״כ וזהו סיומא דקרא כי קדש הם. כמו קדשי קדשים:

ואכלו אתם, הוא מיותר שכבר אמר ואכל אהרן ובניו, ופי' חז"ל שבא לומר הטעם למה יאכלו אותם אהרן ובניו הנ"ל מפני שע"י האכילה יכופרו, כי הם הבעלים והכהנים, וע"י אכילתם בשהם כהנים יכופרו מצד שהם בעלים, ועל מה כפרו למלא את ידם שע"י האכילה כופר להם כל שמץ ותיעוב כפרש"י, ומצד זה האכילה מ"ע כמו שלמדו בפסחים (דף נ"ט) ובכ"מ, שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, וחשבה הרמב"ם (בסי' פ"ט) למ"ע [והרמב"ן אין חולק עליו כמו שחשב החינוך דהא לא סלק מ"ע זו מחשבונו של הרמב"ם בסוף הספר], וזר לא יאכל כי קדש הם הוא קדשי קדשים, ומכאן אזהרה לזר האוכל ק"ק [רש"י]. וכמ"ש במכות (דף י"ח) וגם בזה תימה על החינוך שהשמיט מצוה זאת:

ט כלומר ע"י איל המלואים הזה והלחם הזה כופר לאהרן ולבניו כל זרות ותיעוב אשר עשו דאם לא כן אשר כופרו בהם מיבעי ליה:

י לא ע"י אכילתם הסמוך רק בעשיית האיל והלחם כמשפט אז יתחזקו בכהונה:

כ פירוש ויהיה חסר וא"ו ממלת לקדש אותם ובזולת זה יורה שמלוי ידם יקדשם לכהונה ואין הענין כן רק עשיית המילואים הן סבה למלוי ידם לעבודה ולקדשם לכהונה:

ל פירוש מכל מין ומין של קדשי קדשים לא מקדשי הקדשים הללו בלבד שכיון שנתן המקרא טעם לאזהרת זר שלא יאכל: