שמות כח, ל

את האורים ואת התמים. הוא כתב שם המפורש, שהיה נותנו בתוך כפלי החשן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו ובמקדש שני היה החשן, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחסר בגדים, אבל אותו השם לא היה בתוכו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט, שנאמר (במדבר כז כא) ושאל לו במשפט האורים:

את משפט בני ישראל. דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו אם לעשות דבר או לא לעשות ולפי מדרש אגדה שהחשן מכפר על מעותי הדין, נקרא משפט על שם סליחת המשפט:

וְתִתֵּן בְּחשֶׁן דִינָא יָת אוּרַיָא וְיָת תֻּמַיָא וִיהוֹן עַל לִבָּא דְאַהֲרֹן בְּמֵעֲלֵהּ קֳדָם יְיָ וְיִטוֹל אַהֲרֹן יָת דִינָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבֵּהּ קֳדָם יְיָ תְּדִירָא:

וְתִתֵּן בְּחֹשֶׁן דִּינָא יַת אוּרַיָא דִּמְנַהֲרִין מִלֵּיהוֹן וּמְפַרְסְמִין טְמִירָן דְּבֵית יִשְרָאֵל וְיַת תּוּמַיָא דְמַשְׁלִימִין בְּעוֹבָדֵיהוֹן לְכַהֲנָא רַבָּא דְתָבַע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ בְּהוֹן דִּבְהוֹן חָקִיק וּמְפָרַשׁ שְׁמָא רַבָּא וְקַדִּישָׁא דְבֵיהּ אִתְבַּרְיַין תְּלַת מְאָה וְעִישַרְתֵּי עַלְמַיָא וְחָקִיק וּמְפָרֵשׁ בְּאֶבֶן שְׁתִיָה דְבָהּ חָתַם מָארֵי עַלְמָא פּוּם תְּהוֹמָא רַבָּא מִן שֵׁירוּיָיא וְכָל מַאן דְּמַדְכַּר הַהוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּשַׁעַת אֲנִיקֵי מִשְׁתְּזֵיב וּטְמִירַן מְגַלְיַין וִיהוֹן עַל לִבָּא דְאַהֲרן בִּזְמַן מֵיעֲלֵיהּ קֳדָם יְיָ וְיִטוֹל אַהֲרן יַת דִּין בְּנֵי יִשְרָאֵל עַל לִבֵּיהּ קֳדָם יְיָ תְּדִירָא

ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים סבר רבי אברהם להתחכם בענין האורים והתומים ואמר (בפסוק ו) כי הם מעשה אומן כסף וזהב והאריך בענינם כי חשב שהם על הצורות שיעשו בעלי הכוכבים לדעת מחשבת השואל ולא אמר כלום אבל הם כדברי רש"י כתב שם המפורש (תיב"ע) נתון בין כפלי החשן ולכך הוצרך להיות כפול (לעיל פסוק טז) והראיה כי לא נזכרו אורים ותומים כלל במעשה האומנים ולא הזכירם להם בצואה ולא במעשה כלל ופרט בבגדים ויעש את האפוד (להלן לט ב) ויעש את החשן (שם ח) ולא אמר ויעש האורים והתומים ואלו היו מעשה חרש חכם היה מאריך בהם יותר מן הכל ואם אולי ירצה לקצר בהם לעמקם היה אומר ועשית אורים ותומים כאשר הראה אותך בהר זהב טהור תעשה אותם או כסף מזוקק ועוד תשוב תראה כי לא הזכיר בה"א הידיעה אחד מכל הכלים שלא נזכרו כבר אבל אמר ועשו ארון (לעיל כה י) ועשית שולחן (שם כג) ועשית מנורת (שם לא) וכן כלם ובמשכן אמר ואת המשכן תעשה (שם כו א) בעבור שכבר הזכירו ועשו לי מקדש (שם כה ח) והנה באורים ותומים אמר (כאן) ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים לא צוה אתו בעשייתם והזכירם הכתוב בה"א הידיעה ולא הזכירם הכתוב רק במשה לבדו שאמר בצואה ונתת אל חשן המשפט ובמעשה ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח ח) כי לא היו מעשה אומן ולא היה לאומנים ולא לקהל ישראל בהם מעשה ולא נדבה כלל אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה והוא כתבם בקדושה או היו מעשה שמים ולכך יזכירם סתם ובידיעה כמו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים (בראשית ג כד) והנה משה לקח כתב האורים והתומים והניחם שם בחשן המשפט אחרי שהלביש את אהרן האפוד והחשן כמו שאמר (ויקרא ח ז ח) ויתן עליו את האפוד ויחגור אותו בחשב האפוד וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים כי לאחר כן נתנם בין כפלי החשן והענין הוא כי היו שמות קדושים מכחם יאירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל במשפטם (במדבר כז כא) והמשל כי כאשר שאלו מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם (שופטים א א) היה הכהן מכוין בשמות שהם האורים והאירו לעיניו אותיות יהודה ויו"ד מלוי ועי"ן משמעון ולמ"ד מלוי וה"א מאברהם הכתוב שם על דעת רבותינו (יומא עג) או שהאירה פעם אחרת לנגד עיניו ה"א מיהודה והנה כאשר האותיות מאירות אל עיני הכהן עדין לא ידע סדורן כי מן האותיות אשר סדרו מהן יהודה יעלה היה אפשר להעשות מהם "הוי הד עליה" או "הי על ידוהה" ותיבות אחרות רבות מאד אבל היו שם שמות הקדש אחרים נקראים "תומים" מכחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו כי כאשר כיון בשמות האורים והאירו חוזר מיד ומכוון בשמות התומים ועודם האותיות מאירות לעיניו ויבא בלבו שחבורם יהודה יעלה וזאת מדרגה ממדרגת רוח הקדש היא למטה מן הנבואה ולמעלה מבת קול שמשתמשים בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים כמו שהזכירו רבותינו (שם כא) ואפשר שאחרי שנתן משה בחשן השמות הקדושים של האורים והתומים היו נודעים במסורת ממנו לגדולי חכמי ישראל שמסרם להם עם סתרי תורה ולפיכך היה ביד דוד אפוד (שמואל א כג ו) והיה כדמות אפוד משה ובו חשן כדמות חשן הקדש אבל נראה שהיו בד כאשר נאמר בשמואל (שם ב יח) נער חגור אפוד בד ואמר בנוב עיר הכהנים (שם כב יח) שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד וילבישו אותו את הכהן שהוא מבני הנביאים ושואלים בו ונענין לפעמים כאשר חשב בזה ר"א ומה שאמר שאלו ראה תשובת רבינו האיי לא אמר ככה כבר ראינוה וחשבנוה וידענו כי ר"א לא נתכון אליה

ונתת. טעם משפט. דיני השם וגזירותיו העתידות כי בעבור כן שואלים באורים ותומים:

את האורים ואת התומים - כעין השבעות של שמות בדבר הקב"ה שהיה נותן בהחשן להגיד משפטן וצרכיהם. אם האומות מגידים להם תרפים וקסמים שלהם ברוח טומאה, להבדיל כמה הבדלות בין טומאה לטהרה, ק"ו לקדושה שמגדת.

משפט בני ישראל על לבו. שיתפלל עליהם שיזכו במשפט:

אורים ותומים בגי' אור ישראל. את האורים ואת התומים. כגי' שם כן שבעים ושתים:

ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התמים. הזכירן בה"א הידיעה ולא זכרן בשום מקום עד עתה כי לא מנאם עם יתר הכלים במלאכת האומנים שיאמר בהם ועשית את האורים והתומים כמו שאמור ביתר הכלים או שיאמר ויעש האורים והתומים, והנה זה עדות שלא היו מעשה חרש כי אם מעשה שמים, ומפני זה נזכרו בלשון ידיעה כלשון (בראשית ג׳:כ״ד) וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ולא נזכרו הכרובים קודם לכן כן כתב הרמב"ן ז"ל. וכלל הדבר באורים ותומים שהיו שמות קדושים מכחם ידע הכהן העתיד וישמיע לכל שואל הבאות, והשמות האלה שני חלקים האחד מכחם יאירו אותיות השבטים הקבועים באבני החשן והם הנקראים אורים בהיותם מאירים לעיני הכהן, השני מכחם יבא בלב הכהן שידע להצמיד ולחבר האותיות ולהוציא התיבה מהם כדי שיהא מכוין בתשובת השאלה ומכח השמות האלה היה לב הכהן תמים בידיעת האותיות וברוח הקדש שבו יבא בלבו כי זה חבורן וסדרן והם הנקראים תומים ושני חלקי השמות הקדושים האלה הנקראים אורים ותומים על שם פעולתם היו נתונים בן כפלי החשן כי על כן היה כפול ואחרי שהלביש משה לאהרן האפוד והחשן אחרי כן היה נותן בין כפלי החשן האורים והתומים והוא שכתוב וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים, והענין היה מדרגה ממדרגות רוח הקדש למעלה מבת קול ולמטה מן הנבואה. ואמרו בריש פרק קמא דברכות למה נקרא שמן אורים ותומים, אורים שמאירים דבריהם, תומים שמשלימים דבריהם, ונקראו גם כן כרתי ופלתי, כרתי שכורתין דבריהם, פלתי שמופלאין מעשיהם. ומי שבא לשאול את הכהן באורים ותומים כך היה הענין היה הכהן עומד פניו כלפי הארון והשואל עומד מאחרי הכהן ולא היה שואל בקול רם ולא מהרהר בלבו אלא כאדם שמתפלל בינו לבין עצמו והיה מוציא הדבר בפיו, ומיד היה הכהן מתלבש ברוח הקדש ומביט בחשן ורואה בו כמראה הנבואה עלה או לא תעלה באותיות שהיו בולטות מן החשן כנגד פניו, ואין שואלים אלא צבור ומלך כדאי' במס' סוטה.

ונשא אהרן את משפט בני ישראל ישא ויזכיר לפני הקב״ה מה שהחשן מגיד שהם צריכים כמו, וזה יהיה משפט הכהנים, לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל.

ונר' לי שאורים לשון מדינות כמו (ישעיהו כ״ד:ט״ו) באורים כבדו את ה' וכמו אור כשדים:

תומים. גבולים מקום שהגבולים כלים ותמים שם שהיה כתוב שם תחום פלוני לפלוני וגבולין ומצרין נתונין בתוך החושן וכן לכל שבט ושבט הכתוב באבן תחומו וגבולו נתון כנגדו וזהו משפט בני ישראל שלא יוכל זה לערער על גבול זה כלום וכשהיו בימי יהושע מטילין גורלות היה נופל הגורל כמו שכת' בחושן וגם הכהן היה מכוון ברוח הקודש וכן ולא היה מערער ותרעם כל אחד על חלקו כי היה יודע כי מן המקום הוא לו וכן מפר' בבבא בתרא קלפי של שבטים וקלפי אל תרומין לפניו והיה מכוין ברוח הקודש וכו' ובשעת מלחמה ובשעת הצורך היו עולות האותיות הכתובות ואומרות מה שצריך להם לשאול:

את האורים ואת התומים היא מדרגת רוח הקדש למעלה מבת קול ולמטה מנבואה ונקרא שמן אורים שמאירים דבריהם תומים שמשלימים דבריהם ונקראו כרתי ופלתי כרתי שכורתים דבריהם פלתי שמופלאים מעשיהם:

ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים. כי יושבי על מדין מאירים לכל העולם כי מטעם זה נקראו הסנהדרין עיני העדה כי המה להם לעינים להוציא לאור כל תעלומות של הבעלי דינין כמבואר למעלה ע"כ היו האורים והתומים נתונים בחשן המשפט.

והיו על אהרן. יהא זכות שם המפורש מסייעא לעשות משפט ישראל דבר יום ביומו:

ונשא אהרן. שיהא מחשב בזה ולא יהא מסיח דעת מזה אלא יהיה תמיד. על לבו. ולהזכירם בתפלתו. לפני ה׳ תמיד. ויהא תפלתו בצרוף האורים והתומים ושמות השבטים להועיל. והנה הרמב״ם בה׳ כלי המקדש פ״ט לא פי׳ כן. והפלא שהוא ז״ל כ׳ שם ה״י ואח״כ מכניס קצות העבותות של חושן בטבעות שלמעלה בכתפות האפוד. והרי בכתוב מפורש שלא הי׳ למעלה טבעות אלא משבצות והמקום יאיר עיני:

ונתת וגו' את האורים, פרש"י כתב שם המפורש שהיה נותן בתוך כפלי החשן שע"י מאיר דבריו ומתמם את דבריו, ולכן הזכירם בה"א הידיעה שהיו יודעים למשה ע"פ הדבור ולא הזכיר שיעשו אורים ותומים כי לא היה מעשה אומנים רק סוד מסור למשה מפי הגבורה והוא כתבן בקדושה והיה מעשה שמים, ופי' הרמב"ן שבשמות האורים כוון הכהן שיאירו האותיות בהחשן אל עיני הכהן. ועדיין לא ידע צרופן וכוון בשמות התומים שיבא בלבו ברוה"ק אופן צרופם וזה תלוי ג"כ בלב הכהן ומחשבתו לכוין ברוה"ק ועז"א ונשא על לבו, ועי' בתיב"ע עוד דברים בגו: