שמות כג, ב

לא תהיה אחרי רבים לרעת. יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מישב בהן על אפניו מכאן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דין אחד, וסוף המקרא דרשו אחרי רבים להטות, שאם יש שנים במחיבין יותר על המזכין, הטה הדין על פיהם לחובה ובדיני נפשות הכתוב מדבר, ואמצע המקרא דרשו ולא תענה על רב, על רב, שאין חולקין על מפלא שבבית דין, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלין תחלה, שיאמרו את דעתם. לפי דברי רבותינו כך פתרון המקרא לא תהיה אחרי רבים לרעות לחייב מיתה בשביל דין אחד, שירבו המחיבין על המזכין ולא תענה על הרב לנטות מדבריו, ולפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כן. אחרי רבים להטת ויש רבים שאתה נוטה אחריהם, ואימתי, בזמן שהן שנים המכריעין במחיבין יותר מן המזכין, וממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני אבל היה עמהם לטובה, מכאן אמרו דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה. ואונקלוס תרגם לא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא, ולשון העברי, לפי התרגום, כך הוא נדרש לא תענה על ריב לנטת אם ישאלך דבר למשפט, לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב, אלא הוי דן אותו לאמתו. ואני אומר לישבו על אפניו כפשוטו, כך פתרונו:

לא תהיה אחרי רבים לרעת. אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם:

ולא תענה על רב לנטת וגו'. ואם ישאל הנדון על אותו המשפט אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמתו אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקלר יהא תלוי בצואר הרבים:

לָא תְהֵי בָּתַר סַגִיאִין לְאַבְאָשָׁא וְלָא תִתִּמְנַע מִלְאַלָפָא מָא דִבְעֵינָךְ עַל דִינָא בָּתַר סַגִיאֵי שְׁלַם דִינָא:

עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן בָּתַר סַגִּיאִין לְמַבְאֲשָׁא אֱלָהֵן לִמְטַיְיבָא וְלָא יִתְמְנַע חַד מִנְכוֹן לְמַלְפָא זְכוּ עַל חַבְרֵיהּ בְּדִינָא לְמֵימַר הָא בָּתַר סַגִּיאֵי דִינָא סָטֵי

לא. אם ראית רבים יעידו על דבר שלא ידעתו לא תאמר בלבבך אלה לא יכזבו. ואמר הגאון כי שתים מצות יש בפסוק הזה הא' מצות לא תעשה והשניה מצות עשה. כי אמר חייב אתה אחרי רבים להטות כי חשב כי מלת להטות כמו לנטות. ואינה כן רק הוא מהבנין הדגוש הכבד. כמו ארור מטה משפט גם נמצאת בלא משפט ומטה גר. וחז"ל פירשו כי מזה נלמוד כי הלכה כרבים. ומה שהעתיקו הוא האמת ואחר שהכתוב אמר לא תהיה אחרי רבים לרעות. מזה נלמוד כי אם יהיו הרבים לטובה שהיא מצוה ללכת אחריהם:

לא תענה על ריב. מצוה על כל ישראל ואף כי הדיין שהוא שהריב לפניו לעזור לרעהו:

לא תהיה אחרי רבים לרעות - אם הם דנים שלא כדין לפי דעתך ואף על פי שלא יאמינו לך כי אם למרובים.

ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות - משפט ואפילו כשהם מזכים אדם ופוטרים ממיתה.

לא תהיה אחרי רבים לרעות. להכריע לכף חובה בדיני נפשות, שאין דנין על פי דיין אחד בלבד לחובה:

ולא תענה על ריב. כשישאלוך חביריך הדיינים מה דעתך:

לנטות אחרי רבים. לא תהיה תשובתך שראוי לנטות אחרי רבים, אם היו עשרה מזכים ואחד עשר מחייבים:

להטות. כדי להכריע על פיך לכף חובה שתהיו אז י"ב מחייבים, אלא אמור דעתך וסברתך, ולא יספיק לך שתאמר שראוי לנטות אחר דעת הרבים מבלתי שתאמר בזה שום סברא אלא זו שהם עודפים על המזכים ולהכריע אז על פי שנים לחובה:

לא תהיה אחרי רבים לרעות. ע"ד הפשט אפילו ראית רבים מבני אדם שאין נוהגים כשורה לא תהיה עמהם, ודרשו רז"ל אזהרה שלא ילכו בדיני נפשות ברוב דיין אחד זהו לרעות, עד שיהיו המחייבין על המזכים שנים אבל לזכות יש לך לחתוך את הדין ברוב דיין אחד זהו אחרי רבים להטות.

לא תענה על רב. אזהרה לדיין שלא יהיה טוען לבעל דין ואזהרה גם כן לכל היושבים לפניו שלא יטענו לאחד מבעלי הדין ושלא יענו על ריב אלא בעל דין בלבד התובע יתחיל והנתבע יענהו וזולתו לא יענה על ריב לא לו, ודרשו עוד לא תענה על ריב לא תענה על רב לפי שהוא חסר יו"ד ולמדך הכתוב שאין לך לעמוד בדין לפני רבך או לפני מי שגדול ממך.

ולא תענה על רב אפילו אם אתה חריף בעיניך להראות טעם לנטות הדין וחבריך אינם חריפין כמוך לירד לעומק הדין הכתוב מזהירך שלא תענה אותו טעם לנטותם.

אחרי רבים להטת אלא צריך שיגמר הדין אחר הרוב.

לא תהיה אחרי רבים לרעות. אע"ג שדין לילך אחרי רבים אם נראה בעיניך שאינם מכוונים יפה לא תהיה אחריהם מוטב להיות אחרי המיעוט ותתבטל כי מ"מ המעשה יעשה ברבים:

ולא תענה על ריב. לא תלמד סנגוריא על דברי הרבים לנטות אחרי הרבים לנטות הדין וכמו כפל מילה הוה אלא לעולם אמור סברתך שמא יחזרו לומר כדבריך ויצא הדין לאמיתו ורבות' דרשו לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה ולא תענה על ריב על רב:

לא תהיה אחרי רבים וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה הרבו לדרש בפסוק זה, אבל אין המקרא מתישב לפי פשוטו. ונראה לפרש הכתוב לפי מה שאמרה התורה ״ושפטו העדה והצילו״ וגו׳ (במדבר לה:כד-כה), ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ב,א) עדה שופטת ועדה מצלת, אבל אם פתחו כלם לחובה פטור (סנהדרין יז,א).

ובא הכתוב כאן להסיר שני מכשולין אשר יכשל בהם חכם מאמצעות דין זה. האחד בהגיע משפט כזה ויראה חכם אחד מהשופטים שכל חבריו פתחו לחובה, והוא חושב בדעתו כי הוא זכאי, ויתחכם לומר: ״אם נאמר זכאי הנה הוא יצא חיב, כי יש שם עדה שופטת ועדה מצלת, ונמצאו דברי עושים הפך דעתי. לזה אתחכם ואומר חיב, שבזה תהיה סברתי מתקימת שיצא זכאי מטעם פתחו כלם וכו׳, וגם אהיה מקים המוסר לבטל דעתי לפני דעת המרבין שאומרים חיב ונאמר חיב עמהם״. לזה בא הכתוב וצוה על זה בדיוק לבל עשותו, ואמר לא תהיה אחרי רבים לרעת, פרוש, כשתהיה סובר סברא אחת שבאמרך דעתך יצא זה הנדון חיב בדינו, וכגון שכלם אמרו חיב ואתה חושב זכאי, לא תתחכם להיות אחרי רבים שאומרים חיב, והוא אמרו לרעת, ותאמר אתה כדעתם חיב הפך מה שנראה לך כדי שיצא זכאי כדעתך, אלא אמור דעתך כפי מה שידעת במשפטי התורה, ואין לך להתחכם על המשפט כי ה׳ הוא האלהים, והוא שאמר פתחו כלם לחובה זכאי, לא אמר ה׳ שיזכה זה אלא אם לך יראה חיב ולא שיראה לך זכאי, שאז חיב הוא כמשפט האלהים.

עוד יש מכשול שני במשפט זה באפן אחר, והוא אם יראה בעיני חכם שהוא חיב ככל הדינים שאמרו חיב, ורואה שאם יאמר חיב הנה הוא יוצא זכאי הפך דבריו שאומר חיב, לזה יתחכם לומר זכאי כדי שיטה המשפט אחרי רבים שאומרים חיב ויצא חיב כפי סברתו, ויש בזה גם כן כפית ראש בגמר המשפט לנטות אחרי רבים. לזה אמר ולא תענה על ריב וגו׳, פרוש לא תענה מענה על ריב לנטות אחרי רבים, פרוש, שתהיה כונתך במענך כדי שיהיה כמשפט יחיד ורבים, וזה יגיד שאם יגלה דעתו כמות שהוא אין כאן הטיה אחרי רבים אלא כלם בדעת אחת. ובאר הכתוב טעם הקפדתו על הדבר ואמר להטת, פרוש כשתהיה כונתך להטות ממה שבדעתך בעיון משפט התורה שהוא חיב ואתה מטה לומר זכאי כדי שיצא חיב לנטות אחרי רבים ויצא חיב, אלא אמור דעתך הגם שיצא זכאי הפך דעתך – ה׳ זכהו. וטעם משפט זה לצד כי ה׳ יושב במסבת הדינים והוא ישפט בפיהם, וכשיראה משפט מרמה ואין בו מציאות לזכות הזכאי יתחכם לפתח כלן לחובה וצוה שיצא זכאי בזה:

לא תהיה אחרי רבים לרעות. אם רבים עושים רעה בברור לא תלך אחריהם אע״ג שרבים המה:

ולא תענה על רב. אם יתקוטטו עמך עבור זה לא תענה על ריבם. אלא תהי׳ נאלם דומיה ועושה שלא כמותם. אבל לנטות. אם הדבר שקול אצלך איך לנטות כאלו או כאלו אזי. אחרי רבים להטות. יש לילך אחרי דעת רבים שמסתמא כדעות הרבים הוא הטוב והישר. זהו פשטא דהאי קרא. והדרשות רבו בזה:

לא תהיה אחרי רבים לרעות. רש"י ז"ל מביא לפי דעת חז"ל פי' שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד ולא תענה על רב על מופלא שבב"ד לחלוק על דבריו, ומ"ש אחרי רבים להטות, ר"ל יש רבים שאתה נוטה אחריהם אם היו המחייבין שנים יותר מן המזכים, וכתב ע"ז שאין לשון המקרא מיושב בזה על אפניו. אולם מדברי המכלתין למדתי שפי' כפי פשוטו של מקרא שתרגם אונקלוס ויונתן, שמ"ש לא תהיה אחרי רבים לרעות אאל"פ כפרש"י אם תראה רשעים מטים משפט ועושים רע לא תלך אחריהם אף שהם רבים, שזה א"צ ללמדנו, וע"כ פי' אם הרוב מטים לחובה לא תלך אחריהם, ואא"ל גם זה דהא כתיב ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת, הרי אזלינן בתר רוב המצלת אע"פ שנמצא עשרה מחייבים, וע"כ החליטו שר"ל שלא ילך אחריהם אם רוב המחייבים הוא רק אחד, שצריך שיהיו מטים בשנים כמו שעדים בשנים, [וזה בדיני נפשות כי בד"מ ל"מ לרעות שהרעה לזה הוא הטבה לזה], וז"ש שאיך אתה הוה עמהם לרעה אבל אתה הוה עמהם לטובה וכו', ומ"ש ולא תענה על ריב וכו', תרגם יונתן ולא יתמנע חד מנכון למימר הא בתר סגיאי דינא סטי, שפי' אם רבים מחייבים לא תענה לנטות אחרי רבים ותלמד גם אתה חובה ועי"כ תטה משפטו לחובה, ולפ"ז גם מה שתרגם אונקלוס ולא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא בתר סגיאי שלם דינא, ור"ל שתענה לנטות אחרי רבים המחייבים ולא תרצה לסלק א"ע מן הדין מלומר דעתך, כי תאמר שבתר סגיאי שלם דינא, שנשלם הדין לפי דעת הרבים, וזה ג"כ דעת המכלתא רק שזה לא יצויר רק אם אחד עשר מזכים ואחד עשר מחייבים ואחד אומר איני יודע שאז הדין שיוסיפו שנים דיינים ואם אחד מן השנים שהוסיפו מחייב לא יאמר השני לנטות אחרי רבים המחייבים ובזה יטה המשפט כי יצא חייב, משא"כ זכאי יוכל לומר כי גם אם יאמר א"י יצא זכאי, כי לזכות די באחד וזה שתפס המכלתא ציור הזה, כי אם יצייר שתחלה היו שנים עשר מחייבים ועשרה מזכים ואחד אינו יודע זה פשיטא שלא יטה לצד החובה כי בתחלה צריך ב"ד של כ"ג ואחד שא"י הוא כמאן דליתא, משא"כ אם היו אחד עשר מזכים וי"א מחייבים ואחד אומר א"י שהוסיפו הדיינים ויש י"א מזכים וי"ב מחייבים שכבר יש ב"ד של כ"ג, שאז יוכל להצטרף להמזכים בשיסמוך על דעתם ולא להמחייבים אף שהם הרוב, ועי' ברמב"ם (פ"ח מה' סנהדרין) ותבין, וממה שלמדנו שלא יענה לנטות על הרוב כשהמחייבים הם אחד יותר מן המזכים ולמה יבטל דעתו נגד אחד, וע"כ קמ"ל הגם שבין המחייבים נמצא המופלא שבב"ד שאין לחלוק על דבריו בכ"ז לא יטה אחרי רבים, ומזה הוציאו מ"ש שלא יחלוק על מופלא שבב"ד וסמכוהו דרך מליצה על לא תענה על ריב על רב, ועי' בסה"מ להרמב"ם מל"ת רפ"ב רפ"ג, והיה לו נוסחא אחרת במכלתא:

ל ר"ל אל תאמר מה בכך אם אדון את הדין לאמתו כיון שהם רבים ואני יחיד ולא ישמעו לי אלא עשה את שלך וקולר וכו':