שמות כב, יג

וכי ישאל. בא ללמדך על השואל שחיב באונסין:

בעליו אין עמו. אם בעליו שלשור אינו עם השואל במלאכתו:

וַאֲרֵי יִשְׁאַל גְבַר מִן חַבְרֵהּ וְיִתְּבַר אוֹ מִית מָרֵהּ לֵית עִמֵהּ שַׁלָמָא יְשַׁלֵם:

וַאֲרוּם יִשְׁאַל גְּבַר מִדַּעַם מִן חַבְרֵיהּ וְיִתְבַּר מָנָא אוֹ מִית בְּעִירָא מָרֵיהּ לֵית עִמֵּיהּ שַׁלָּמָא יְשַׁלֵּם

וכי ישאל. על דרך הפשט בעליו אין עמו ויכול לטעון על השואל שהכביד על בהמתו:

וכי ישאל - בהמה לעשות בה מלאכתו.

ונשבר או מת - נטרפה או מת.

בעליו אין עמו - במלאכת אותה הבהמה לפי הפשט. וכמדרש חז"ל: אפילו במלאכה אחרת, אם הוא עמו במלאכה פטור השואל מונשבר או מת.

וכי ישאל איש, בעליו של הבהמה, היינו המשאיל.

שלם ישלם השואל כשנשבר או מת לפי שכל ההנאה שלו חייב הוא באונסיה, דיכול המשאיל לטעון על השואל שהכביד על בהמתו.

בעליו אין עמו שלם ישלם. פי' אם בעליו של שור אינו עם השואל במלאכתו שלם ישלם ואם בעליו עמו לא ישלם היה עמו בשעת שאלה א"צ להיות עמו בשעת שבורה ומתה פירש"י לשון התלמוד ממסכת מציעא פ' השואל ועוד האריך לשם אמר רבא האי מאן דבעי למשאל מידי דחבריה וליפטר נימא ליה אשקיין מייא ואי פקחא אידך נימא ליה שאיל ברישא והדר אשקייך ולשון המשנה כך הוא שאל את הפרה ושאל בעליה עמה שכר את הפרה ושכר בעלה עמה שאל את הבעלים או שכרן ואח"כ שכר או שאל את הפרה ומתה פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם עכ"ל המשנה ולשון הברייתא שאל את הפרה ושאל בעליה עמה שכרה ושכר בעליה עמם אעפ"י שהבעלים עושים במלאכה אחרת במקום אחר ומתה פטור משמע דלא שנא שאלה ולא שנא שכירות ואפי' פשיעה בבעלים פליג בה רב אחא ורבינא ח"א חייב וח"א פטור ובכ"מ דפליגי רבינא ורב אחא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא וסימניך א"ח ור"ק ואלו הם דיניהם ש"ח נשבע על הכל ופטור לבד מפשיעה. שואל משלם את הכל לבד ממתה מחמת מלאכה נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה והשבויה והמתה ומשלמין גניבה ואבידה פי' פטורין על האונסין:

וכי ישאל איש. דכל הנאה שלו חייב ואפי' נשבר או מת ואינו פטור אלא על מתה מחמת אותה מלאכה ששאלה לצרכה אבל שינה אותה למלאכה אחרת כגון להוליכה בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר חייב אבל מתה מחמת מלאכה היינו טעמא דפטור דאמר ליה לא לאותובי בכילתא שאילתא דדעת כן לא שאלה והוא עצמו לא השאילה לו אלא כדי לעשות בה מלאכתו וכיון דאינה יכולה לעשותה איגלאי מילתא דלאו שואל הוא עליה ופטור ומיהא אם מתה מחמת עצמה חייב דאיכא למימר בשעת שאילה הייתה ראוייה לאותה מלאכה אלמא דאנסה מלאך המות וכיון דבתורת שאלה לקחה הרי הוא שואל עד שיוכיח שאינו שואל ובמתה באותה מלאכה מוכחה מילתא שאינו שואל:

מעם רעהו. מרעהו מיבעי. מכאן למדו חז״ל ר״פ השואל דפרה רק במשיכה נתחייב השואל באונסין ולא מיקרי שאלה באמירה כמו בעלים עצמן דמיקרי שאילה בבעלים באמירה לחוד. ומשום שארית ישראל לא יעשו עולה. כמש״כ הר״ן בחי׳ אבל שאלת בהמה לא מיקרי שאילה עד שימשוך מעם רעהו היינו מרשותו. והכי תניא במכילתא:

ונשבר או מת. לעיל בש״ש כתיב ומת או נשבר. והטעם דזה ידוע דרך התורה לכתוב דבר פשוט תחלה ואח״כ אפי׳ אינו פשוט כ״כ. והנה מיתה פתאומית בבהמה קרובה לחסרון שמירה באכילה או באויר רע וכדומה. משא״כ שבירה קרוב שהי׳ ע״י בור או אבן ובהמה פיקחית דרכה להשמר כדאי׳ בב״ק דנ״ה וא״כ הוא קרוב לאונס. מש״ה כתיב לעיל דל״מ מת חייב בשבועה אפי׳ נשבר. משא״כ כאן כתיב נשבר לרבותא דקרא קמא דבעליו אין עמו ישלם. אפי׳ הוא אונס גמור. ומת לרבותא דקרא הסמוך דאם בעליו עמו לא ישלם. דאפי׳ ש״ח או ש״ש פטור בבעלים כידוע בפ׳ השואל:

בעליו אין עמו. א״כ אינו אלא גמ״ח וכל הנאה שלו מש״ה אפי׳ אונס שלם ישלם:

וכי ישאל איש. בהקודמים תפס הלשון כי יתן איש אל רעהו, שתלה הענין שהנותן כי נתנו לשמור, ופה תלה הענין שהשואל ולא אמר כי ישאיל איש אל רעהו כי לא נתנו לו לצרכו לשמרו רק לצורך הנשאל ולכן חייב אף באונסים כי מחויב להחזירו לבעליו בכל אופן כי אינו שומר לצורך הבעלים רק כל הנאה שלו:

מעם רעהו. יש הבדל בין מרעהו, ובין מאת או מעם רעהו, שהפעלים המורים על השאלה והלקוחה והקניה אם בא אחריו מלת מאתו או מעמו מורה שמוציא מרשות המקנה או הנותן ועז"א שאינו חייב עד שיוציאנו חוץ לרשותו, [עיין בב"ק דף ע"ט ובח"מ סי' רצא סעיף ה]:

ונשבר או מת. בפרשת ש"ש סדר ומת או נשבר או נשבה, כפי הכלל המבואר אצלי שדבר שיש בו חדוש יותר כתוב שאחרונה מבואר שפטור נשבר חדוש יותר מפטור מת, ופטור נשבה חדוש יותר כי יש לדמותו לגנבה, ולכן פה לענין חיוב סדר ונשבר או מת לרבותא שאף מת חייב, ולפ"ז מכ"ש ששבויה חייב וז"ש שמן מת ידעינן ששבויה בכלל, אולם בגמרא ב"מ (דף צד) שאל שעדיין י"ל ששבויה פטור משום שהוא אונסא דלא סליק אדעתי', ופי' משום דכתיב או לרבות שבויה, והוא עפ"י הכלל המבואר אצלי באילת השחר (כלל רי"ד) שמלת או מציין החלוקה המינית, ובהכרח כל הדומה לא' מפרטי החלוקה בדבר אחד נכנס בכלל החלוקה, כי בחלוקה המינית צריך לעשות חלוקה מכל הפרטים, כמ"ש בהתו"ה (צו סי' ס"ז) וא"כ שבויה נכלל בכלל נשבר שהוא אונס ג"כ. ומ"ש גנבה ואבדה מנין מובא בב"מ (דף צה):

ז הוסיף מלת במלאכתו דלא תימא עמו פירושו במקום אחד לכ"פ במלאכתו בין שעושין הבעלים מלאכתו של השואל במקום אחר בין באותו מקום בין שהוא במלאכה אחרת דהואיל וכתיב אם בעליו עמו משמע בכל מלאכה שהוא עמו: