שמות כא, יד

וכי יזיד. למה נאמר, לפי שנאמר מכה איש וגו' שומע אני אפילו גוי, והרופא שהרג ושליח בית דין שהמית במלקות ארבעים, והאב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, והשוגג, תלמוד לומר וכי יזיד ולא שוגג על רעהו ולא על גוי להרגו בערמה. ולא שליח בית דין והרופא והרודה את בנו ותלמידו, שאף על פי שהם מזידין אין מערימין:

מעם מזבחי. אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה, תקחנו למות:

וַאֲרֵי יַרְשַׁע גְבַר עַל חַבְרֵהּ לְמִקְטְלֵהּ בִנְכִילוּ מִן מַדְבְּחִי תִּדְבְּרִנֵהּ לִמְמָת:

וַאֲרוּם יִרְשַׁע גְּבַר עַל חַבְרֵיהּ לְמִקְטְלֵיהּ בִּנְכִילוּ אֲפִילּוּ כַּהֲנָא הוּא וּמְשַׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי מַדְבְּחִי מִתַּמָּן תִּסְבוּנֵיהּ וְתִקְטְלִינֵיהּ בְּסַיָּיפָא

אֲרוּם יִתְחַשֵּׁב גְּבַר עַל חַבְרֵיהּ לְמִקְטוֹל יָתֵיהּ בְּכָמוֹנָא אֲפִילּוּ הוּא כַּהֲנָא רַבָּא דְקָאֵי וּמְשַׁמֵּשׁ קֳדָמַי מִן תַּמָּן תִּסְבּוּן יָתֵיהּ וּתְקַטְלִין יָתֵיהּ:

וכי יזיד. טעם להרגו כאילו כתיב והרגו בערמה. וכמוהו כי תחל לזנות שפי' כי תחלל נפשה לזנות. על כן אביה היא מחללת. וידוע כי לשון חלול גם תחלה מפעלי הכפל והם ב' טעמים. על כן הוצרך להפריש בין שניהם אמר כי תחל לזנות. כי מלשון תחלה יאמר תחל כמו תחל לספור:

מעם מזבחי. הנה זה הפך הפסוק הראשון ששם כתוב ושמתי לך מקום והם ערי מקלט רק המזיד שינוס אפילו על מזבחי. כאשר עשה יואב יומת. וקדמונינו אמרו אפילו כהן ורצה לעבוד עבודת מזבחי יומת:

מעם מזבחי. אף על פי שכל מחנה לויה היה קולט במדבר:

תקחנו למות. כענין המערת פריצים היה הבית הזה:

יזיד ב' במס' הכא ואידך אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי פי' שאם הנביא יזיד לדבר דבר אשר לא צויתיו הרי הוא כהורג לחבירו כמו הנביא שבבית אל שהחזיר הנביא אשר בא בדבר השם וכחש לו וגרם לו שנהרג:

על רעהו ה' במסורה דין ואידך כאשר יקום איש על רעהו ושעיר על רעהו יקרא בישעיה גכי מפלת אדום. כה תאמרו איש על רעהו כירמיה בענין נביאי השקר. גבר מחליק על רעהו. לומר מי שמחליק על רעהו בשפת חלקות ומתנבא לו נביאות שקר להחליקו בדברים כאילו מחריבו וזהו ושעיר על רעהו יקרא וכאלו הורגו וזהו ורצחו נפש:

בערמה ב' במסורה הכא ואידך ויעשו גם המה בערמה בגבעונים זה שהזיד להרוג בערמה וריחק עצמו מעדת ישראל ע"כ מעם מזבחי תקחנו למות אבל בגבעונים שבערמה קרבו עצמן לעדת ישראל זכו להיות חוטבי עצים ושואבי מים למזבח זה נתרחק מן המזבח ואלו נתקרבו למזבח. א"א הרא"ש זצ"ל:

וכי יזיד איש על רעהו להרגו. באורו והרגו. והוצרך הכתוב להזכיר לשון בערמה בדין הרציחה. לפי שכל מי שירצח את חבירו במזיד הוא מערים בדבר לבקש שעה הצריכה לו שיעשה כן בידים ועוד שהוא מושך כח מן הנחש הערום שהחטיא את חוה שממנו נולד קין המרצח הראשון ולכך קוראים החכמים לכל המערים בחטא רשע ערום והוא שאומרים תמיד איזהו רשע ערום, ונקרא בלשון התורה רשע רע שנאמר (ישעיהו ג׳:י״א) אוי לרשע רע, לפי שהוא מושך כח מן הכח ההוא שנקרא רע שהוא נפש לגלגל מאדים אשר משם תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, וכן כוכב מאדים נקרא רעה בלשון הכתובים וכבר הזכרתי זה בסדר בא אל פרעה.

מעם מזבחי תקחנו. יאמר הכתוב אין צריך לומר אם נס אל אחת מערי מקלט שהזכיר למעלה ושמתי לך מקום שמוציאין אותו משם אלא אפילו הלך והחזיק בקרנות המזבח כיואב דכתיב (מלכים א ב׳:כ״ח) וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח, מוציאין אותו משם והורגין אותו, וזה באמת מדיני היושר ומכלל חקים ומשפטים צדיקים, שאפילו זה שהיה חושב להיות נעזר בהקב"ה או במזבח המיוחס לו כיון שהוא רוצח ונתחייב מיתה צוה הכתוב להוציאו משם ולמסרו ביד בעל דינו ואין ראוי לחמול ולרחם עליו כי הרחמנות במקום הזה אכזריות הוא על הנבראים.

ורש"י ז"ל פירש מעם מזבחי אפילו כהן ועובד עבודה, והוא מדרש רז"ל. ומה שהחזיק יואב בקרנות המזבח כבר אמרו רז"ל במסכת מכות פרק אלו הן הגולין שטעה שהיה סבור שקרנותיו קולטות ואינו קולט אלא גגו שנאמר מעם מזבחי ולא מעל מזבחי והוא תפש בקרנותיו. או שהיה סבור כי אין הכתוב מדבר אלא בהורג בעדים ובהתראה ועל פי בית דין וזהו לשון תקחנו למות ואין ממיתין אלא בעדים ובהתראה אבל בנהרג על פי מלכות היה סבור שיהא קולט.

ויש לומר מעם מזבחי שיחזור על העד ולומר שאם היה העד עומד ומקריב על גבי המזבח משם תקחנו למות להעיד עליו. ויש לנו ללמוד מכאן כי כליון הרשעים והכרתתם מן העולם ועשות בהם משפט נבחר לה' מזבח.

מעם מזבחי וכל שכן מערי מקלט.

תקחנו למות ולא למלקות ולא לגלות.

מעם מזבחי. וכ"ש מערי מקלט שהמקום מקודש קולט את השוגגים אבל מזיד אין לו מקלט אלא שאמרו רבותינו שהמזבח קולט אף מזיד ודרשו מעם מזבחי ולא מעל מזבחי:

וכי יזיד וגו׳. בספרי (מכילתא כאן) וזה לשונם: ״למות״ – ולא לדון, ולא ללקות, ולא לגלות. וזה הוא טעמו של יואב שברח אל המזבח ויחזק וגו׳, הגם שלא הרגו שלמה אלא בדין, וכמו שכתבו התוספות בסוף פרק נגמר הדין (סנהדרין מט,א) שהיה מורד במלכות, הוא ברח קודם הדין. ואמרו בהגולין (מכות יב,א) כי טעותו היה שלא היה מזבח עולמים, וגם שתפסם בקרנותיו ואינו קולט אלא גגו.

וראיתי לרמב״ם שכתב בפרק ה׳ מהלכות רוצח ושמירת נפש, שהמזבח קולט רוצח בשוגג לענין מיתה מגואל הדם, אבל לא מגלות, עד כאן. והוא ודאי שלא ראה הבריתא שמדיק ״למות״ ולא לגלות ולא וכו׳. והגם שיש לדחוק בישוב אמרם ״ולא לגלות״, שהכונה היא למי שנתחיב גלות שלא יהרגנו גואל הדם, פרוש זה דחוק הוא, וגם תכחישנו מה שלפניו ״ולא לדון ולא ללקות״, והבן. ומה מאד גדלה לי הקשיא לדעת הרב בעל משנה למלך שכתב ותמה על רמב״ם שחלק בין שוגג למזיד אפלו לענין מיתה מגואל הדם, ואמר כי אין לחלק כלל בין שוגג למזיד, עד כאן. ואין דבריו מחורין אפלו בלא מתניתא, כי אין לנו לומר שאין מזבח קולט אלא במה שמעט הכתוב בפרוש.

וכי יזד. מלשון ויזד יעקב. כדאי׳ בסנהדרין דס״ח א׳ שהוא בכעס עליו כמו קדרה רותחת שאינו שורף ברגע אלא מבשל מעט מעט. כך לא הגיע כעסו להרגו בגלוי אלא להרגו בערמה ויבואר לפנינו זה הדיוק:

מעם מזבחי תקחנו למות. ידוע דעת חז״ל ללמוד מכאן דחייבי מיתות ב״ד דוחין עבודה שבידם כדאי׳ בסנהדרין דל״ה. ולפי הנראה הוא תמוה דמאי איריא רוצח הא בכל מיתות ב״ד כך הדין. ותו למאי ייחד הכתוב בפ׳ שלימה בפ״ע. הרי היה יכול לכלול בפ׳ הקודמת. מכה איש ומת מות יומת מעם מזבחי וגו׳. ותו הא להרגו בערמה משמע שירא לעשות לעיני הבריות וא״כ אינו בהתראה ואין כאן מיתת ב״ד. אלא עיקר פ׳ זו מתבאר עפ״י גמ׳ סנהדרין דמ״ט דיואב נהרג על שהרג את אבנר ועמשא. והקשו התוס׳ הא לא הוי התראה ויישבו דבאמת לא נהרג אלא משום מורד במלך. ואין זה במשמעות הסוגיא. אבל הרמב״ם בהל׳ מלכים פ״ג ה״י כ׳ כל הורגי נפשות שלא בראיה ברורה או בלי התראה או שונא שהרג בשגגה יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי שהשעה צריכה. והיינו מעשה דיואב. דשלמה המלך הרגו משום רוצח בלי ב״ד. מעתה יש להבין דזהו עיקר פ׳ זו. ולא נצרך הכתוב לפרש דעבודה נדחית מפני מצות מיתת ב״ד שהוא דין שמים. ולא נצרך אלא לנהרג בידי המלך. והיינו להרגו בערמה. שאינו נהרג בב״ד אלא ע״י מלך. וס״ד שיש לזה דין מורד במלכות שכן הנימוס שאפי׳ ישראל המחזיק בקרנות המזבח נמלט. ומש״ה החזיק יואב בקרנות המזבח. דכסבור דשלמה לא ידינהו אלא משום מורד במלך. אבל באמת דנו משום הורג נפש. דאפי׳ במיתה שע״י מלך נהרג אפי׳ מעם מזבחי וזהו דקמ״ל בהאי קרא וע׳ ס׳ ויקרא פ׳ בחקתי בפסוק כל חרם אשר יחרם וגו׳:

וכי יזיד איש. כבר ידענו זה ממ"ש מכה איש ומת, וממ"ש בפ' אמור ואיש כי יכה כל נפש אדם, ומשיב שבא ללמדנו דינים חדשים, ששם אומר ואיש כי יכה שממעט קטן, א"כ מיותר מ"ש פה שנית כי יזיד איש ומרבה אחרים, שזה ההבדל בין איש ובין אדם שאדם מוציא אחרים ומדלא אמר שם אדם ידעינן משם איש לרבות אחרים כמ"ש בפי' ויקרא (סי' יו"ד), [וצ"ל יכול אף השוגג וההורג אחרים והחרש והשוטה שהמיתו ומ"ש רעהו להביא את הקטן צריך למחוק] וממ"ש על רעהו מוציא האחרים [ואיסי ס"ל שדינם מסור לשמיס] וממ"ש כי יזיד מוציא חש"ו שמעשיהם שוגגים [וצ"ל כי יזיד להוציא חש"ו כגי' הגר"א], וממ"ש להרגו בערמו מוציא מרפא כו' כי המערים הוא מוסיף על המזיד, שכל מערים הוא מזיד ואין כל מזיד מערים, שהמרפא והמכה ברשות ב"ד הוא מזיד ואינו מערים שהמערים הוא המכוין להרוג ולעשות זה בערמה ותחבולה שלא ישמר ממנו, והמרפא אין זה כונתם ומעשיהם:

מעם מזבחי תקחנו למות. סדר הכתוב שהמכה איש יומת, ומפ' שאם לא צדה אשים לו מקום ערי מקלט ומחנה לויה שבמדבר לנוס שמה, אבל וכי יזיד איש לא לבד שלא יועיל לו מחנה לויה שאף המזבח שהוא מחנה שכינה לא יועיל לו, אבל בכ"ז הוא דברי מותר ומה משמיענו הלא ידענו שהמזיד לא יועילו לו ערי מקלט ולמה יעלה בדעתנו שהמזבח קולטו, ובהכרח שמדבר אם עומד על המזבח ועבודה בידו שאז י"ל שלא ידחה את העבודה דהא אינה דוחה את השבת דקיל מעבודה שנדחה מפני עבודה. ושואל שמנין שאינו דוחה את השבת השבת הלא י"ל שידחה שבת ק"ו מעבודה, ומשיב שמצאנו קבורת מ"מ שדוחה עבודה מולאחותו ואינו דוחה שבת, וע"ז משיב שי"ל שש"ה קבורת מ"מ ידחה שבת, ע"ז מביא קרא דאין רציחה דוחה שבת, ועיקר הלמוד מן בכל מושבותיכם כמ"ש במכלתא ויקהל וביבמות (דף ז') ובסנהדרין (ד' ל"ח), ועתה חזר הדין שגם קבורת מ"מ אע"פ שדוחה עבודה אינה דוחה שבת וכיון שקבורת מ"מ אינה דוחה שבת ידעינן עוד ראיה שאין רציחה דוחה שבת ממ"ש לא תלין נבלתו על העץ וא"כ א"י להרגו בשבת דהא לא יוכל לקברו ביום ההוא, [זה פי' המכלתא ע"פ נוסח הגר"א] ודברים אלה מובאים בגמ' במקומות הנ"ל ע"ש:

מעם מזבחי תקחנו למות. כבר התבאר שפי' אפי' כהן ועבודה בידו, וזה שלא כדעת הגמ' יומא (דף פה) שדרשו מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, וכ"כ המ"ל [פ"ה מה' רוצח הי"ב] שהמכלתא וסוגית הגמרא שהביאו ברייתא זו חולקת ושוברת שאף מעל מזבחי, וממ"ש מעם מזבחי תקחנו למות דייק רק למות אבל לא לגלות, וכיון שהמכלתא מפרש מעם מזבחי היינו מעל מזבחי בשעובד עבודה, א"כ גם מה שדייק למות ולא לגלות מיירי בשעובד עבודה, וזה מוצא למקור שדין שכתב הרמב"ם (בפ"ה מה' רוצח) שההורג ובשגגה אין המזבח קולטו אלא אם הוא כהן ועבודה בידו, ורק גגו של מזבח בית העולמים. והנה הרשב"א בתשובה (סי' תקכ"ד) הקשה עמ"ש במכות (דף יב) בשם רב שיואב טעה שאין קולט אלא גגו של מזבח של בית העולמים ורק כהן ועבודה בידו שהם ג' טעיות, ומדוע לא חשיב ד' טעיות שאין קולט אלא שוגג והוא היה מזיד, ומזה משמע שלא כפסק הרמב"ם שרק שוגג קולט אם עבודה בידו, ולדעת יואב חשב א"ע לשוגג דמה שהרג את אבנר גואל הדם היה ועשהאל רודף היה ועמשא מורד במלכות היה כמ"ש בסנהדרין (ד' ), ובירושלמי (פ"ב דמכות) אמר ר' יוחנן שרב לא אמר זה כי יואב לא טעה רק לסנהדרין ברח שלא יהרגנו המלך ויירשנו דהרוגי מלך נכסיהן למלך, ומזה מוצא מקור הדין למ"ש הרמב"ם (שם ה' י"ד) שמי שפחד מן המלך שלא יהרגנו מדין המלכות או מב"ד שלא יהרגוהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו ואפילו היה זר ה"ז ניצל, שזה הוציא ממ"ש שלסנהדרין ברח מבואר שניצל שם מדין המלכות, ונהרג ע"י בניהו שהיה ראש הסנהדרין כמ"ש בברכות (דף ד') ובסנהדרין (דף טז) בניהו בן יהוידע זה סנהדרין, ומשמע שנהרג בדין כי עשהאל התרה בו, וכן ממ"ש תקחנו למות מדייק לא ללקות ולא לדון אם עדיין לא נגמר דינו כי שרא יצא זכאי, ומזה למד שסנהדרין בצד המזבח שאל"כ איך יקחוהו למות הא אם נגמר דינו חובשין אותו ודוחק לומר שמדבר במציאות רחוק אם ברח, וע"כ ששם יושבים הסנהדרין וגומרים דינו בעודו על המזבח ואחר שנגמר דינו לוקחים אותו למות וע"ז הביא זכר לדבר מיואב ששם כך היה המעשה שהוא ברח קודם שנגמר דינו ושם גמרו דינו כמ"ש ר' יוחנן שברח לדין הסנהדרין:

פ וא"ת הא כל חייבי מיתות צריכים עדות והתראה ושוגג אין שייך בו התראה דאי התרו בו אין זה שוגג. וי"ל דמיירי בחבר שאין צריך התראה וק"ל. וא"ת ולמה לי מיעוט לשוגג והלא כתיב ואשר לא צדה וגו' (הרא"ם) י"ל דמיירי בשוגג קרוב למזיד כגון שנתכוין להרוג את זה והרג את זה שאין גלות מכפרת מפני שהוא פושע: