שמות כא, יג

ואשר לא צדה. לא ארב לו ולא נתכון:

צדה. לשון ארב, וכן הוא אומר (שמואל א כד יא) ואתה צודה את נפשי לקחתה, ולא יתכן לומר צדה לשון הצד ציד (בראשית כז לג), שצידת חיות אין נופל ה"א בפועל שלה, ושם דבר בה ציד, וזה שם דבר בו צדיה ופועל שלו צודה, וזה פועל שלו צד ואומר אני פתרונו כתרגומו ודלא כמן ליה. ומנחם חברו בחלק צד ציד, ואין אני מודה לו. ואם יש לחברו באחת ממחלוקת של צד, נחברנו בחלק (ישעיה סו יב) על צד תנשאו, (שמואל א' כ כ) צדה אורה, (דניאל ז כה) ומלין לצד עלאה ימלל. אף כאן אשר לא צדה לא צדד למצוא לו שום צד מיתה, ואף זה יש להרהר עליו, סוף דבר לשון אורב הוא:

והאלהים אנה לידו. זמן לידו, לשון (תהלים צא י) לא תאנה אליך רעה, (משלי יב כא) לא יאנה לצדיק כל און, (מלכים ב' ה ז) מתאנה הוא לי, מזדמן למצא לי עלה:

והאלהים אנה לידו. ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד (שמואל א' כד יג) כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, ומשל הקדמוני היא התורה, שהיא משל הקדוש ברוך הוא שהוא קדמונו של עולם והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע, והאלהים אנה לידו. במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקדוש ברוך הוא מזמנן לפנדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסלם, וזה שהרג שוגג עולה בסלם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג:

ושמתי לך מקום. אף במדבר, שינוס שמה, ואיזה מקום קולטו, זה מחנה לויה:

וּדְלָא כְמַן לֵהּ וּמִן קֳדָם יְיָ אִתִּמְסַר לִידֵהּ וֶאֱשַׁוִי לָךְ אֲתַר דִי יֵעִרוֹק לְתַמָן:

וְדִי לָא אִיזְדַוֵּיג לֵיהּ וּמִן קֳדָם יְיָ אֲרַע עִיקְתֵיהּ לִידוֹי וַאֲזַמֵן לָךְ אֲתַר דְּיַעֲרוֹק לְתַמָּן

ואשר לא צדה. כמו בצדיה. ואתה צודה את נפשי. והנה הוא כענין אורב ועושה במזיד:

אנה לידו. כמו כי מתאנה הוא לי. מבקש סבות ועלילות. והנה טעמו שהשם סבב ותקן עלילות שימות זה מיד זה ולא עלתה במחשבתו. והשם סבב לו זה בעבור עון אחר שעשה כדי שיגלה ממקומו. וכתיב לא יאונה לצדיק כל און:

ואשר לא צדה - כמו: ואתה צודה את נפשי לקחתה. שלא הערים להרגו.

אנה לידו - כי חייב מיתה בידי שמים היה.

ושמתי לך מקום - כשיהיו ערים לשבת. לפי שאמר להם כבר: לא תרצח וגם: כבד את אביך. לפיכך פירש כאן עונשן. גם - וגונב איש ומכרו - לפי שאמר: לא תגנוב - ופירשוהו חכמים, בגונב נפש דבר הלמד מעניינו, שמדבר בחייבי מיתות ב"ד.

והאלהים אנה לידו. שלא פשע לעשות דבר גורם זה, אלא שמגלגלין חובה על ידי חייב כאמרו וגם רשע ליום רעה:

ושמתי לך מקום אשר ינוס. לכפר עונו בגלותו:

לך מקום בגימ' לאלפיים אמה לומר שאף התחום קולטו:

אשר ינוס שמה וסמיך ליה וכי יזיד איש לומר שגם המזיד גולה שם וב"ד שולחין ולוקחין אותו משם:

ואשר לא צדה. בשוגג. וענין לא צדה שלא הזיד בדבר ולא היה צודה את נפשו לקחתה, והאלהים הזמין לידו שהרגו מפני שכבר נתחייב הריגה מעון אחר ולכך הזכיר האלהים כלומר במדת הדין וזהו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי י״ג:כ״ג) ויש נספה בלא משפט כלומר בלא משפט מאותו עון אלא מחמת עון אחר שנתחייב בו כבר.

וכבר הביאו רז"ל משל על זה בשני בני אדם אחד הרג מזיד ואחד הרג שוגג והקב"ה מזמנן לפונדק אחד זה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על אותו שהרג מזיד והורגו נמצא זה שהרג מזיד נהרג וזה שהרג שוגג גולה. ומה שאמר מכה איש ומת כדי שלא תבין איש ולא קטן לכך הוצרך לכתוב במקום אחר (ויקרא כ״ד:י״ז) ואיש כי יכה כל נפש אדם, כדי שיתבאר מזה אפילו קטנים, וא"כ למה נאמר איש להוציא את הנפלים.

ושמתי לך מקום. כלומר מקום מיוחד במדבר שיהיה קולט הרוצח בשוגג וזה מחנה לויה. ויראה לי כי על כן הזכיר מלת לך בדין הזה מה שאין כן בשאר הדינין כנגד משה שהיה משבט לוי.

והאלהים אנה לידו שהרי נתחייב מיתה בידי שמים. כאן פרש״י מרשעים יצא רשע. כלומר מזה שהרג שוגג שהוא רשע שלא רצה להיות גולה יצא רשע שעולה בסולם ונופל עליו וכו'. כאן פרש״י זה שהרג שוגג וכו', צ״ל אותו שנופל על חברו אחז בסכין והרגו דאי לא תימא הכי לא נתקיימה בו מיתת סייף שנתחייב בה ודוקא בדרך ירידה דאי דרך עליה לא מיחייב מדנפקא לן מויפל עליו ואין לומר שיתחייב שתי גלויות דהא גברא קטילא קטיל.

ושמתי לך מקום כשיהיו לכם ערים לשבת כאן רמז לערי מקלט.

ואשר לא צדה והאלהים וגו׳. צריך לדעת למה כפל ״לא צדה״ ״והאלהים״ וגו׳? ועוד קשה, למה יאנה ה׳ לאדם און זה? ורבותינו זכרונם לברכה אמרו במכילתא ובהגולין (מכות י,א) זה הוא שאמר הכתוב ״מרשעים יצא רשע״ וגו׳ (שמואל א כד,יד), הא כיצד? היה יורד בסלם ונפל עליו והרגו וכו׳ – הרי זה גולה, היה עולה בסלם ונפל עליו והרגו – הרי זה אינו גולה וכו׳, בא מזיד ונפל ביד שוגג עד כאן. וקשה, הן אמת כי מזיד זה נטל שכרו משלם כי בן מות הוא והרי הוא נהרג, אלא שוגג זה שגולה – גלות זה הוא על מה ששגג עתה בפעם הזאת, ועל שגגתו אשר שגג בראשון אין לו פרעון עליה. ואם אשר הזמין לידו ה׳ לא יתחיב עליה כי ה׳ הזמינה לידו, אם כן מכרח לומר כי בפעם הזאת לא אנה ה׳ לידו והנהרג על ידו לא היה מחיב מיתה, שאם מחיב הרי זה יכנס גם כן בגדר כי ה׳ אנה לידו, וזה דחק, כי הכתוב יגיד ענין שגגת הריגת נפש בלא צדיה ולא חלק בקצת מהם.

והנכון כי גם נהרג ראשון נתחיב מיתה, והרגו זה במאמרו יתברך אשר אנה ליד זה ההורג בשוגג. והנה זה שנהרג נלכד בפשעו ונהרג על אשר הרג במזיד, אבל היה ה׳ יכול להפיל עליו מפלת בלא אמצעות הורג בשוגג, אלא לצד שקדם אליו עון מזיד [שוגג] שאין עליו חיוב אלא גלות ואנה ה׳ לידו דבר זה. והנה אדם זה אינו גולה על ההריגה אלא על מה שקדם לה שסבב הריגה, וכפי זה אפלו הרג עשרה אינו חיב אלא גלות אחת כי סבת הגלות אחת היא, ואחר שישלם עונו לא יזמין ה׳ לידו רציחה אחרת. ותמצא שלא הגביל ה׳ שעור הגלות לכל הרצחנים שעור אחד, אלא כל אחד כפי שעור חטא הקדום לו. וכפי זה טעם שאמר הש״ס שעון זה ההורג בשוגג הוא על אשר הרג בשוגג, וכפי דברינו הוא חטא נעלם קדום להריגת הראשון, אולי שנקטו המצאה שוה בענש שניהם שהוא על ההריגה, והמשכיל על דבר לבבו יבין יסודן של דברים.

או אפשר כי לצד שרמזוהו מן השמים דהמתגלגל על ידו שהרג הנפש, והיה לו להכנע ולקבל עליו הגלות מעצמו, הרי זה הוסיף על חטאתו פשע, ולזה הזמין לו עוד שוגג אחר מלבד הראשון, וצריך לגלות פי שנים כשעור הצריך למספר רשעויותיו. ולזה תמצא שנתחכם ה׳ ולא גבל שעור גלות הרוצח אלא עד מות הכהן הגדול, ודבר זה הנה הוא מסור לאדון כל הארץ והוא ישפוט בצדק כמה שעור הצריך לו אם לאחת אם לשתים. ולפי דרך זה יתישב כונת אמרו הענין, אבל עדין אין כדי לישב אמרו והאלהים בתוספת ו׳.

ונראה כי יכון הכתוב לדקדק דין הגולה אפן שנתחיב בו על פי מה שכתב רמב״ם בפרק ו׳ מהלכות רוצח, שאין גולה אלא שוגג שאינו אונס, פרוש, שהמעשה הוא דבר הרגיל, גם שלא היה לו צד הזדה כל עקר, אבל אם היה השוגג דבר שאינו מצוי, או שהיה בו צד הזדה כגון שונא שחזקתו למזיד וכדומה לו אינו גולה. וכנגד שניהם דקדק הכתוב לומר שני דברים: ואשר וגו׳ והאלהים וגו׳, כנגד שוגג בדבר שאינו מצוי אמר לא צדה, פרוש לא צדה להרגו, גם לא צדד שלא להרגו, כי כל שוגג צד חיובא הוא, שהיה לו להעלות על דעתו לבל תבא תקלה על ידו, אבל במקום שהגם שיצדד הוא דבר שאינו רגיל – אנוס הוא ופטור. וכנגד בחינת מזיד של השונא אמר והאלהים וגו׳, פרוש, למעט בא שלא בא הדבר אלא מה׳ ולא ממנו, כי לא חפץ הוא המיתו כי לא שונא לו אלא מה׳ יצא הדבר, אבל אם גם יש צד שנאה ממנו שהיה שונא, אינו גולה.

ואשר לא צדה. לא נתכוין בצדיה להרגו. אבל מ״מ פשע שלא נזהר:

והאלהים אנה לידו. שהוא שוגג ממש שהזמין אלהים לידו סיבה נוראה זו בשני אופנים הללו:

ושמתי לך מקום וגו׳. ושם יעמוד בדין אם הוא בר גלות או לא. ויבואר בפ׳ מסעי פרטי הדין:

ואשר לא צדה. פעל צדה נגזר משם צד שמתכוין אל כמה צדדים, ומצדד לכל הצדדים, ועז"א ואתה צודה את נפשי לקחתה (ש"א כד), אולם גבי גלות הזכיר תנאי או השליך עליו בלא צדיה ר"ל שלא יתכוין לצד אחר, ופה אמר ג"כ ואשר לא צדה שלא התכוין לצד אחר, ומפ' בגמרא (ב"ק ד' כ"ו מ"ב ומכות ד') שא' מדבר אף בנתכוין בצד זה רק לא לצד ונקודה שעמד בו הנהרג כגון מתכוין לזרוק שתים וזרק ד', וכן יפול שם צדיה אם מתכוין לאותו צד שעמ"ש בפ' מסעי גבי מזיד או השליך עליו בצדיה פי' בספרי שמתכוין לו, שהאורב והצודה יכוין לכמה צדדים ועקר מגמתו אל צד ונקודה שאויבו שם, וכשאמר בצדיה פי' לאותו צד וכשאמר בלא צדיה פי' שלא נטה לצד אחר, והמכלתא כלל בזה גם אם התכוין דרך עליה שמבואר במשנה דמכות (דף ז) שלמדו מן ויכל עליו וע"ז מביא הא כיצד הים מעגל במעגלה וכו', ומ"ש והאלהים אנה לידו ר"ל מה' סבב הסבה שיהרג על ידו. כי הנהרג נתחייב מכבר מיתה לשמים וההורג נתחייב גלות כענין מ"ש על דאטפת אטפוך וכו', וכבר בארתי בפי' ירמיה (ס"ב פסוק כד) ההבדל בין אנה ובין קרה, שקרה הוא שהדבר עצמו יזדמן אליו, ואנה יזמין אליו סבת הדבר, כי הקרה ה' אלהיך לפני (בראשית כז) הזמין אליו הדבר עצמו, אבל והאלהים אנה לידו ר"ל שהמציא לידו סבת הדבר, באשר נתחייב גלות והמציא ה' הסבה שיגלה ע"י, אבל לא המציא אליו הדבר עצמו שאז פטור מגלות כמו אם המית דרך עליה שפטור מן הגלות, ופי' הרמב"ם (בפ"ו מה' רוצח הי"ב) שזה כמו אנוס הוא שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמין פלא הוא, וע"כ הביא המכלתא כאן המשנה דמכות היה מעגל במעגלה, ובזה יש להעמיד גי' המכלתא שהביא כל המשנה, והודיע בזה כי מהשגחת ה' לשלם לעושי הרעה כרעתו ע"י עושה רע כמ"ש משל הקדמוני מרשעים יצא רשע שמי שהרג בשוגג בלא מדים ונתחייב גלות יהיה הוא השליח להרוג הרשע שהרג במזיד ויגלה ע"י לשאת את עונו הגם שבפעם הראשון שהרג בשוגג היה בלא סבה השגחיית, ומאמר זה מובא במכות (דף י' ע"ב) בשם ריש לקיש:

ושמתי לך מקום. לפי הפשט ידבר מערי מקלט, אבל למה נאמר זה הרי לא קלטו עד שבאו לארץ ועד שהפרישו את כולם, ובהכרח שגם במדבר היה מקום קליטה ועז"א ושמתי לך, כי מחנה הלוים היה קולט, וכן אמר במכות (ד' יב) וזבחים (ד' קיז) ושמתי לך מקום בחייך מקום מקומך, ר"ל המקום שלך דהיינו מחנה לויה יהיה למנוס, ויען שזה לא הוחל עד שהוקם המשכן ונעשו המחנות אמר שישים בעתיד, וגם רמז לו שהוא יפריש בחייו, ומה שלא באר ושמתי לך מחנה או ושמתי ערים אשר ינוס שמה ולמה תפס שם מקום, כי המקום כולל גם הגבול סביב כי בערי מקלט גם הגבול שסביב העיר קולט, כמ"ש במשנה דמכות (דף יב) וכמ"ש ואם יצא יצא הרוצח מגבול עיר מקלטו. אין לו דם אבל בגבול העיר קולט, ומפרש שגבול העיר היה אלפים אמה כמ"ש ומדותם מחוץ לעיר אלפים, לכן אמר שם מקום שהמקום שנאמר על העיר כולל גם הגבול שסביבה [וזה ההבדל בין מקומו ובין תחתיו כמ"ש בסדר תזריע (סי' קח) ומסתמא גם מחנה הלוים קלטה אלפים אמה סביבה, שלפי הסברא היה המשכן רחוק ממחנה ישראל אלפים אמה כמ"ש אך רחוק יהיה ביניכם וביט כאלפים אמה, ולכן אמר שם מקום לא שם מחנה כי גם אלפים אמה סביב המחנה קולט, ומזה אנו דנין שמ"ש אל יצא איש ממקומו הוא שעור אלפים אמה, במימרא זו דאיסי מובא בירוש' (פ"ד דעירובין ה"א) ובעירובין (דף נא) למדנו מקום ממקום וכו', וצריך לומר דמש"ש מגבול עיר מקלטו הוא אחד עם שם מקום. ומזה למדינן למקום שגבי שבת:

ל כי תרגום של וארב לו וכמן ליה והכי נמי תרגם על ואשר לא צדה ודלא כמן ש"מ דלשון ארב הוא:

מ פירוש עולה ונופל על זה בירידתו ולא בעלייתו דכגון זה אינו גולה (מכות דף ז) והא דנקט הכא עולה מפני שלא יתכן ליפול דרך ירידתו אם לא שקדמה לו עלייה. (הרא"ם):

נ וא"ת והרי עדיין לא נפרע לו שוגג הראשון. וי"ל גברא קטילא קטיל וגלוי הוא לפני הקב"ה שלא חייב כלום בשביל זה אך אין אנו יודעין זה:

ס צריך לומר כגון שהיה סייף בידו ונפל עליו והרגו דאם לא כן לא מתקיים בזה מיתתו שהרי רוצח נידון בסייף וזה נופל עליו דהוי כעין סקילה:

ע מדכתיב ושמתי לך מקום דהיינו במחנתך ומשה לוי היה ואם כן משמע דמדבר במחנה לויה דבמדבר היה מחנתן של משה קולט: