שמות ב, כג

ויהי בימים הרבים ההם. שהיה משה גר במדין, וימת מלך מצרים והצרכו ישראל לתשועה ומשה היה רעה וגו' (ג א) ובאת תשועה על ידו, ולכך נסמכו פרשיות הללו:

וימת מלך מצרים. נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם:

וַהֲוָה בְּיוֹמַיָא סַגִיאַיָא הָאִנוּן וּמִית מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וְאִתְנָחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן פָּלְחָנָא דַהֲוָה קְשֵׁי עֲלֵיהוֹן וּזְעִיקוּ וּסְלֵיקָת קְבֶלְתְּהוֹן לָקֳדָם יְיָ מִן פָּלְחָנָא:

וַהֲוָה בְּיוֹמַיָא סְגִיאַיָיא הָאִינוּן וְאִתְכְּתַשׁ מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וּפַקֵיד לְקַטָלָא בּוּכְרַיָיא דִבְנֵי יִשְרָאֵל בְגִין לְמִסְחֵי בְּאַדְמֵיהוֹן וְאִתְאַנָחוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן פּוּלְחָנָא דַהֲוָה קַשְׁיָא עֲלֵיהוֹן וּזְעָקוּ וּסְלֵיקַת קְבֵילְתְּהוֹן לִשְׁמֵי מְרוֹמָא דַיְיָ וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִפְרוֹקִינוּן מִן פּוּלְחָנָא

ויהי בימים הרבים ההם לא יאמר "בימים ההם" ו"ביום ההוא" רק על הזמן העומד אשר יזכיר המאורע בו אבל לאחר העת יאמר "ויהי אחרי כן" והראוי בכאן שיאמר ויהי אחרי ימים רבים וימת מלך מצרים על כן אמרו רבותינו (שמו"ר א מא) כי לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים וירמוז לזמן ההוה וכן אמרו (שם א לב) בפסוק שאמר למעלה ויהי בימים ההם ויגדל משה (פסוק יא) שהיה גדל שלא כדרך העולם כלומר בזמן אחד במהרה ומכל מקום בימים ההם מיום שמת מלך מצרים ויצעקו בני ישראל ותעל שועתם אל האלהים ימים מעטים היו אבל נפרש כי יאמר בימים ההם ימי הענוי והעבודה הקשה שהיו ימים רבים מאד כי ארך הגלות מאד והיה זה שצעקו ותעל שועתם וכן ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישית (מלכים א יח א) שהיו ימים רבים ואירע בהם זה ולפי דעתי כי טעם הכתוב הזה ירמוז על הימים שהיה משה בורח מפני פרעה כי באמת בנעוריו ברח שהכתוב אמר ויגדל משה ויצא אל אחיו שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו והגידו לו כי הוא יהודי ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם וביום ההוא שיצא הכה את המצרי וביום השני הלשינו עליו וברח הנה היה כבן שתים עשרה שנה כאשר הזכירו רבותינו (שמו"ר א ה) ועל כל פנים לא הגיע לעשרים ובעמדו לפני פרעה היה בן שמנים אם כן עמד כמו ששים שנה בורח מלפני פרעה והקרוב כי בסוף הזמן בא למדין ונשא צפורה כי כשהיה לו הדבור הזה עדיין לא הוליד ממנה רק בנו הבכור גרשום אבל לא הזכיר הכתוב בבריחתו (לעיל פסוק טו) רק וישב בארץ מדין וישב על הבאר כי לא נתחדש בימים האחרים ענין שיצטרך הכתוב לספרו וכן הדבר כי הבורח מן המלכות לא יתעכב בעיר מושב וקרוב לו אבל יברח ממקום למקום אל ארץ מרחקים והנה עמד ימים רבים מתחבא ומתנכר מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר ובסוף הזמן בא למדין ונתעכב שם וזה טעם "וישב בארץ מדין" כי ראוי היה שיאמר "וילך אל ארץ מדין" אבל רמז שלא ישב בעיר עד בסוף שבא אל ארץ מדין ושם ישב ומפני שהזכיר הכתוב בריחתו מפני פרעה ושבתו במדין ובא להזכיר מיד שהושב למצרים במצותו של הקב"ה והיה נראה שהיו כל המעשים האלה הנזכרים נעשים מיד ותכופים זה לזה בשנה אחת בא הכתוב לרמוז לנו הענין כאשר היה ואמר ויהי בימים הרבים ההם שהיה משה בורח מפני פרעה ועומד במדין מהם ומת בימים ההם בסופם מלך מצרים והיה למשה גלוי השכינה בענין זה והושב למצרים וגאלם ועל כן לא אמר "ויהי אחרי ימים רבים" כי היה משמעו משבת משה במדין ולא היו הימים הרבים ההם רק לכל המסופר למעלה

וימת מלך מצרים ויאנחו נצטרע והיה שוחט תינוקות מישראל ורוחץ בדמם לשון רש"י והוא מדרש חכמים (בשמו"ר א מא) ועל דרך הפשט מנהג כל הנעבדים למלך בליעל רשע שיהיו מצפים ומחכים ליום מותו וכאשר ראו שמת המלך האנחו מאד ממלוך אדם חנף מרשיע מן הראשון כי אמרו אבדה תקותנו נגזרנו לנו ויבחרו מות מחיים וזה טעם "נאקתם" כי נאקו נאקת חלל (עי' יחזקאל ל כד)

וימת מלך מצרים. עתה יוכל משה לשוב אל מצרים. וישראל עשו תשובה. כי יחזקאל הזכיר שהיו ישראל עובדים גלולי מצרים. על כן ענם השם ותחת אשר לא עבדוהו עבדו אכזרים:

ויהיה בימים הרבים ההם - לאחר שהרג משה את המצרי ובקש פרעה מלך מצרים להרוג את משה ויברח מפניו עד שהיה עתה בן שמונים שנה כשדיבר הקב"ה עמו וימת עתה מלך [מצרים] - שהיה מבקש להורגו וישראל נאנחו וראה הקב"ה בעניים.

בימים הרבים ההם. מיום שברח משה ממצרים בילדותו עד שנולד גרשם שהיה משה אז קרוב לבן שמונים שנה, שהרי אליעזר נולד בדרך בלכתו בשליחות האל יתברך למצרים, ואז היה בן שמונים שנה:

וימת מלך מצרים. אותו המלך שהיה רודף את משה, ולכן קרא שם בנו אחר כך אליעזר, כי אז ידע היותו נמלט ונצול מחרב פרעה:

ויזעקו. זעקו מכאב לב על עבודתם, כענין הלילי שער, זעקי עיר:

ותעל. שועתם אל האלהים מן העבודה. לא בשביל תשובתם ותפלתם, אבל כמקנא על אכזריות המעבידים, כאמרו וגם ראיתי את הלחץ:

וימת מלך מצרים. כל זמן שאותו מלך קיים היו מצפין מתי ימות שמא תתבטל הגזרה וכשמת לא נתבטלה אמרו מעתה ידענו שאין לדבר סוף לכך ויאנחו, ד"א וימת מלך מצרים ויאנחו מאחר שמת המלך יכול משה לשוב למצרים וגם בני ישראל נאנחו וגם הקב"ה ית"ש זכר את בריתו כל הדברים האלה גרמו שנשתלח משה:

ויהי בימים הרבים ההם. שהיה משה בורח מפני פרעה. וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה. חרה להם מיתת המלך אע"פ שהיה רשע, מפחדם פן יקום אחריו רשע יותר ממנו ואמר ויזעקו מן העושק שהיו עושים להם כענין שכתוב (איוב ל״ה:ט׳) מרוב עשוקים יזעיקו, ואמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כי אע"פ שהגיע הקץ כבר לא היו ראוים לגאולה אלא מרוב שצעקו אל ה' מן העבודה קבל תפלתם, והזכיר שני פעמים מן העבודה, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, ללמדך שאין תפלתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק שהיא יותר מקובלת והיא העולה לפניו יתברך, וכן תמצא ביונה הנביא ע"ה שבאר הענין הזה הוא שאמר (יונה ב׳:ח׳) בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבא אליך תפלתי אל היכל קדשך, הבטיח הנביא שהתפלה שהיא מתוך הצער ועטיפת הנפש היא הנכנסת לפניו אל היכל קדשו יתברך,

ואפשר לומר כי הפרשה הזאת היא רמז לגאולתנו זאת העתידה שהיא תלויה בתשובה ובתפלה כי כן בגאולת מצרים חזרו בתשובה והתפללו אל ה' העונה בעת צרה, ונתקבלה תפלתם ובא להם הגואל מיד, ועל כן סמך לו ומשה לרמוז כי ביאת הגואל תלויה בתשובה ובתפלה.

וע"ד הקבלה יתכן לפרש כי נרמז כאן ענין התפלה ומתוך הצרה וגודל השעבוד כוונו אל העשר ואל הראש ועד הסוף, וכענין שכתוב (ישעיהו נ״ח:ט׳) אז תקרא וה' יענה, ולכך נרמזו כלם בכאן, הוא שאמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, וישמע אלהים, ויזכור אלהים כנגד היראה והחכמה והבינה. את אברהם את יצחק ואת יעקב הגדולה והגבורה והיסוד, ושני עמודים בכללן וירא אלהים כנגד התפארת וידע אלהים כנגד המלכות, ותן לבך כי לא הזכיר בני ישראל אלא עם וירא אלהים כדי לרמוז על תפארת ישראל, כי שם יצעקו בני ישראל ושם יתפללו בשאלת צרכיהם, ואליו אנו מברכים בקדיש אמן יהא שמיה רבא מברך, ואנו אומרים לעלם לעלמי עלמיא יתברך הזכיר ה' עולמות כנגד ה' ספירות שמשם ולמעלה, וצריך הוא לחבר מלת עלמיא ליתברך ואין להפסיק בהם כלל כשם שאין להפסיק הכתר מאין סוף, שמע נא ואתה דע לך.

ויהי בימים הרבים ההם. כשארכו הימים שעברו ד׳ מאות שנה מזמן ברית בין הבתרים וכסבורים שעבר קץ השעבוד.

הרבים ההם. בעת צרה נקראים רבים, ובעת שמחה נקראים מעטים. כדכתיב ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. פי׳ מאחר שעברו לא היה כל השעבוד רק למעט.

וימת מלך מצרים. קדם הקב״ה והמית מלך מצרים ואח״כ ויאמר ה׳ אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך פן יאמר משה איך אלך ושמע פרעה והרגני כדכתיב ויבקש להרוג את משה. דבלא״ה הוה משתמיט דכתיב מי אנכי כי אלך אל פרעה, ואומר לא איש דברים אנכי ואומר שלח נא ביד תשלח.

ויאנחו בנ״י. יודעים היו שהוטל עליהם שעבוד של ד׳ מאות שנה אבל סבורים היו שהתחילו מברית בן הבתרים ולפיכך ויאנחו ועל ידי כך מהרו בני אפרים לצאת, והם לא התחילו אלא משנולד יצחק. ד״א כל זמן שאותו מלך חי היו מצפין שמא כשימות זה יתבטלו גזרותיו מעלינו שכן מנהג כשמלך מת מיד מתירים כל החבושים שבכל עיר ועיר וכשמת זה לא נתבטלו גזרותיו אמרו מעתה אין לדבר סוף לפיכך ויאנחו.

וימת מלך מצרים ויאנחו. כל זמן שהיה אותו מלך חי היו מצפים שמא כשימות זה יתבטלו גזירות וכיון שמת ולא נתבטלו גזירותיו אמרו עתה אין לדבר סוף לא נצא עוד מעמל זה ויאנחו י"מ וימת מלך מצרים והיה משה יכול לשוב כמו שאמר הק' כי מתו כל האנשים וגו' וגם נאנחו בני ישראל ושמע הק"ב את אנחתם וריחם את בניו וגם זכר את בריתו שכרת לאבותם וחפץ לקיימו לשלם נדרו שנדר לתת להם ארץ כנען כל הדברים הללו גרמו ששלחו למשה ועתה מספר איך שלח. וי"מ וימת מלך מצרים ובין מלכא למלכא היה להם פנאי להתאנח ולהתפלל:

מן העבודה. פרוש, לא שצעקו לאל שיושיעם, אלא צעקו מן הצער כאדם הצועק מכאבו. ומודיע הכתוב כי אותה צעקה עלתה לפני ה׳, והוא אמרו שועתם וגו׳ מן העבודה, פירוש מצער העבודה. וישמע ה׳ את נאקתם (שמות ב:כד), פרוש, הרמת קול כאבם.

עוד ירצה על דרך אמרו (תהלים קיח:ה) ״מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה״, כי אחת מהתפלות המתקבלות היא תפלה שמתוך צרה, וכן הוא אומר (יונה ב:ג) ״קראתי מצרה״, והוא אמרו ותעל שועתם וגו׳ מן העבדה, פרוש, לצד שהיתה מצרת העבודה. וכפי זה שועה זו היא תפלה וצעקת כאב הצרה, הנה היא רמוזה באמרו ״מן העבדה ויזעקו״. ובזה ידיק על נכון טעם ששנה הכתוב לשונו שהתחיל לומר ״ויזעקו ותעל שועתם״ וגו׳, שהיה לו לומר ״ותעל זעקתם״ וגו׳, אלא נתכון לומר שהם זעקו מהצרה וגם שועו לה׳, כאמרו ״ותעל שועתם״. וכפי זה שעור הכתוב הוא על זה הדרך: ״ותעל שועתם״ ששועו לאלהים מן העבודה.

עוד אולי אמרו מן העבודה ירצה, שלא הגיעה השועה לפני ה׳ על ידי אמצעי, אלא ביושר עלתה מן העבודה אל האלהים, שלא על ידי בעל כנפים יגיד דבר (קהלת י:כ).

ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. קצת קשה לערבינהו ולתנינהו ויאנחו ויזעקו בני ישראל מן העבודה, ונראה שאנחה היא בלב והיתה מחמת העבודה אמנם הזעקה לא תלו ישראל בעבודה כי המה חשבו שראוין המה להגאל מצד מעשיהם אף אם לא היו בעבודה קשה זו, אמנם בעיני הש"י היו רעים וחטאים ובלתי ראוים להגאל כי אם מצד העבודה, כמ"ש (זכריה א טו) כי קצף גדול אני קוצף על הגוים אשר קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. לכך נאמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה שעזרו לרעה כאמור.

גם יש לפרש שהיו שני כיתות בישראל, הטובים שבהם צעקו והתפללו אל אלהים שיצילם מן כובד העבודה, אבל הפחותים שבהם לא התפללו אל ה', אך שזעקו כקוראי תגר על ה' וכנגדם אמר ויזעקו, ולכך לא כללם יחד כי מה שנאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה הם הטובים שהתפללו אל ה' כי עיקר התפלה בלב, ויזעקו מדבר בפחותים שזעקו כקוראי תגר לכך נאמר ותעל שועתם אל האלהים מן הכיתות אשר שועו אל אלהים מחמת העבודה עלתה שועה אבל לא מן כת הזועקים בלא תפילה.

ויש אומרים, שזעקה זו בנגלה אמרו בפני המצרים שהיא על מיתת המלך כמתאבלים עליו, אבל האנחה בלב מן העבודה כי מיראה לא היו רשאים לומר בפני המצרים שהם זועקים מחמת העבודה, ולכך לא ערבינהו.

וימת מלך מצרים. והיה באותו יום יום מנוחה מן העבודה כדרך המלוכה שהיו כל שרי פרעה טרודים בהספדו. וגם את עבדיו העברים הניחו בזה היום. אז. ויאנחו בני ישראל מן העבודה. שבכל הימים לא הניחו להם לחקור ולהתיעץ על צפוניהם ולהתאנח ע״ז מקוצר רוח ומעבודה קשה. אבל בזה היום היו מתאנחים ע״ז הרבה מה יהיה בסופם. וכי לעולם יהיה כן ח״ו:

ויזעקו. נתקבצו כולם למקום אחד והסכימו לעמוד לתפלה ולצעקה:

ותעל שועתם וגו׳. אם היה כתוב ותעל שועתם מן העבודה אל האלהים היה במשמעו שצעקו בשעת העבודה כמו המוכה בלי חמלה וצועק. ובאמת לא היה כן באותו יום. שהיה יום מנוחה אלא שהתפללו על עבודתם שבכל הימים. והא שכתוב מן העבודה אם בא ללמד שלא צעקו לתשובה ולראות בשפלות עם ישראל. אלא על העבודה הקשה אשר עובד בם. א״כ היה ראוי לכתוב על העבודה. אלא בא ללמדנו שלא היו מלומדים עדיין לתפלה בלשון צח ושפיכת שיח שיהא ראוי להתקבל מצד עצם התפלה אלא היו אנשים פשוטים ומגושמים כבעלי עבודה קשה. וא״כ היה התפלה לה׳ רק בקול צעקה אוי ואבוי ה׳ אלהי אבותינו. ומ״מ נשמע תפלתם. ועי׳ ספר דברים (א׳ מ״ה) שמבואר יותר שני מיני תפלות אלו. והיינו שהסביר המגיד להביא זה המקרא לדרוש את המקרא דפ׳ בכורים ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו כמה שנאמר ויהי בימים הרבים וגו׳ והיינו כדברינו שכל הצעקה לה׳ היה רק בשביל שהוא ה׳ אלהי אבותינו. ולא בנוסח תפלה לפי הענין. והיינו משום שהיו מן העבודה. ולא היו מלומדים בתפלה. או בא ללמדנו דמש״ה נשמע תפלה פשוטה זו משום מן העבודה. דצערא דגופא עדיף. ועיין להלן כ״ב כ״ו:

שאלות: מ"ש בימים רבים וימת, והמיתה אינה נמשכת ימים רבים, ולמה נאנחו יזעקו עתה במות המלך הרשע ולא קודם. והכפל וישמע וירא וידע אלהים:

ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, לדעת חז"ל פי' שנצטרע, ומפני שהם ימים של צער קורא אותן ימים רבים, וכן פי' מ"ש בשנת מות המלך עוזיהו שנצטרע, ובהשקפה ראשונה חשבתי שדבריהם בנוים על הכלל שבכ"מ שמדבר ממיתת מלך מזכיר שמו בלא תואר מלך וישכב שלמה עם אבותיו וישכב רחבעם וישכב אביה וכן כולם, וע"כ במה שהזכיר תואר, מלך מצרים, מלך עוזיה, דרשו שהיו בחיים רק שנצטרע (ושוב שמעתי כן בשם הגר"א), אולם שבתי וראיתי שהגם שכלל זה הוא בדוק בכ"מ שכתוב וישכב עם אבותיו שאז כבר חדלה המלוכה ולא יזכיר בו עוד תואר מלך, אבל במקום שכתב וימת מצאנו שני מקומות יוצאים מן הכלל, וימת מלך בני עמון (שמואל ב ט״ז:ג׳"ד) ויכה את מלך ישראל וימת המלך (מלכים א כ״ב:ל״ד). והנה כ"מ שכתוב בימים ההם, יציין לפעמים דבר שנעשה כל משך זמן ההוא, כמו בימים ההם אין מלך בישראל (שופטים י״ט:א׳), ולפעמים יציין דבר שנעשה בנקודה מיוחדת ביום מן והימים כמו ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו, אבל הציון בימים הרבים שמורה דבר שנעשה במשך זמן רב לא יצדק על מיתת המלך, וע"כ פי' שנצטרע והצרעת נמשך ימים רבים, שלפי ערך הצער. היו רבים, כמו ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים ששלשה ימים הם רבים בערך זוב הדם, ועשרה ימים יחשבו לרבים לערך מה ששחטו ג' מאות ילדי ישראל בכל יום. אולם לדעת המפ' שמת ממש מ"ש ויהי בימים הרבים חוזר לספור הקודם שהחל קושי השעבוד משנולדה מרים, ואחר שנולד משה והושם ביאור בטלה הגזרה של השלכת הילדים והשעבוד נשאר כמו שהיה, ובימים הרבים ההם מיום לדת משה עד היום שהיו שמונים שנה לא נעשה שום התחדשות לא לטוב ולא לרע, רק דבר אחד רשום שמת מלך מצרים אשר שם עליהם שרי מסים למען ענותם, וכל הימים היו מקוים כי כשימות מלך הזה הצורר אותם יוקל מעליהם עול השעבוד ועתה שמת המלך ונשארו בשעבודם כשהיו התחילו להרגיש בצרתם ולצעוק אל ה', וידוע בדה"י הקדמונים שכל מלך שעמד במצרים היה בונה לעצמו בנינים רמים ונשאים, ובתי קברות ועמודים (פירחמידען) גבוהים ורמים, ובמותו נשבתה העבודה הזאת, רק שהמלך החדש אשר עמד התחיל בעבודות חדשות לבמת טירות ועמודים לפאר מלכותו ומקום קבורתו, ולכן הרגישו בצרתם ויאנחו מו העבודה החדשה, והיה המנהג במצרים שכל שרי המלך ועבדיו ועמו היו עוסקים ימים רבים בבכי וזעקה ומספד מר כמ"ש ויבכו אותו מצרים שבעים יום, וע"כ העבדים האלה המעונים ומרודים שעד עתה לא היו יכולים לצעוק ולבכות על ענים כי הנוגשים היו מענישים אותם על צעקתם, עתה שהשתתפו עם המצריים לצעוק ולבכות על מות המלך והם במר לבבם בכו וצעקו לה' מן העבודה, ועז"א ויאנחו ב"י מן העבודה והאנחה היא מעומק הלב והזעקה הוא בקול, שחשבו מצרים שהם נאנחים וזועקים על מות מלכם והם עשו זה מן העבודה, ומזה התעוררו אל השועה שגדר שם שועה שצועק לישועה ששועו אל ה' שיושיעם, ותעל שעותם אל האלהים הגם שהיה מן העבודה ומסבתה כי עדן לא שבו בתשובה שלמה, בכ"ז:

ר דאי פירושו שמת למה צעקו שמא המלך שיהיה אחר פרעה יהיה טוב אלא ודאי נצטרע ומצורע חשוב כמת:

ויהי בימים הרבים ההם וימת וגומר עד ומשה היה רועה. כתב הרמב"ן כי מפני שהיה נר' מהספורים אשר קדמו שהיו תכופים זה לזה בזמן אמר הכתוב ויהי בימים הרבים ההם להגיד שכל זה קרה בכמו ששים שנה שעברו משיצא משה מלפני פרעה עד שבא אליו הדבור שישוב למצרים. ונ"ל שזה כבר גלה אותו הכתוב באמרו ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים שנה בדברם אל פרעה. ואמרו במדרש שמפני שהיו אותם הימים של צער קורא אותם הכתוב ויהי בימים הרבים ההם וכן ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים ולפי זה על הימים שמת בהם מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה דבר הכתוב הזה ואף על פי שהיו ימים מועטים קרא אותם ימים רבים כמו שימי השמחה והתענוג בהיותם רבים נרא' כאלו הם מועטים וכמו שאמר ויהיו בעיני כימים אחדים. ואפשר לפרש לפי דרכם ז"ל שבימים הרבים ההם שמת מלך מצרים ועברו ימי בכיתו ימים רבים כי כן ימלאו ימי החנוטים צוו על היהודים לספוד למלך ולבכותו כמשפט העבדים לאמר הוי אדון והוי הודו והנה הם הסיחו את דעתם מהספד המלך ובכיתו ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו זעקה גדולה ומרה על עצמם לא על המלך ותעל שועתם אל האלהים לא ממיתת המלך אלא מן העבודה ויותר נכון כי לפי שפסק הכתוב מספור שעבוד ישראל במצרים וענינם כדי לספר בלידתו של משה ותוצאותיו ובריחתו אל מדין רצה עכשיו לחזור לספר ענין הענוי והשעבוד ולהודיע ענין גאולתם כחוזר אל הענין הראשון וע"ז אמר ויהי בימים הרבים ההם רוצה לומר אותם שנזכרו למעלה שמתו בהם יוסף ואחיו וכל הדור ההוא ובני ישראל פרו וישרצו ושמת מלך מצרים הראשון האוהב אותם ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף וחדש עליהם גזרות קשות כי בכל זה היו ימים רבים. והיותר ישר בעיני הוא שמלך מצרים אותו אשר חדש עליהם אותם הגזרות הקשות משום כל המצר לישראל נעשה ראש מלך ימים רבים ושנים ארוכים ועז"א ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים כי אחרי ימים רבים שמלך מת ואז ויאנחו בני ישראל מן העבודה כי בראותם שכל מלך חדש בקומו היה מחדש עליהם גזרות קשות יותר מן הראשון לכן כשמת מלך מצרים צעקו בני ישראל מן העבודה אם ליראתם מהמלך החדש שיוסיף עליה ואם להתחנן לו שיקל עולם כי לא יוכלו לסבלו. ועם היות צעקתם למלך הנה עלתה שועתם אל האלהים מכובד עבודתם ושמע נאקתם שהיא היוצאת מן הלב מתוך הצער והמצוקה ועם זה זכר אלהים את בריתו אשר כרת את אברהם את יצחק ואת יעקב וראה שהגיע קץ וזמן גאולתם ועה היות שבני ישראל מצד עצמם היו רעים וחטאים לה' מאד כי היו עובדים ע"ז במצרים כמו שזכר הנביא יחזקאל הנה השם ברחמיו וברוב חסדיו רחם עליהם ועבר על פשעם וזה פירוש וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים ר"ל שמצד אחד שמע נאקתם וזכר את בריתו ומצד אחר ראה את בני ישראל שהיו עושים כמעשה ארץ מצרים בע"ז שלהם ועכ"ז הכריע כף הזכות וידע השם אותם ורחם עליהם לגאלם כי לשון ידיעה תפל על הרחמים להיות החסד והרחמים נמשכין לידיעה וכמוהו ויודע חוסי בו. יודע צדיק נפש בהמתו. והותרו בזה שתי השאלות האחרונות ו' וז':