שמות ב, כב

וִילֵדַת בַּר וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ גֵרְשֹׁם אֲרֵי אֲמַר דַיָר הֲוֵיתִי בְּאַרַע נוּכְרָאָה:

וִילֵידַת בִּיר דְכַר וּקְרָא שְׁמֵיהּ גֵרְשׁוֹם אֲרוּם אָמַר דַיָר הֲוֵיתִי בְּאַרְעָא נוּכְרַיָיא דְלָא דִידִי

ותלד. כי אמר. משה. וזאת צפורה היא האשה הכושית אשר אמר. ואשר כתוב בדברי הימים דמשה אל תאמן. וכלל אומר לך כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה אין לסמוך עליו ואף כי יש בו דברים שמכחישים הדעת הנכונה. וככה ספר זרובבל. וגם ספר אלדד הדני ודומה להם:

בארץ נכריה - שכך משמע גרשום גר שם בארץ רחוקה.

גר הייתי בארץ נכריה. גר בארץ שאינה ארץ מולדתי:

ותהר לא נאמר, ללמד שהיתה בחורה והריון אין ניכר בה.

ויקרא את שמו גרשם. מתוך קו הדין היה לו לקרוא לבנו הראשון על שם הנס שהצילו הקב״ה מחרב פרעה ולא הזכיר את הנס אלא על שם בנו הקטן שהוא אליעזר. אלא י״ל לא היתה ההצלה חשובה בעיניו כל זמן שמלך מצרים חי שהרי לעולם היה ירא ממנו בכל מקום שהולך וכשאמר לו הקב״ה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך כלומר מלך מצרים אז הזכיר חשיבות הנס. מיד באותו זמן כשנולד לו בן שני כדכתיב ויהי בדרך במלון וגו׳ שנענש על שלא מל אליעזר בנו שנולד באותו פרק. ד״א כשנולד גרשום עדיין היה משה חדש במקומו ונחשב כגר והיה ירא להזכיר מפני מה ברח ממצרים פן יגרשהו חותנו אבל אחר שנתיישב לא הקפיד.

כי אמר וגו'. גרשם גר הייתי שם:

גר הייתי. לשון עבר, כי בזמן שנכתבה התורה ידבר הכתוב. או ירצה על זה הדרך גר הייתי על דרך אמרו (תהילים קיט:יט) ״גר אנכי בארץ״, כי הצדיקים אינם בעולם הזה אלא כגרים בלא שום ישוב, והוא אמרו גר הייתי מעודי, ונוסף לי בארץ נכריה לצד שהיה חוץ מאחיו ובית אביו:

ותלד בן. לא כתיב ותהר כלשון המקרא כ״פ. והוא כישוב חז״ל בב״ר פע״א גבי זלפה משום שהיתה בחורה ולא היתה ניכרת בעיבורה:

כי אמר גר הייתי וגו׳. לא עשה משה כיוסף שברך את ה׳ על ההצלה בבן הראשון. ואמר כי נשני וגו׳ משום שכבר ביארנו בס׳ בראשית כ״פ שאין לברך על הנס עד שיצא לגמרי ממנו. ולא עוד אלא שאם נכנס לצרה אמרת אין לברך על הצלה מצרה הראשונה עד שיצא גם מהשניה. כמש״כ שם ל״ה א׳. מש״ה יוסף שכבר נתגדל ויצא מכל צרה הודה לה׳ ע״ז. אבל משה עדיין היה נרדף מהמלוכה שהרי אינו יכול לשוב לביתו. וגם פה הוא בארץ נכריה ע״כ לא ברך את ה׳ עד שהוליד בן השני ונודע לו כי מתו האנשים המבקשים את נפשו וגם אותו המלך כבר מת. וגם הקב״ה א״ל כי אהיה עמך. כאשר יבואר לפנינו ג׳ י״ב. ושוב אין פחד. אז אמר בהודיה ויצילני מחרב פרעה. וכ״כ הספורנו בפסוק כ״ג:

גר הייתי, יודיע שהגם שנתישב במדין ונשא שם אשה והגם שברח ממצרים מפני מלשינות איש ישראל בכ"ז לא שכח אהבת עמו, והיה עינו ולבו שם כל הימים לשוב אליהם ולהושיעם, ומדין היתה ארץ נכריה בעירו, וישיבתו שם כגרות וטלטול: