דברים ד, ב

לא תספו. כגון חמש פרשיות בתפלין, חמשת מינין בלולב, וחמש ציציות, וכן ולא תגרעו:

לָא תוֹסְפוּן עַל פִּתְגָמָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן וְלָא תִמְנְעוּן מִנֵהּ לְמִטַר יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן

לֵיתְכוֹן רַשָּׁאִין לְמוֹסָפָא עַל פִּתְגָמַיָא דַאֲנָא מְפַקֵּיד יַתְכוֹן וְלָא תְבַצְרוּן מִינֵיהּ מִן לָא לְמִנְטוֹר יַת פִּקּוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דַּאֲנָא מְפַקֵּיד יַתְכוֹן

לא תוסיפו כגון חמש פרשיות בתפילין חמשה מינין בלולב חמש ציציות וכן לא תגרעו לשון רש"י (רש"י על דברים ד׳:ב׳) וכך אמרו בספרי (ראה) מנין שלא תוסיף על הלולב ועל הציצית ת"ל לא תוסיפו ומנין שאין פוחתים מהן ת"ל לא תגרעו מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ת"ל הדבר אפילו דבר לא תוסף עליו אבל לא באלה בלבד אמרו אלא אף הישן בסוכה בשמיני בכונה לוקה כמו שמוזכר במסכת ראש השנה (ראש השנה כ״ח) וכן אם יעשה החג ששה עובר בלאו הזה ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מלכים א יב לג) עובר בלאו וכך אמרו (מגילה יד) לענין מקרא מגלה מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו' ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ז) שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אלו המצות שנצטוו מפי משה כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה עיניהם וכו' הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר אלה המצות אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה ומה שתקנו חכמים משום גדר כגון שניות לעריות וכיוצא בהן זו היא מצוה מן התורה ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה:

לא תוספו. מדעתכם ותחשבו כי היא עבודה לשם ג״כ לא תגרעו ואשר אמרתי למען תחיו אין צורך לעדים כי עיניכם הרואות:

ולא תגרעו ממנו לשמור. ולא יחשוב החושב שכאשר תסור סבת האיסור אצלך לא יהיה חטא לגרוע כמו שחשב שלמה המלך אני ארבה ולא אסור אני ארבה ולא אשוב ונכשלה:

לא תוסיפו. עליו שאם תוסיפו תגרעו דכל המוסיף גורע שאם תעשה חמשה ציציות גרעת גם הארבעה שהרי אינם כלום מאחר שלא עשית המצוה כהלכתה וכן פרש"י חמש פרשיות שבתפילין וחמש מינין שבלולב אבל אם ישב בשמנה ימים בסוכה לא בא השמיני עם השבעה ומה שעשה עשוי:

ולא תגרעו ממנו לשמור את ס"ת גי' תרי"ג:

אשר אנכי מצוה אתכם וסמיך ליה עיניכם הרואות שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות:

לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו. יזהיר שלא יתחכם האדם על המצות לומר אוסיף על מה שצוה השם יתברך ויחשוב כי התוספת הזה תהיה עבודה לשם יתברך, לכך אמר לא תוסיפו, כי התורה שלמה אינה צריכה תוספת ומגרעת, וכל המוסיף בה גורע. ורז"ל דרשו בתוספת זה, כגון ארבע טוטפות שבתפילין שיאמר אוסיף עליהן אחד ויהיו חמש, ארבע מינין שבלולב, שיוסיף עליהם ויהיו חמשה, וכן בברכת כהנים שהן שלשה ויוסיף ויהיו ארבע. אבל מה שתקנו רז"ל והגדרים והסייגים שלהם אין זה נקרא תוספת, כי לא באו אלא לשמור את העיקר, כמו שעושים לכרם גדר סביב כדי שישתמר הכרם, וכענין שאמר לך לך אמרין נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב, אדרבה העובר על גדריהם ותקנותיהם עובר על לאו (דברים י״ז:י״א) דלא תסור מן הדבר, וכן צותה התורה (ויקרא י״ח:ל׳) ושמרתם את משמרתי, ואמרו רז"ל עשו משמרת למשמרתי.

לא תספו על הדבר שע״י שהוספתם על דברי שהזהרתי ראה נתן ה׳ לפניך את הארץ עלה רש והוספתם ואמרתם נשלחה אנשים לפנינו התוספת גרמה לאבותיכם שפגריהם מתו במדבר.

ולא תגרעו ממנו אני אמרתי לא תעלו ואתם גרעתם מצותי ויצא העמלקי והכנעני ויכום ויכתום. מעתה קחו מצותי בלי תוספת וגירוע. ד״א לא תספו על הדבר וגו׳ תשובה למיני ישראל שפקרו על התלמוד ואמרו איך הוסיפו חכמי ישראל כמה דברים בתלמוד שאינה בתורה הרי כתיב לא תספו על הדבר, ולא תגרעו ממנו ימחו ההוספות מספר חיים. הרי תשובה לדבריהם שהרי לשון זה אינו רק בשני מקומות בתורה ואינו רק גבי אלקות ויראה. כלומר אין לך להוסיף ליראה על יראת הקב״ה יראה אחרת ולא לגרוע מיראתו. כאן בפ׳ ואתחנן כתיב לא תספו על הדבר וכתיב לאלתר עינכם הרואות את אשר עשה ה׳ בבעל פעור וגו'. ובפ׳ ראה כתיב לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו וכתיב לעיל בסמוך כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם. אבל במצות דעלמא לא הזהיר הקב״ה שלא להוסיף כדי לעשות סייג וגדר לתורה.

לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו. שאם תוסיפו תגרעו וכל המוסיף גורע שאם תעשה ה' ציציות גרעת הד' שהרי לא נעשית המצוה כתקנה וכן פרשיות ה' בתפלין וה' בלולב אבל אם ישבת שמנה ימים בסוכה לא גרעת:

כל האומר ק"ש שיש בה רמ"ח תיבות הקב"ה משמר רמ"ח איברים שבו שנא' שמור מצותי וחיה אמר הקב"ה שמור שלי ואשמור שלך אמר ר"ש בן חלפתא משל לאדם שיש לו כרם ביהודה ודירתו בגלגל ואחר דירתו בגלגל ויש לו כרם ביהודה וכל שנה ושנה היה הולך כל א' למקום כרמו ומפרנסו לימים פגעו זה בזה אמרו זל"ז למה אנו מטריחים עצמינו פרנס שלי ואפרנס שלך ולפי' צ"ל אל מלך נאמן לא היינו אומרי' אם לא להשלים רמ"ח תיבות וזהו שאמרו במדרש היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני לא דבר הכתוב אלא בישראל כשיושבים בבית הכנסת ובבתי מדרשו' וקורים ק"ש הקב"ה שולח מה"ש לשמוע ולהקשיב לישראל שמקלסין להקב"ה בין האומות א"ר יוחנן מלה"ד למלך שכעס על עבדיו ונתנם בבית הסוהר ואעפ"כ לא נמנעו מלקלסו שלח אחרים לשמוע מה הם אומרים הלכו לשם ושמעו שמקלסים למלך ואמרו אילולי אדוננו המלך לא היינו חיים אמר המלך הואיל ומקלסים אותי לא אניחם לעד שם. כן העבדים אלו אנחנו והמלך זה הקב"ה ובעוה"ז כעס עלינו ונתננו ביד אומות העולם לשעבוד ואעפ"כ אין אנו נמנעים מלקלסו ומליחדו בק"ש אמר הקב"ה למלאכים לכו שמעו מה אומרין בני ויורדין ושומעין הקילוס וזהו חברים מקשיבים והקב"ה משיב להם לקולך השמיעני:

לא תוסיפו. כי אם לא תוסיפו לא תגרעו. נרא' כך אם תוסיפו ה' פרשיות או ה' מינין או ה' גדילים, אז תוספת מביאה לגירעון, ונפקא מינה שילקה על כל גירוע ולא על כל תוספות. אבל אם צוה הק' ז' ימי סוכה ותוסף ח', הכא אינו לוקה משום בל תוסיף, כי בל תגרע ליכא כדמפר' מה שעשה עשוי. מפי' הר' יוד בן רבי' אליע' ע"ו הגה"ה, אבל תוסיפו תגרעו וכל המוסיף גורע, שאם תעשה חמשה גדילים אז הוספת וגדעת ד', שאינו כלום כל מה שעשיתה שלא עשיתה כמצותה. וכן ארבע פרשיות שבתפילין וכן ד' מינין שבלולב. אבל אם ישבת ח' ימים בסוכה, לא גרעת ז', שהרי לא בא השמיני עם ז' ומה שעשה עשוי. ומיהו לפי הפשט נר' גרוע, שנר' שלא עשית השבעה לשם מצוה שבלא מצוה אתה עושה כמו כן. ומיהו הק' יודע לבית בני אדם וכוונתן תדע שעושה מצותו של הק' חי בהם, והעובר עליהם מת, שהרי כל אותם שהלכו אחר בעל פעור מתו, ואפי' אותם שלא היו בגזירה ראשונה:

לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו וגו' ואמר בסמוך עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור מה קישור יש לזה עם זה התשובה לפי שאמר ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים ויאמרו ישראל המצות שהשכל גוזר ראוי לעשותם אבל החקים שאין בהם טעם מה צורך בהם אין בהם תועלת ונזק לז"א עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' וזה נראה חוק ובלי טעם שהשכל גוזר שמי שיפער לפעור ראוי לתת לו שכר שביזה לע"ז והרי אתם רואים שהקב"ה השמידו וא"כ ראוי לשמוע אל החקים ואתם הדבקים וא"כ לא תוסיפו על הדבר ולז"א בסמוך כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וזה יעשה הקב"ה שישמע תפלתכם כשתעשו החקים ואם כן אין צריך טעם אחר לחקים אלא זה שאנו רואים שבעשותינו החקים ישמע תפלתינו בכל קראינו אליו ואתם הדבקים בה' אז"ל ישראל דבקים בה' אבל אומות העולם אינם דבקים באלהיהם פי שא"א להיות הדבר מזון אלא כשיהיה דומה לניזון המשל האבן א"א לזון האדם והבעלי חיים לפי שאינו דומה לאדם ולא לבעלי חיים אבל הלחם יש לו דמיון עם האדם וכן מזון הנפש הוא המושכל והוא מזונו כשהמושכל הוא אמיתי אבל אם אינו אמיתי אינו מזון לנפש ולכן אינו דבק לנפש אבל המושכל האמיתי הוא מזון לנפש ולכן דבק בו כמו שהמזון נדבק בניזון ונהפך לניזון וכן המושכל נדבק במשכיל ושב הכל אחד ולז"א ואתם הדבקים ישראל דבקים בה' לפי שהקב"ה אמת והמושכל נדבק עם המשכיל אבל הע"ז היא שקר ולזה א"א להיותה דבקה עם השכל ואם לא יפורש כן יקשה הרי כומרים רבים דבקים בע"ז מאד אבל אחר שהוא שקר אין אותו הדבקות אלא מצד הדמיון לא מצד השכל וז"ש ויצמד ישראל לבעל פעור אז"ל כצמידים פירוש שהצמידים אינם דבקים בזרוע אלא שכנים לזרוע וקרובים אליו וז"ש אתה ה' בקרב העם הזה:

לא תוסיפו על הדבר וגו'. בשלמא לא תוסיפו שפיר קאמר כי סד"א שיש בכלל מאתים מנה, אבל לא תגרעו למה לי כי הגורע אחת מכל מצות ה' כבר הוא מצווה ועומד שלא לגרוע אפילו אחת מכל המצות ובחבורינו עוללות אפרים מאמר שפ"ה פרשנו שלא תגרעו אינו ציווי אלא פירושו דוגמת שאמרו רז"ל (ברכות כט:) לא תרוי ולא תחטא, כי לא תחטא אינו ציווי כי פשוט הוא אלא פירושו לא תרוי כדי שלא תחטא כך פירוש לא תוסיפו ואז ממילא לא תגרעו הא כל המוסיף גורע כי מאן דעביד הא נפיל בהא והוא כמו נתינת טעם על לא תוסיפו ושם הארכנו. ואולי סמך ענין זה לכאן כי זהו מעין חטאו של משה כי הוא הוסיף בהכאת הסלע ובהוספה בא לידי גרעון באמונה, לכך נאמר ועתה ישראל שמע אל החקים, מהו ועתה, וכי קודם זה לא היה להם לשמוע אל החקים אלא ועתה קאי על גמר גזירתו שהזכיר לפני זה והמשיך הסיפור אל מאמר לא תוסיפו.

וי"א שסיפור לא תוסיפו נמשך אל ענין פעור, שכל חסיד שוטה סובר שמצוה קעביד לבזותו ועובר על לא תוסיפו וסוף שבאו לידי גרעון כי השתחוו לאלהיהן, וקאי על מ"ש ונשב בגיא מול בית פעור ועל זה אמר כמביא מופת על זה ואמר עיניכם הרואות את כל אשר עשה ה' בבעל פעור בעובד לפעור כי הוא בעל לאותה עבודה.

לא תוסיפו וגו׳ ולא תגרעו ממנו לשמור וגו׳. אם הי׳ הכונה אזהרה שלא לגרוע ולעבור על מצות ה׳ ברצון ובכונה לעשות שלא כרצון ה׳. הכי מיבעי ולא תגרעו מלשמור את מצות ה׳ וגו׳ אלא סמוך ענין אזהרה זו למקרא הקודם למען תחיו וגו׳ ובאשר יש אמצעים אחרים להשיג דבקות אלהי. ומכש״כ ע״י קרבנות שמכשירים הרבה להשיג דעת אלהים כמש״כ בס׳ שמות ר״פ יתרו. ע״כ אמר כי ע״י חקים ומשפטים טוב יותר להשיג זה החיות מאמצעים אחרים. וע״ז אמר לא תוסיפו וגו׳ כי כל האמצעים בלי דעת תורה יש להזהר שלא יביאו להוסיף על הדבר שהוא הלכות שבע״פ ע״י נעימות המצוה הנעשה באהבת ה׳. או להיפך ולא תגרעו ממנו. מן הדבר שהוא הלכות שבע״פ כדי לשמור את מצות וגו׳. היינו את גוף המצוה לפי דעתו בהכשר אהבה ודעת אלהים. ועי׳ מש״כ בס׳ במדבר בפ׳ ציצית על המקרא בהושע ח׳. והזהיר על הוספה תחלה שהוא קשה מלגרוע משום שעושה מעשה וכדתנן בזבחים פ״ח מ״י וידוע מאמרם ז״ל הישן בסוכה בשמיני ילקה אם עושה לשם מצוה משא״כ הגורע לשם מצוה אינו עובר במעשה וה״ז מבטל מ״ע ועובר על ל״ת שאין בו מעשה:

לא תוסיפו, הדבר השלם הוא לא יקבל לא תוספת ולא מגרעת כמו גוף הבע"ח לא יקרא תמים רק אם אין בו לא חסרון ולא יתרת ואם לאו מום בו, וכן מצות ה' בין התורה בכללה ובין כל מצוה ומצוה בפ"ע אין להוסיף עליה ולא לגרוע ממנה דבר כמו שיוסיף יו"ט מדעתו או ה' פרשיות בתפלין וכדומה, ומפרש הטעם לשמור את מצות ה' אלהיכם אחר שהם מצות ה' השלם בתכלית השלמות א"א להוסיף ולגרוע בם: