דברים לב, ה

שחת לו וגו'. כתרגומו חבילו להון ולא ליה:

בניו מומם. בניו היו, והשחתה שהשחיתו היא מומם:

בניו מומם. מומם של בניו היה ולא מומו:

דור עקש. עקום ומעקל, כמו (מיכה ג, ט) ואת כל הישרה יעקשו, ובלשון משנה חלדה ששניה עקומות ועקושות:

ופתלתל. אנטורטיליי"ש כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות הגדיל פתלתל מן התבות הכפולות, כמו (ויקרא יג, מט) ירקרק, אדמדם, (תהלים לח, יא) סחרחר, (מלכים א' ז, כג) סגלגל:

חַבִּילוּ לְהוֹן לָא לֵהּ בְּנַיָא דִי פְלָחוּ לְטַעֲוָתָא דָרָא דְאַשְׁנִיוּ עוֹבָדוֹהִי וְאִשְׁתַּנִיוּ

חַבִּילוּ עוֹבָדֵיהוֹן טַבְיָא בְּנַיָא חֲבִיבַיָא אִשְׁתַּכַּח מוּמָא בְּהוֹן דָרָא עוּקְמָנָא דְאַשְׁנִייוּ עוֹבָדֵיהוֹן וְאוּף סֵדֶר דִינֵיהּ דְעַלְמָא אִשְׁתַּנֵי עֲלֵיהוֹן

חַבִּילוּ בְּנַיָא עוֹבָדֵיהוֹן וְלָא קֳדָמוֹי מְחַבְּלִין אֶלָא לְהוֹן עַד דִי חַבָּלוּ מוּמָא אִיתְיְהַב בְּהוֹן דָרָא עוּקָמָא וּפְתַלְגָא דְשַׁנוּ עוֹבָדוֹי וְאַף סִידְרֵי עַלְמָא אִישְׁתַּנֵי עֲלוֹי:

שחת לו לא בניו מומם המום יקרא השחתה כמו שנאמר (ויקרא כב כה) כי משחתם בהם מום בם וכן וזובח משחת לה' (מלאכי א יד) יאמר כי מומם של ישראל שחת לצור עמו ונחלתו וקראם לא בניו כאשר יקראם בניו בעת רצון ואמר כי הם דור עקש ופתלתל כי העקשות הפך הישר כענין שנאמר (מיכה ג ט) ואת כל הישרה יעקשו והפתלתל הפך הצדיק ואחרי שהוא צדיק וישר והעם בהפך מזה אינם בניו אבל הם משחיתים לו ושיעור הכתוב שחת לו מומם את לא בניו דור עקש ופתלתל והנה הטעם שלא בא חסרון מעלתם מפועל הצור כי הוא תמים ולא יבוא בו חסרון לעולם אבל מומם הוא המשחית אותם לפני אביהם וטעם לא בניו כמו ואמרתי ללא עמי עמי אתה (הושע ב כה) וכן הם קנאוני בלא אל (דברים ל״ב:כ״א) במי שאיננו אל וישבעו בלא אלהים (ירמיהו ה ז) או יאמר שחת לו מומם שאינם בניו כי הם דור עקש ופתלתל הפך ממנו:

לא בניו. אלה שאמרו שאינם בניו וכן בנים לא אמון בם. והטעם שלא יודו שהוא בראם ואם יודו בפה לא יודו בלב והעד שלא יראו מהשם. ולמ״ד לו משרת עצמו ואחר עמו והוא למומם והטעם בעבור מומם שהוא דור עקש ופתלתל:

ופתלתל. מתחזק ומתנצח בעקשותו וכן נפתולי אלהים. י״א כי טעם שחת לו כמו שחתו להם והטעם לנפש' ואל תתמה בעבור שהמלה לשון יחיד כי כן משפט הל' הלא תראה זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור והנכון בעיני שהוא כן שחת לשם והטעם השחתת דרכי השם הנטועים והחקים שצוה כאילו אמר שחת לו דור עקש שהם לא בניו וזהו מומם והעד כי כן פירושו הבא אחריו והוא הלה' תגמלו זאת וכבר פירשתי טעם הה״א בספר מאזנים:

שחת לו - שחת ישראל לעצמו, כדכתיב: שחתך ישראל כי בי בעזרך - הוא גרם לעצמו השחתה.

לו - כלומר: ולא לאחר.

בניו מומם - מומם הוא כפל לשון של שחת ישראל, בניו של הקדוש ברוך הוא הם עשו מום בעצמם. כדכתיב כי משחתם בהם מום בם.

שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול. אבל דור עקש ופתלתול לא בניו בתמימות הנה מומם בעגל שחת לאל יתעלה את המכוון כאמרו כי שחת עמך. כי הוא אמנם כיון לקדש את ישראל ולקדש שמו בעולמו על ידם שיהיו למאורות במין האנושי להבין ולהורות כאמרו כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. והם השחיתו כל זה בעגל:

שחת לו לא בניו. כלו' אם שחת האדם מעשיו ועושה רשע לא לו ההשחתה שהרי הוא אינו נפסד בכך אלא לבניו מומיו המום כדכתי' לא אותי הכעיסו כי אם אותם למען בשת פניהם. וכן תרגום אונקלוס חבילו להון לא ליה וגו' וקשיא לרב ר' משה מפונטריס"א דלפי זה הי' לו לכתוב שחת לא לו הראשון בא' והשני בוי"ו לכן פי' שחת לו לא בניו מומם מום שלהם הוי שהקב"ה אומר עליהם כי לא בניו הם כשחוטאין וכן אמר הושע כי היא לא אשתי והם לא בני כי בני זנונים המה:

דור עקש ופתלתל. מדבר עכשיו על ישראל, והוא דבק עם הלה' תגמלו זאת, אע"פ שהכתוב מפסיק ביניהם בסוף פסוק, יאמר אע"פ שאתם דור עקש ופתלתול תרצו להשחית כמותם, הלה' תגמלו זאת. ולפי שכבר הזכיר למעלה (דברים ל״א:כ״ז) כי אחרי מותי השחת תשחיתון, והודיעם בנבואתו שהם עתידים להשחית ולעבוד עבודה זרה אחר מיתת יהושע, על כן יתרה בהם ויזהיר אותם על זה.

שחת לו לא בניו מומם. שחת לו הקב״ה אותם שלא היו בניו. כענין שאמר הושע לא עמי אתם. ועונותיכם הטו אלה שנקראו לא בניו. ד״א אם שחת הוא ונפרע מבני אדם לא לו אין הדבר עליו כדכתיב כי לא ענה מלבו ויגה בני איש.

בניו מומם דוגמא כי משחתם בהם מום בם פי׳ מהם באה ההשחתה.

שחת לו כלו' אם שחת אדם מעשיו ועושה רשע לא לו ההשחתה שהרי הוא לא נפסד בכך אלא לבניו המום כדכתי' לא אותי הכעיסוני כי אם אותם למען בושת פניהם וכן ת"א חבילו להון ולא ליה וקשה להר"מ מפונ"טייזא דלפ"ז הי"ל לכתוב לא ראשון בא' והב' בו' לכן פירש שחת לו לא בניו מומם מום שלהם הוא שהקב"ה או' עליהם כי לא בניו הן כשחוטאין וכן אמר הושע כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה:

שחת לו לא. אם שיחת את ישראל והגלם לו לא. כלומ' מדעתו ומרצונו לא כלומ' אינו. כמו כי לא ענה מלכו ויגה בני איש:

בניו מומם. בניו גרמו להם מומם:

דור עיקש ופתלתל. מפני שהם דור עיקש ופתלתול בא להם. ויש לפר' שיחת לו לא. ההשחתה שהם עושים שהם משחתים דרכם אינה שלו שאינו נפסד בכך כלום אלא לבניו הוא מום:

שחת לו לא בניו מומם מום מצד עצמם:

שחת לו לא בניו. פרוש, כשמשחיתים דרכם גורמים רעה לעצמם, ומה רעה גורמים – לא בניו, פרוש שאינם נקראים בני אל חי, כאמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא י.) כשישראל הולכים בדרכו של מקום נקראים בנים וכשאין הולכים וכו׳ נקראים עבדים, והוא אמרו ״שחת לו״ שלא יקראו בניו של הקדוש ברוך הוא. ואמרו ״מומם״, לפי שיש מקום לומר סוף סוף יגיע הדבר לאב מום הבנים חס ושלום, לזה אמר ״מומם״, פרוש המום מהם בא לא מאבינו, כי הוא ברא את האדם ישר, וכמאמר הנביא (ישעיהו ה:א-ב) ״כרם היה וגו׳ ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק וגו׳ ויקו לעשות ענבים״ וגו׳. והוא אמרו ״מומם״, פרוש המום מהם בא. ופרוש מום על דרך אמרם זכרונם לברכה (סוטה ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שהוא רוח רעה והיא תקרא מום, בסוד אמרו (דברים טו:כא) ״מום רע״, והמשכת חלק זה הרע אינו אלא מצד מעשה האדם.

דור עקש ופתלתל וגו׳. שאם יהיה עקש לבד, דברי התורה תשים המעקשים למישור, ומי גרם לזה שנשחת – היותו עקש ופתלתל, פרוש מתחזק בעקשותו, כאשר עינינו רואות בדורות הללו מיני אפיקורסות דרך עקש, וכשאדם מישר עקשותיהם הם מתחזקים בארחות עקשים קשים, וזה אבדן מולדת בית.

שחת לו לא בניו מומם. בילקוט פר' האזינו (לב תתקמב) מסיק הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתם כו' ומה אלו שנבראו לא לשכר ולא להפסד ואינן חסים על בניהם ועל בנותיהם לא שינו מדתם, אתם שיש לכם שכר והפסד ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם עאכ"ו שלא תשנו את מדתכם. ומי הגיד לבעל מדרש זה שהזכיר בנות או בנים בק"ו זה, ולמעלה פר' נצבים (ל יט) פרשתי שלמד זה ממ"ש שם העידותי בכם את השמים ואת הארץ, וכתיב בתריה למען תחיה אתה וזרעך, ולמה הזכיר ביעוד זה זרעו יותר מבשאר כל היעודים אלא כך אמר לו אם אין אתה עושה למען חייך עשה נא למען חיי זרעך שהרי אתה חס בטבע על בן ובת. וכן בפר' זו אחר שאמר האזינו השמים וגו', אמר שחת לו לא בניו מומם. מתחילה אמר שחת לו שהחוטא ורב מרי משחית לו לעצמו, ולא זו לו אלא אפילו על חיי בניו אינו חס כאילו לא בניו המה וזהו מומם הגדול כי לפעמים חמדת שעה תלחצהו שאינו מתבונן בסוף העונש כי יבא, אבל בניו מה חטאו לו כי אין להם חלק בהנאה זו אבל יש להם חלק בעונש.

וזה"ש בסמוך וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו. כי בשלמא מה שלא היה חס על עצמו אינה הכעסה גדולה כל כך לפי שישמן ישורון ויבעט שמנת עבית וגו' ר"ל הנאת שעה תלחצהו אבל בניו ובנותיו שאין להם אפילו הנאת שעה איך לא יחוס עליהם להביאם במצודת העונש ההוא זהו הדבר המכעיס להקב"ה ביותר, זה"ש מיד אחר שמנת עבית וגו', וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, שינאץ ה' עליו ממה שהוא מכעיס בניו ובנותיו לכך נזכרו כאן שני השחתות אלו והגדיל ביותר ההשחתה שגורם לבניו ממה שהוא משחית נפשו, כי לכך נאמר וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, וכאן שחת לו לא בניו מומם, אע"פ ששיחת לו לעצמו מ"מ אין מום זה שבו גדול כל כך כמו המום שהוא פוגם בבניו כי דומה לו כאילו לא בניו המה זהו עיקר מומם.

ד"א בניו מומם. זה עיקר מומם שהם בניו של השי"ת ולא הביטו אל צור אשר חוצבו ממנו כי הצור תמים פעלו והיה להם ללכת בדרכי אביהם שבשמים כמ"ש (דברים יג ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, הלך אחרי דרכיו כמו שנאמר הלא הוא אביך קנך, והיה לך לילך בדרכיו.

ד"א שבניו רמז למעשיו שנקראו תולדותיו של אדם, הן תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, הן מעשה הרשעים כמו שנאמר (תהלים ז טו) והרה עמל וילד שקר. והרשע אינו מודה על האמת לעולם ובכל תולדותיו הרעים שהוא מוליד יאמר כי לא בניו המה, וזהו עיקר המום שבהם שלא ישים אשם בנפשו בכל תולדותיו הרעים וכחש לאמר כי לא בניו המה לא אני ילדתים, וסבה לזה לפי שהם דור עקש ופתלתל. כי מצד היותו דור עקש אינו מודה על האמת לעולם ואומר לכל מוכיח לא פעלתי און. סבה שנייה מצד היותו עובר עבירה ושנה בו ומורגל לעשותה פעמים רבות עד שנעשה הדבר אצלו כהיתר (יומא פו:), וזה"ש ופתלתל, כפתילה זו המשולשה כך העובר ושנה ושלש נעשה לו כהיתר ואינו שב מן דרכו לעולם.

שחת לו וגו׳. שני פסוקים הבאים מיוסדים על הקדמה אחת שבשירה זו מבואר שני חורבנות והגאולות היינו עד מקרא ל״ה לי נקם ושלם חרבן ב״ר. וזה המקרא הוא הגאולה מגלות בבל כאשר יבואר שם ואמר אי אלהימו הוא החורבן השני. ראו עתה וגו׳ היא הגאולה העתידה ב״ב. והנה ידוע דחרבן ראשון הי׳ בשביל ע״ז וג״ע וש״ד שהיה להכעיס להקב״ה. וחרבן ב״ש חרב מפני שנאת חנם וביארנו בס׳ במדבר ל״ה ל״ד שהיו עוסקים בתור׳ ועבודת ה׳ אך היה רוב ש״ד לש״ש שהיו דנים את העובר על איזה דבר שהוא צדוקי ומסור ומורידין וכדומה ובזה נעשה הנהגתם מקולקלת מאד והכל לש״ש וכאן הקדים להצדיק את פעולת ה׳ ואמר על חרבן ב״ר שחת לו. שהמה שחתו לו כ״י וכ״מ שנאמר השחתה הוא ע״ז ג״ע. וביאר המקרא לא. לא יעלה עה״ד שהקב״ה יפעל חלילה מעון הדור. אלא בניו מומם. שבניו נעשו בע״מ שהם חלק אלוה ממעל. וכשהשחיתו נעשו בע״מ כלשון המקרא כי משחתם בהם מום בם ובזה הרי הם כמו שחתו לו ועל דור חרבן ב״ש אמר דור עקש ופתלתול. שהוא הולך בעקשות ותועה מדרך השכל. ומפותל הרבה מעורב ומסובך מעשים טובים עם מעשים רעים. וקשה להפריד הטוב מן הרע באשר הרע נעשו לש״ש:

שחת. עת ישחת לו לעצמו עד שיהיה מומם וחסרונם מה שהם לא בניו של השם רק:

דור עקש ופתלתל:

פ ר"ל ולא ליה להקב"ה והכי משמע הקרא השחיתו ולמי השחיתו וקאמר לא ליה כלומר לא להקב"ה ויהיה לפי ה מלת לו דבקה עם מלת לא הבא אחריו לא עם מלת שחת ולפי ל' הכ' ה"ל לתרגם וליה לא אלא שתרגם אותו אחר לשון הנהוג והוצרך להוסיף מלת להון אחר מלת שחת כי בזולת זה אין לו הבנה לקרא דלמי שחת ולא יפול עליו מלת לו לא כיון שאין אנו יודעים למי שחת. רא"ם:

צ דק"ל למה קרוא אותן בניו כיון שחטאו.

ק דק"ל למה כתיב מומם ולא כתיב מום סתם ויהיה מלת בניו דבקה עם שחת כאלו אמר שחתו בניו וזהו שתרגם חבילו להון והוא עצמו מה שאמר למעלה שחת לו לא אלא שכפל הענין במלות שונות כמנהג השירות והנבואות. רא"ם:

ר כמו שעושין פתילה לנר של שמן שמקיפין סביב הקש: