דברים לב, מא

אם שנותי ברק חרבי. אם אשנן את להב חרבי, כמו (יחזקאל כא, טו) למען היה לה ברק שפלנדו"ר:

ותאחז במשפט ידי. להניח מדת רחמים באויבי שהרעו לכם, (זכריה א, טו) אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה דבר אחר ותאחז ידי את מדת המשפט להחזיק בה ולנקום נקם:

אשיב נקם וגו'. למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא, שאמר ותאחז במשפט ידי, לא כמדת בשר ודם מדת הקדוש ברוך הוא, מדת בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להשיבו, והקדוש ברוך הוא זורק חציו ויש בידו להשיבם, כאלו אוחזן בידו, שהרי ברק הוא חצו, ונאמר כאן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, והמשפט הזה לשון פרענות הוא בלע"ז יושטיצי"א:

אִם עַל חַד תְּרֵין כְּחֵיזוּ בַרְקָא מִסוֹף שְׁמַיָא וְעַד סוֹף שְׁמַיָא תִּתְגְלִי חַרְבִּי וְתִתְקֵף בְּדִינָא יְדִי אָתֵב פֻּרְעֲנוּתָא לְסָנְאַי וּלְבַעֲלֵי דְבָבַי אֱשַׁלֵם

אִין שְׁנִינָא הִיא בְּרַק סַיְיפִי וְתִתְקֵיף בְּדִינָא יְדַי אַחֲזוֹר פּוּרְעֲנוּתָא לִמְעִיקֵי עַמִי וּלְסַנְאֵיהוֹן אַשְׁלִים אֲגַר עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא

אִם אֲשַׁנֵי בִּבְרָקָא חַרְבִּי וְתִתְקֵיף בְּדִינָא יְדַי יְמִינִי אַחֲזוֹר נִקְמָתָא לְשַנְאוֹי וּלְבַעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן דְעַמִי אֲשַׁלֵם גְמָלֵיהוֹן לְהוֹן בִּישַׁיָא:

אם שנותי. מפעלי הכפל כמו וחנותי לבני בטני מגזרת חץ שנון:

ותאחז במשפט ידי. החרב משפט גבור מלחמה:

אשיב נקם. טעם אשיב כאשר עשו לישראל וכן אשלם:

אם שנותי - מן שננו כחרב לשונם יאמר כן. כמו כן סבב סבותי בכל נפש בית אביך, מן בלל בלותי בשמן רענן.

אם שנותי. אע"פ שחדדתי נגד ישראל בימי החורבן את ברק חרבי לא פי חרבי:

ותאחז במשפט ידי. ואע"פ שאח"כ תאחז במשפט ידי נגדם כי ידין ה' עמו. מכל מקום:

אשיב נקם לצרי. הנקם שעשו בישראל, כאמרו יען עשות אדום בנקום נקם לבית יהודה (יחזקאל כה, יב), אשיב להם אותו הנקם, כאמרו ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל (שם שם, יד):

ולמשנאי אשלם. תשלומי מדה כנגד מדה, כאמרו כאשר עשית כן יעשה לך, גמלך ישוב בראשך (עובדיה טו):

אם שנותי. עבר במקום עתיד כדרך הנבואות, ופירוש אם אשנן אשיב נקם, ואינו לשון מסופק כי אם הבטחה ולשון ודאי. ושעור הכתוב שאשנן חרבי בשמים למעלה, ותאחז במשפט ידי למטה, והוא דברי הנביא (שם לד) כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד.

ובמדרש אם שנותי ברק חרבי, אמר הקב"ה אם אשנן אני את חרבי ברק חרבי אני מחריב עולם, ומה אעשה, ותאחז במשפט ידי, עד כאן. וכבר ידעת כי חרבו של הקב"ה הנזכרת בכל מקום היא מדת דינו (שם סו) ובחרבו את כל בשר, (תהילים כ״ב:כ״א) הצילה מחרב נפשי, וכיוצא בהם, וראוי לאדם להיות מתפחד ונרתע מפניה, ופסוק מלא צווח (איוב י״ט:כ״ט) גורו לכם מפני חרב, באורו אתם בני אדם יש לכם לפחד מפני חרב של מעלה, כי העונות גורמין החמה והחרב למטה, ולמען זה יש לכם לדעת שיש דין ואין העולם מקרה. וכבר כתבתי בפסוק (בראשית ג׳:כ״ד) להט החרב, ובפסוק (דברים ז׳:כ״ד) לא יתיצב איש, כי חרבו הקשה של הקב"ה יש לו י"ו פנים, ומה שהזכיר כאן חרבי וסמוך לו מיד ותאחז לרמוז חרב י"ו, והרשעים נדונין בה והצדיקים מתפחדין ממנה אך היא מסורה בידם, וזהו שתמצא בשיר חדש לעתיד (תהילים קמ״ט:ו׳) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, קרי ביה י"ו פיות, וזה מבואר.

והנה השירה הזאת נחמה גדולה והבטחה מבוארת בענין הגאולה ובאבדן עובדי גלולים ובנקמת ישראל מאויביהם ובכפרת ישראל מעונותיהם. ואולי מפני זה בא סימן ההפסקות לרבותינו ז"ל, הזי"ו ל"ך מתקנת עזרא הסופר הכהן הנביא שראה ברוה"ק שתהיה תקנתו בקריאת ס"ת בצבור תקנה קיימת בכל דור ודור, לא תבטל בזמן מן הזמנים, ותקן הסימן הזה בהפסקות הפרשה הזאת המקובלת אצלנו לבאר שיחזור הזיו והזוהר והכבוד והתפארת לישראל כמבראשונה, ושבו בנים לגבולם.

אשיב נקם לצרי. כלומר אשיב להם גמול כאשר עשו לישראל, והקב"ה קראם צריו, ולמעלה הזכיר פן ינכרו צרימו ולישראל יחזור הכנוי, ולמדך הכתוב כי צרימו של ישראל הם צריו של הקב"ה.

וכן תמצא בגלות מצרים בשירת הים (שמות ט״ו:ז׳) תהרוס קמיך, והיה ראוי לומר קמינו, אבל הכתוב יורה כי הקמים עלינו כאלו קמים עליו יתעלה, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים פג) כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך, קרא האומות אויביו ומשנאיו יתברך כשמערימים סוד ומתיעצים על ישראל שקראם צפוניך על שם שהם צפונים אצלו ותחת ידו, כענין (שמות י״ט:ה׳) והייתם לי סגולה, כי הסגולה לא ימנה עליה המלך פקיד ומושל רק היא צפונה אצלו ותחת ידו, או קראם צפונים על שם שהם לבדם נוחלי גן עדן ורב טוב הצפון.

ותאחז ידי את החרב במשפט גבורת המלחמה.

אם שנותי. כמו חרב שנונה:

אם שנותי ברק חרבי על ישראל ולקחתי נקמתי מהם שנתתם בגלות בידכם:

ותאחז במשפט ידי. שעשיתי בהם משפטי ודיני:

עתה אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם. מה שעשו להם. כי אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה והוסיפו לבזותם ולהשתעבד בהם בלי חמלה:

אם שנותי וגו׳. עתה מדבר על ענין השני אם שנותי אם אבא למדה זו. אבל אינו מבורר אם יגיע לענוש אוה״ע. דבאמת אם יצויר שיענשו האומות בכליון כפי אשר סבלו ישראל אצלם נמשך אורך הגלות לא ישאר מאוה״ע מאומה שהרי אין אומה ולשון שלא הרעו לישראל באיזה משך. אבל באמת לא יענשו אותם האומות שכבר חזרו בהם וישראל אצלם בכבוד ובטוב כמה שנים ויכופר אדמתם בזה כאשר יבואר. והכי מוכח מאגדה דריש מס׳ ע״ז שיבואו מלכי אוה״ע לדין על שלא עסקו בתורה וגם מלכות רומי בכלל. ומבואר שאינו דן על שהרעו כ״כ לישראל ולא עוד אלא שיאמרו שעשו טובה לישראל וכמה סיבות שעסקו ישראל בתורה הרי הדין לא יהא אלא על השעה שישבו ישראל בקרבם בשלוה. וא״כ אם היו כל האומות בעת הגאולה וסמוך לה מלפניו מטיבים לישראל לא הי׳ עונש ברק החרב כלל. [זולת מלחמת גוג ומגוג שאינו מחמת שהרעו לישראל בימי הגלות. רק מחמת שיבואו אז למלחמה על ישראל וירגזו על ה׳ ועל משיחו]. אבל אם יהיה איזה אומה ומלכות שירע לישראל אז ולא יכופר אדמתם במה שיש בו ישראל בתוכם בשלום עליהם הוא אומר אם שנותי ברק חרבי ואז תאחז במשפט ידי לא אתנהג ברחמים כי אם במשפט:

אשיב נקם לצרי. יהי׳ בתורת נקמה במה שהצרו לעם ה׳ שנקראו מחמת זה צרי. ונקמה היינו באותו אופן שהצרו יגיע להם:

ולמשנאי. ת״א בעלי דבבי היינו שהרעו במה שהקניטו בדברים כמש״כ לעיל ל׳ פסוק ז׳ במשמעות בעלי דבבי ואמר דלהם אשלם. באיזה עונש לפי ערך ההקנטה וה׳ שופט צדיק. אבל לא שייך בזה נקמה שישיגו מדה זו אלא תשלומין אחרים וכמש״כ לעיל ל״ה:

[מא] תדעו כי גם אם שנותי ואכפיל ברק חרבי לבל תבריק ובל תהיה חדודה ושנונה:

ותאחז במשפט ידי. לאחוז את המשפט בל ירד למטה ובל אעניש בידים, מ"מ אשיב נקם לצרי וכו' וכו':

ס ר"ל בזה איך יתכן שישנן הברק כיון שאין בו ממשות דברק הוא המראה של הלהב ל"פ את להב כו' כלומר אם אחדד הברזל של חרבי שהשינון בכל מקום הוא ל' חידוד ולהב החרב הוא הברזל כמו להבת חניתו ונקרא כן מפני שהחרב בהתלהטו דומה ללהב וברק כמו לברק שפירושו להיות לה לברק:

ע פי' ותאחז ידי במדת משפט להחזיק בה כדי להנקם ולהניח הרחמים שאל להשתמש בה עם אויבי שהרעו לכם ובאויבי שהרעו לכם דבוק עם ותאחז במשפט לא עם להניח מדת הרחמים ויהי' פירוש המקראות כך נשאתי אל שמים ידי ונשבעתי חי אנכי שאשנן את חרבי לעשות לה ברק כמנהג יוצא למלחמה ושתאחז במשפט ידי להשיב נקם לצרי להנקם מהם מפני שהרעו לכם שאני קצפתי עליכם מעט והמה עזרו לרעה:

פ רצונו בה שלא תאמר מה חטאו עו"א בזה שהרי אתה מסרתם בידם כדי שיתיסרו מידם:

צ לטעם ראשון קשה מדת הרחמים מאן דכר שמיה ולפירוש ד"א קשה הוה ליה לכתוב ותאחז ידי במשפט. ל"פ גם טעם ראשון. הרא"ם. ומפי מורי מהר"ל שמעתי דהאי ד"א ט"ס הוא והכל פירוש אחד הוא:

ק ויהי' מלת ותאחז דבוק עם ברק חרבי שהברק הוא חצו של הקב"ה שנא' ויצא כברק חצו והא הפורעניות אלב אי הוה פירושו כמשמעו לא הי' נשמע מיניה מידי שהרי גם מלך בו"ד כשיושב במשפט יכול להטות המשפט לאיזה צד שירצה ועכשיו שפי' פורענות שפיר משמע מיניה לא כמדת בו"ד וכו' ומקרא מסורס הוא לפי האגדה וה"ק ותאחז ידי ברק חרבי במשפט: