דברים לב, לז

ואמר. הקדוש ברוך הוא עליהם אי אלהימו. עבודה זרה שעבדו:

צור חסיו בו. הסלע שהיו מתכסין בו מפני החמה והצנה, כלומר שהיו בטוחין בו להגן עליהם מן הרעה:

וְיֵימַר אָן דַחֲלָתְהוֹן תַּקִיפָא דַהֲווֹ רְחִיצִין בֵּהּ

וְיֵימַר סַנְאָה הָאן הוּא דַחַלְתְּהוֹן דְיִשְרָאֵל תַּקִיפָא דִרְחִיצוּ בֵיהּ

וַאֲמַר עֲתִידִין אוּמַיָא לְמֵימָר הָאן הוּא אֱלָהָא דְיִשְרָאֵל תַּקִיפָא דְאִתְרַחֲצוּ בֵּיהּ:

ואמר אי אלהימו האויב יאמר איה אלהי ישראל כענין למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם (תהלים קטו ב):

ואמר. האויב:

צור חסיו בו. כאשר פירשתי:

ואמר אי אלהימו - וגם האומות יאמרו איה נא אלהיהם של ישראל. ומפני כבוד שמי אצילם ואנקום באויביהם שגם מתחלה אמרתי אפאיהם - לישראל - ואשביתה זכרם - אם לא מפני כעס אויב המתפאר לאמר ידינו רמה, אבל עתה כשיגדל העניות והצרה בשונאי ישראל כל כך שאזלת ידם ויאמרו העובדי גלולים ידינו רמה ואמר: אי אלהימו - לכן אנקם מהם להתקדש שמי שהם מחללים.

ואמר. האל יתברך לישראל:

אי אלוהימו. של אמות העולם. כי אז אמנם יסיר שלטון כל שרי מעלה ומטה, כאמרו יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה (ישעיה כד, כא):

ואמר אי אלהימו. ואמר האויב אי אלהימו, וכן אמר טיטוס הרשע כשגדר הפרכת, והוא שכתוב (מיכה ז) ותרא אויבתי ותכסה בושה האומרה אלי איו ה' אלהיך.

ואמר אי אלהימו לכשיהיו ישראל נגאלים ויהיו הם למעלה והאומות למטה ואמר ישראל אי אלהימו של עובדי כוכבים שאין יכולים להציל אומותיהם.

ואמר. האויב:

אי אלהימו צור חסיו בו. אשר הם עובדים תדיר ומקריבים לפניו חלב ודם ויין לנסכים בזמן שבית המקדש קיים:

אי אלהימו. ישראל יאמר: ״אי אלהימו?״ הגם שאין מעשיהם מהגנים, אף על פי כן יבא בטענה לפני האלהים הרמוז בתיבת צור, והוא חסיו בו. כי ישראל, הגם שירשיעו ויעברו על חלק ממצוות ה׳, אף על פי כן כל מחסיהם בה׳, ועליו סובלים דלות ושפלות, ונהרגים על קדשת שמו, ועומדים ומצפים לצור גואלם, והוא אמרו ״חסיו בו״.

ואמר אי אלהימו. לפי דעת חז״ל בע״ז כ״ט פי׳ ישתו יין נסיכם יי״נ של עובד כוכבים ואיתקש לזבח שאסור בשתיה ודעת השאלתות פ׳ זו והרמב״ם שהוא דרשה גמורה מה״ת וא״כ הוא מאמר הקב״ה שיאמר אז אי אלהימו של אוה״ע. אמנם בגיטין דנ״ו איתא ואמר אי אלהימו זה טיטוס כו׳. ומבואר דקאי על בית שני וחרבנו וכמש״כ לעיל עה״פ שחת לו ובאשר היו אז צדיקים גמורים וזהירים בעבודת בהמ״ק. וטיטוס ידע מאלהי ישראל וכי הוא ית׳ מכרם לרומים וכמש״כ לעיל. אבל כאשר ראה שהוא עושה בישראל מה שלבו חפץ חשב שהקב״ה הסיח דעתו כ״י מהם. וכמאמר ההוא מינא לריב״ח עמא דאהדרינהו מרי׳ לאפי׳ מיניה כדאיתא בחגיגה ד״ה ב׳ דבל״ז היאך אפשר שיהא צור חסיו בו מפקירם כ״כ אלא ודאי שוב אינו רוצה בם ובעבודתם. ואינו רוצה להשגיח עוד עליהם זהו כלל משמעות המקרא לסוגיא דגיטין והוא נגד סוגי׳ דע״ז הנ״ל. [הן אמת שהתוס׳ בע״ז שם יישבו דהוכחה דיי״נ אסור מוכח גם לפי׳ הגמ׳ דגיטין משום דשפיר מוכח מהא דנקטי הגוים אלו עבודות ביחוד למדנו שגם המה עיקר ע״ז בכך אבל זה הישוב ליתא לפי׳ רש״י גיטין דנ״ב וחולין דמ״א דניסוך היינו שכשוך לע״ז ולא ניסוך ממש. וזהו עיקר דעת השאלתות והרמב״ם הנ״ל דס״ל דניסוך אינו אלא אסור בשתיה מה״ת ולא בהנאה. וכמש״כ בהע״ש שאי׳ קס״ב א״כ אזיל ישוב התוס׳ שהרי עבודת השכשוך לא היה במקדש כלל וע״כ הכוונה יין נסיכם של ע״ז אלא שני פרושים הם וכ״כ בפרש״י כאן בשם הספרי] ונראה דפשט זה המקרא מוכח כשני הפירושים וכדרך משנה תורה שהרבה מקראות א״א לפרש לפי הפשט אלא בשני אופנים. וה״נ מוכרח בזה המקרא דהתחיל וסיים בל״י צור חסיו בו יהי עליכם ובאמצע המקרא מדבר בל״ר יאכלו ישתו יקומו. אלא משמעות אי אלהימו משמעו חול וקודש. חול משמעו אדלמעלה ואמר הקב״ה אי אלהימו של הכשדים ושארי אוה״ע. וע״ז קאי אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו ויעזרוכם ראו עתה וגו׳. וקודש היינו ענין בפ״ע על חרבן ב״ש ואמר טיטוס אי אלהימו של ישראל צור חסיו בו. יהי עליכם סתרה. ראו עתה וגו׳. ומדויק שפיר הכפל יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סתרה דיקומו ויעזרוכם קאי על אוה״ע דסבורים דכח ע״ז שלהם מצליחים עתה יקומו ויעזרוכם בעת מטה הצלחתם. אבל על שאלת טיטוס לישראל א״א לשאול יקומו ויעזרוכם שהרי הוא בעצמו ידע דצורם מכרם. אבל השאלה דעכ״פ יהי עליכם סתרה להגן מחמת המציק כ״כ:

[לז] ואמר. אז יאמר ישראל איה האלילים שעבדו וחסו בהם: