דברים לב, יט

וּגְלֵי קֳדָם יְיָ וּתְקֵף רָגְזֵהּ מִדְאַרְגִיזוּ קֳדָמוֹהִי בְּנִין וּבְנָן

וּגְלֵי קֳדָם יְיָ וַהֲוָה רְגַז מִן קֳדָמוֹי מִן דְאַרְגִיזוּ קֳדָמוֹי בְּנַיָא חֲבִיבַיָא דְאִתְקְרוּן עַל שְׁמֵיהּ בְּנִין וּבְנָן

וּגְלֵי קֳדָם יְיָ וַהֲוָה רְגַז מִן כַּעֲסָא דְאַכְעִיסוּ יָתֵיהּ בְנַיָא חֲבִיבַיָא דַהֲווֹ חֲבִיבִין עֲלוֹי הֵיךְ בְּנִין וְהֵיךְ בְּנָן:

מכעס בניו ובנתיו הזכיר הכתוב הבנות בכאן שלא כמנהג כאשר אמר למעלה (דברים ל״ב:ה׳) לא בניו וכן בכל מקום יזכיר הבנים והבנות הן בכלל אבל זה מרמזותיו כי יהיה בדור החורבן רשע הנשים ופשעיהם גדול מאד להכעיסו כי היו נצמדות לע"ז ביותר והן שמפתות את האנשים לעבדה כאשר מפורש בדברי ירמיהו (מד טו) ויענו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים וכל הנשים העומדות קהל גדול והן שהעיזו פניהם בנביא לאמר לו (שם פסוק יז) עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים וכתוב עוד שם (דברים ל״ב:ה׳) מפורש להכעסני במעשי ידיכם לקטר לאלהים אחרים וכתוב עוד שם (דברים ל״ב:ט׳) השכחתם את רעות אבותיכם ואת רעות מלכי יהודה ואת רעות נשיו ואת רעותיכם ואת רעות נשיכם וביחזקאל (ח יג יד) נאמר עוד תשוב תראה תועבות גדולות אשר המה עושים ויבא אותי אל פתח שער בית ה' וגו' והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז:

גם כן כתוב וינאץ השקד. או הוא פועל עומד:

בניו ובנותיו. אנשים ונשים כי גם (במ״ח הם) קטרו לע״ג:

בניו ובנותיו בנים לא אמון בם - כאמור למעלה. בניו מומם.

וינאץ מכעס בניו ובנותיו. ואחר שלא השיג שלמותם בארץ בחר שלישית לצרפם בגלות ובזה ומאס בכעסו את בניו ואת בנותיו לא רחם על הקטנים ולא על כבוד הבנות:

מכעס בניו ובנותיו. ירמוז על בית ראשון שעבדו שם ע"ז האנשים והנשים, הוא שכתוב (ירמיהו מ״ד:ט׳) השכחתם את רעות אבותיכם ואת רעות נשיכם, וכתיב עוד (יחזקאל ח׳:י״ד) ויבא אותי אל פתח בית ה', והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז, וזה טעם בניו ובנותיו.

וירא ה' וינאץ. וירא מעשים רעים שלהם וינאץ. קץ בהם מכעס בניו ובנותיו:

וינאץ מכעס בניו ובנותיו. תניא בספרי ר׳ יהודה אמר ממה שהם נאים לו מנאצים לפניו. רמ״א מכעס בו״ב והרי דברי׳ ק״ו ומה בזמן שמכעיסי׳ קרוים בנים אלו לא היו מכעיסים עאכו״כ תרווייהו מפרשי בניו ובנותיו של הקב״ה. אלא ר״ע לטעמי׳ בספרי והובא בקידושין דל״ו דבין כך ובין כך קרוים בנים. מש״ה מפרש כמשמעו. שגם אחר שהכעיסו נקראים בניו ובנותיו ור״י דס״ל דבזמן שאין עושים רש״מ אין קרוין בנים מפרש מכעס בניו ובנותיו שהיו כבר בזמן שהיו נאים לפניו וחיבב אותם ובשביל כך הנאיצו אותם ית׳. ולפי הפשט קאי בניו ובנותיו של הדור וינאץ הקב״ה מכעס בניו ובנותיו קטנים של הדור. וכלשון המקרא בקינות וינאץ בזעם אפו מלך וכהן. והכי מפרש הגמ׳ כתובות ד״ח ב׳ מכעס על הקב״ה שהוא כועס כ״י על בניו ובנותיו. ולשון בניו ובנותיו דמשמע קטנים דזהו העונש המגיע בהשתמשות שדים שיש להם רשות להרוג בנים קטנים ר״ל:

[יט] וירא ה' וינאץ. כי ראוי לכעוס על כעס בניו ובנותיו, הם ישראל שהיו בניו והכעיסוהו יגדל הכעס יותר משאם היה עושה זה איש זר אשר לא מזרעו הוא:

וירא ה' וינאץ וגו' עד אמרתי אפאיהם וגו'. והוא החלק הרביעי מהשירה שהוא חלק העונש. יאמר שראה הקב"ה דרכיהם הרעים וינאץ בזעם אפו בניו. כי מתוך כעסו נאץ ומאס בני ישראל שהם בניו ובנותיו. ויהיה לפי זה וינאץ יוצא שנאץ אותם. ואפשר לפרשו עומד שראה הקב"ה מעשיה' ונתקצף בעבור הכעס שהיו בניו ובנותיו מכעיסים אותו. שהיו מהבנים מלקטים עצים והבנות עושות כונים למלאכת השמים ולכן נאצו השם יתעלה עם היותם בניו ובנותיו כי יותר יקצוף האדם על בניו ובנותיו במרדם בו משיקצוף על הזרים ולכן זכר כאן הבנות לרמוז אל רשע הנשים בזמן החרבן שהן הנה היו מסיתות את האנשים לעכו"ם כמו שמפורש בספר ירמיהו (סי' מ"ד) ויעצו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהן לאלהים אחרים. וכל הנשים העומדות קהל גדול והן שהעיזו פניהן לאמר לנביא עשה נעשה להקטיר למלאכת השמים. וכן ספר יחזקאל (סי' ה') מהנשים שהיו מבכות את התמוז. ולכן אמר כאן מכעס בניו ובנותיו. ויאמר אסתירה פני מהם כלומר אסיר מהם השגחתי ואעזוב אותם למקרי' עד שאראה מה אחריתם. רוצ' לומר מה יהיה תכלית מעשיהם כי מה שהם עושים עד הנה אולי שישובו ממנו כי דור תהפוכות המה והם משתנים בעצמם כל היום ואולי יתחרטו ממה שהן עושין עתה וישובו מדרכיהם הרעים. ולזה אאריך אפי להם ואמתין אולי ישובו וזהו אמרו אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה מתהפכי' ומשתנים בעניניהם בנים לא אמון בם. רוצ' לומר אין קיום והעמדה ואמונה במה שיעשו וגם שהם חסרי אמונה ואולי ישתלמו בה וזכר שלא נשתנו ולא נתחרטו מרוע מעשיהם אבל היה בהפך שעוד הוסיפו סרה. כי הנה בזמן בית ראשון הם קנאוני בלא אל רוצה לומר בעבדם העכו"ם והשדים שלא היו אלוה או שהיו מכחישים אלהותו ואומרים לא אל. כמו שאמר (ירמיהו ה׳:י״ב) כחשו בה' ויאמרו לא הוא. ואמנם בזמן בית שני עם היות שלא קנאוני בלא אל כי לא היו עובדי עכו"ם הנה כעסוני בהבליהם ומעשיהם המבוהלים והדחופים ומבלי ממש. ולכן אעניש אנשי בית ראשון שאקניאם בלא עם שהם הכשדים כמו שאמר (ישעיהו כ״ג:י״ג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה ואעניש אנשי בית שני כי בגוי נבל אכעיסם. אספה אכלה מלשון (פ' וירא) האף תספה. דומה למה שאמר חיצי אכלה בם כי קרא הצרות חצים לפי שיבאו פתאום ולא יוכל האדם להשמר מהם. ומה טוב אמרו אספה וכן אכלה בם. להגיד שהם רצוני לומר ישראל לא יכלו מחמת החצים והצרות אבל שיכלו החצים בהם. וזכר הרעות שהם ארבעת שפטיו הרעים. הרעב והדבר והחיה רעה והחרב באמרו מזי רעב. ומזי הוא מלשון (ישעיהו ס״ג:ג׳) ויז נצחם על בגדי. יאמר שמתוך הרעב יזלו לחותיהם מן החום המתלהב בם. ולחומי רשף וקטב מרירי. הוא כנגד הדבר שילחם בם האש השורף והקטב והמרירי. ועל משפט החיות אמר ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר. ואמר בהמות להגיד שאף הבהמות הבייתות ישולחו בהם לנשכן עם שאינו כדרכן. וכל שכן שאר השרצים הארסיים זוחלי עפר כנחש שרף ועקרב הנגררים על הארץ שנשיכתן רעה. וכבר זכרו חכמינו זכרונם לברכה בפר' אין עומדין בירושלמי שימים היו בישראל שחמור היה נושך וממית. וכל זה משל גם כן שיתגרו בם גם האומות השפלות אשר בזמן הצלחתן לא יוכלו לגעת בלבושיהם וכמו שאמר (ירמיהו ב׳:ט״ז) גם בני נף ותחפנחס ירעוך קדקד. ועל משפט החרב אמר מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה רצונו לומר שהיוצאים למלחמ' מחוץ תשכלם חרב האויבים והנכנסים בחדרים מפחדם תמיתם האימה כי יפילו עצמם בבארות ויבחרו מות מחיים מאימת האויבים. ואמרו גם בחור גם בתולה דבק עם תשכל חרב. יאמר גם בחור הבוטח בגבורתו גם בתולה שראוי לחמול עליה מפני יופיה גם יונק שחומלין עליו לתמימותו. גם איש שיבה מפני כבוד הימים כמו שאמר (משלי ט״ז:ל״א) עטרת תפארת שיבה כלם יפלו במה שאמר מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. וידוע שכל זה נתקיים בבית שני כמו שספר יוסף בן גוריון. והותרו במה שפירשתי הספקות אחד עשר ושנים עשר: