דברים לב, טו

עבית. לשון עובי:

כשית. כמו כסית, לשון (איוב טו, כז) כי כסה פניו בחלבו, כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכן הוא אומר (שם) ויעש פימה עלי כסל:

כשית. יש לשון קל בלשון כסוי, כמו (משלי יב, טז) וכסה קלון ערום ואם כתב כשית דגוש היה נשמע כסית את אחרים, כמו (איוב טו, כז) כי כסה פניו:

וינבל צור ישעתו. גנהו ובזהו, כמו שנאמר (יחזקאל ח, טז) אחוריהם אל היכל ה' וגו', אין לך נבול גדול מזה:

וְעַתַּר יִשְׂרָאֵל וּבְעַט אַצְלַח תְּקוֹף קְנָא נִכְסִין וּשְׁבַק פָּלְחַן אֱלָהָא דְעָבְדֵהּ וְאַרְגֵז קֳדָם תַּקִיפָא דְפָרְקֵהּ

וְעַתָּרוּ בֵּית יִשְרָאֵל וּפָחֲזוּ אַצְלָחוּ תְּקוֹף קָנִין נִכְסִין וּשְׁבָקוּ פּוּלְחַן אֱלָהָא דִבְרָא יַתְהוֹן וְאַרְגִיזוּ קֳדָם תַּקִיפָא דְפַרְקִינוּן

וַאֲכָלוּ דְבֵית יְשׁוּרוּן וּבְעָטוּ וְעַתְרוּ וּמְרָדוּ וְאַצְלִיחוּ וּקְנוֹ נִכְסִין וּשְׁבָקוּ מֵימַר אֱלָהָא דִבְרָא יַתְהוֹן וּכְפָרוּ בְּדַחֲלָא תַקִיפָא דִפְרַק יַתְהוֹן:

וינבל צור ישועתו גנוהו ובזוהו כמו שנאמר (יחזקאל ח טז) אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה אין נבול גדול מזה לשון רש"י (רש"י על דברים ל״ב:ט״ו) ור"א אומר וינבל שגרם לחלל את השם שלא יוכל להושיעו וגם זה איננו נכון בעיני כי אינו מטעם המקום שעדיין יספר את חטאיהם ולא יזכיר עונש ונקמה שיעשה בהם עד ויאמר אסתירה פני מהם והנכון בעיני מה שהזכרתי למעלה (רמב"ן על דברים ל״ב:ו׳) כי הנבלה תשלום רעה תחת טובה יאמר שנטש אלוה שבראו בעבור זרים וינבל בפיו ובמחשבתו צור שהיה מושיעו לאמר שאין בעבודתו רק גמול רע בעבדם הזרים ישבעו לחם ובעבדם את הצור יהיו נבזים ושפלים לכל העמים כאשר אמרו סכלינו (מלאכי ג יד טו) שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני השם צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים וגו' וכאשר תאמרנה הנשים הארורות (ירמיהו מד יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל וכן אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך (שם יד כא) שיאמרו עליו שהוא משלם רעה תחת טובה לעמו ועבדיו כמו שאמר (שם) אל תפר בריתך אתנו:

וישמן ישורון. ישראל ויתכן להיות מגזרת ישר והטעם שמן זה שהיה ישר וי״א שהוא מגזרת אשורנו והראשון הוא הישר בעיני והעד שהוא לשון יחיד:

ויבעט. כמו למה תבעטו לפי טעם המקום:

שמנת. ולא חשבו לאמר לנפשו:

עבית. כמו קטני עבה:

כשית. י״א שהוא כמו כסה פניו בחלבו כי ימצא מהבנין הקל ואחרים אמרו שהוא כמו תעיתי כשה אובד וזה (ס״א לא) ימצא באחד מהפעלים והנכון בעיני שאין למלה הזאת אח וטעמה כמו בעטת:

ויטוש. מצות אלהיו:

וינבל. במחשבה ובפה. והנכון שחלל השם שלא הושיעו הוא סבב על כן כתוב צור ישועתו גם זה הפסוק על פי' הצור תמים פעלו:

עבית - מגזרת במעבה האדמה. כמו מן מראה ראית. מעשה עשית (וכן עשית היו"ד במקום ה"א בשרשו).

אלוה עשהו - הוא עשך ויכוננך.

וינבל - גוי נבל ולא חכם.

וישמן ישורון ויבעט. והנה גם בעלי העיון שבהם הנקראים ישורון מן אשורנו ולא קרוב עשו כמו הבהמות הבועטות בבני אדם שנותנים להם מזון:

שמנת עבית כשית. הנה אתה ישורון קהל תופשי התורה ובעלי העיון פנית אל התענוגים הגשמיים ובזה עבית מהבין דקות האמת כאמרו וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא.

כשית. כאמרו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם:

ויטוש אלוה עשהו. ולפיכך נטש ההמון אלוה עשהו:

וינבל צור ישועתו. בזהו כי מרעה אל רעה יצאו:

וישמן ישרון ויבעט. לא נקראו ישרון עד עתה שקראם משה רבינו ע"ה בשם הזה. ויתכן לפרש כי קראם כן לחסרונם כדי להוכיחם ולהכלימם, לפי שהשם הזה הוא שם המעלה והכבוד ונגזר מן (במדבר כד) אשורנו, על שם הראיה שראו כבוד השכינה עין בעין במתן תורה, כענין שכתוב (שמות כ״ד:י״ז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, ולפיכך אחר שהזכיר מתן תורה שאמר יסובבנהו יבוננהו הזכירן מיד בשם ישרון, וכן למטה אחר שהזכיר (דברים ל״ג:ה׳) תורה צוה לנו, הזכיר מיד ויהי בישרון מלך, וגם בחתימת ברכתו אמר (שם) אין כאל ישרון, כלומר ממה שראית בסיני יכולין אתם להעיד עליו שאין כמוהו. וכל זה מכלל דברי השירה הזאת שהם דברי ויכוח ומוסר שהיה מתוכח עמהם והודיע להם העתידות במה שהן עתידין לחטוא, ושימרו את פי ה' וישכחו חסדיו הרבים שעשה עמהם, ולכך קראן ביום ההוא שלשה פעמים בשם הנכבד הזה, כי הפרשיות דבקות, והכל היה ביום מותו כאשר הזכרתי. ויאמר עתה וישמן ישרון ויבעט, לרמוז להם כי עם כמותו הנקרא ישרון שראו כבוד השכינה בעט בו ויטש וינבל, ודומה לזה אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו א׳:ד׳) הוי גוי חוטא עם כבד עון, ודרשו רז"ל גוי שנקרא (דברים ד׳:ח׳) ומי גוי גדול, שיהיה חוטא, עם שנקרא (שם יד) כי עם קדוש אתה, שיהיה כבד עון, זרע שכתוב בהם (ישעיהו ס״א:ט׳) זרע ברך ה', שיהיו מרעים, בנים שנקראו (דברים י״ד:א׳) בנים אתם לה' אלהיכם, שיהיו משחיתים.

ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו. רמז הכתוב שתי המדות שבהן יצאנו ממצרים, ולא אמר ויטוש אל אלא אלוה כדי לכלול ההתפארת והכבוד, ולכך הוסיף וא"ו ה"א, וזה (איוב ל״ה:י׳) איה אלוה עושי, וצור ישועתו, שעל ידו היתה ישועת הים.

עשהו לשון עושר כמו וישראל עושה חיל פי׳ נטש הוא הקב״ה המעשירו.

וישמן ישורון ויבעט בעט מתוך שמנו בתועבה בגזל ובעבירות שנאמר בהם כל התועבות:

וישמן ישורון. ומתוך שמנו ויבעט:

ויטוש. משל לאדם שהיה לו פרה והאכילה כרשינין עד שהיתתה שמינה ומתוך שמנה בעטה בו ברגל ואמר לה מי גרם לך שתבעט בי כרשינים שהאכלתיך:

אלוה עשהו. כלביי"ט רפיי"ט:

וישמן ישרון. משמעות ישורון אנשי המעלה היותר בישראל גם המה אחר ששגו בתענוגי האדם:

ויבעט. יצא מדרכו להיות דבק באלהים ולהיות עמל בתורה כראוי לישורון. והדבר מובן שמכש״כ איש המוני שהוא נפתה אחר תענוגים מה סופו והוסיף עוד לומר שמנת בנוכח לדור שמדבר עמם. באשר היה קשה לשמוע אשר ישורון המובחר שבאדם ובישראל יפקו פליליה ע״י תענוגים. ע״כ הוסיף שגם אתה דור דעה הדבקים בה׳ אם שמנת. הלא עבית כשית. ופי׳ כשית הוא מלשון כסוי בשר על העינים יותר מעובי בשר עד שעלול ליפול בהילוכו. והנמשל בזה דמתחלה האדם ההולך אחר תענוגיו מתגשם עד שאינו רואה חובה שעליו מצד שהוא עובד ה׳ ובא מזה עד שאינו רואה חובה שעליו מצד שהוא אדם בר דעת כמש״כ בס׳ ויקרא י״א מ״ד שמרומז במקרא זה הכלל וע״ע מש״כ בס׳ בראשית ו׳ ג״ד. והיינו מתחלה עבית. נעשית אדם הדיוט עב הדעת בלי הרגש דק כראוי לעובד ה׳. ואח״כ כשית מבלי ראות כלל את אשר לפניו ומפרש מתחלה ויטוש אלוה עשהו. היינו הצורה הישראלית שעשהו ה׳ עזב בחינה גבוהה זו ואח״כ וינבל צור ישועתו כפה טובת צור ישועתו בכל שעה מה שאינו מדרך האדם בעל ד״א ויודע הליכות עולם וזהו כשית:

[טו] עם כל הטובות האלה וישמן ישרון ויבעט. דרך השוכח טובה בעת טוב לו, תחלה מכיר טובה ובועט במזיד, ואח"כ שוכח העבר לגמרי: ועז"א תחלה ויבעט בזדון, ואח"כ שמנת עד כי עבית בעב הענן והחשך, כשית ושכחת לגמרי אל מוציאך ממצרים.ויטוש נגד שני הדברים (פסוק ו) נגד העבר שכח אלוה עשהו שבראו, ונגד הטובות שעודו מקבל עתה. וינבל צור ישעתו שמושיע גם עתה:

ס רצונו בזה כיון שהוא מל' כסוי ה"ל להדגיש השי"ן כמו שמצינו בכ"מ שלשון כסוי מודגש:

ע אבל עכשיו הוא משמע שאת המכסה את עצמך:

וישמן ישורון ויבעט וגו' עד וירא ה' וינאץ. זהו החלק השלישי מהשיר' שהוא חלק החטאים והתחיל ואמר כמתרעם וישמן ישורון ויבעט רוצה לומר מי שמע כזאת ומי ראה כאלה העם הישר במדותיו ובשכלו הזך והנקי מכל האומות שעל כן נקרא ישרון נטה אל התאוות הגשמיות אכול ושתה כבהמות השדה עד שבא לכלל שומן הלב ועבות השכל ומפני זה בעט במלכו ובאלהיו ואמר כנגד היושבים לפניו ואין להכחיש זה כי הענין התחיל ממך עם ה' ששמנת עבית כשית במדבר הזה והכעסת הרבה לפניו יתעלה. ולכן אמרתי שהעם שיקום אחריך יעשה כן וזהו ויטוש אלוה עשהו. ומלבד זה כבר ידעת שאין לתמוה מאשר יזכור פעם לנכח ופעם לנסתר. כי כן דרך דברי הנביאים. ואפשר שכוון גם כן באמרו שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו לספר רוע ענינם כי בהיותם נמשכים אל התענוגי' היה ראוי שיחניפו וירצו את המביא והנותן אותם והם לא עשו כן וזהו שאמר ויטוש אלוה עשהו, רוצ' לומר ואתה לא עשית כן כי אתה שמנת עבית כשית ועם כל נטייתך ותאותך לשומן ולתענוג. נטשת ועזבת האלוה שעשה אותו שומן ונותן לך אותם התענוגים. ויהי' לפי זה שיטוש אלוה עשהו כנוי עשהו חוזר לשומן. וזכר עוד מפשעיהם שעם היות הטובות השם על דרך הנדיבות והחסד הם היו מיחסים אליו הכילות והנבלה כאלו הטובות אינם מאתו ומידו. וזהו וינבל צור ישועתו רוצ' לומר שיחשדהו לנבל ומלבד זה כוון ג"כ אל היותם מחללים אותו והופכים אחוריהם אל היכל ה' שהוא ענין וינבל גם כן והנה אמר יקניאוהו בזרים כנגד אנשי בית ראשון שהיו עובדי עכו"ם ועליהם אמר שהכעיסוהו באלהים אחרים כמו שאמר למעלה (פ' וילך) אלהי נכר הארץ. ואמנם כנגד אנשי בית שני אמר בתועבות יכעיסוהו ר"ל עם היות שלא היו עובדים עכו"ם הנה היו עושין תועבות אחרות משפיכות דמים וגלוי עריות ושאר המדות הרעות שהם תועבות לפניו יתעלה. בזמן בית ראשון יזבחו לשדים לא אלוה שהיה נמאס משלש' פנים אם לפי שלא היה בהם כח אלהות כמו בככבים ובמזלות ושרי מעלה שיש בהם כחות והשדים לא היו כן כי הם לא אלוה וכמו שאמרו חז"ל בספרי לא דיים שעבדו חמה ולבנ' וככבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם. ואם לפי שהם אלהי' לא ידעום רוצ' לומר לא חמלו ולא רחמו עליהם כי הידיעה תאמר על הרחמים כמו (פ' שמות) וידע אלהים. ואם לפי שלא שערום אבותיכם והאדם ראוי שימשך באמונתו ותורתו אחרי אבותיו. ור' אברהם אמר שאלהים לא ידעום ענינו שלא ידעו בידיעה וראיה אלהותם וגם לא בקבלה כי לא שערום אבותיהם והוא מגזרת שעירים שלא ידעו בימיהם דבר מהשעירים וכל זה היה כנגד בית ראשון. אמנם בבית שני עם היות שלא היו זובחים לשדים הנה לא היו עובדים לשם יתעל' ולא שומעי' בקולו ועליהם אמר צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך כי היה בבית שני שכחו ועזבו את השם יתעלה נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור. ואמר אל מחוללך להגיד ששכחו מי שילדם ובראם ועבדו החדשים שמקרוב באו או יהיה מחוללך מגזרת חיל ולשון כאב יאמר ששכחו השם יתעלה שעש' עמהם הטובות וזהו צור ילדך תשי. וג"כ שכחו האל שהענישם בכמה עונשים והיה להם לירא מלפניו וזהו ותשכח אל מחוללך רוצ' לומר מכאיבך ומענישך מלשון (משלי כ"ו) רב מחולל כל. הנה התבאר שהכתוב הראשון ויטוש אלוה עשהו נאמר על אנשי בית ראשון. ואמר צור ילדך תשי נאמר על בית שני, והותר בזה ספק הי':