דברים כד, יז

לא תטה משפט גר יתום. ועל העשיר כבר הזהר (דברים טז, יט) לא תטה משפט, ושנה בעני לעבור עליו בשני לאוין, לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר, לכך הזהיר ושנה עליו:

ולא תחבל. שלא בשעת הלואה:

לָא תַצְלֵי דִין גִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְלָא תִסַב מַשְׁכּוֹנָא לְבוּשׁ אַרְמְלָא

לָא תַצְלֵי דִין גִּיּוֹרָא וְיַתְמָא וְאַרְמְלָא וְלָא יְמַשְׁכַּן חַד מִנְכוֹן כְּסוּ דְאַרְמַלְתָּא דְלָא יְקוּמוּן שִׁיבְבוֹן בִּישִׁין וְיִפְקוּן עֲלָךְ טִיב בִּישׁ כַּד תְּהַדְרוּן מַשְׁכּוֹנָא לָהּ

לא תטה משפט גר יתום. בעת הריב הזהר באלו שלא יסתתמו טענותם מפני שפלותם ופתח פיך לאלם במקום הראוי:

גר יתום ולא אמר גר ויתום לומר לך גר שנתגייר כקטן שנולד דמי:

ולא תחבול בגד אלמנה

ולא תחבול בגד אלמנה. כבר הזהיר הכתוב למלוה שלא ליכנס לביתו של לוה למשכנו, הוא שאמר לא תבא אל ביתו וגו', אין צריך לומר אם היא אלמנה, אלא לעבור עליה בשני לאוין, לפי שדמעתה מצויה ונפשה שפלה והתורה הזהירה עליה בכמה מקומות, ודרשו רז"ל אפילו אלמנתו של מלך.

ולא תחבל בגד אלמנה אפילו עשירה ואפילו להחזיר לה לפי שהיא יחידה פן יבא הדבר לידי עבירה.

לא תטה משפט גר. בשילהי פ' הזהב תניא ר"א או' מפני מה הזהירה תורה בגר בג' מקומות ואמרי לה במ"ח מפני שסורו רע ומאי דכתי' אל תונו את הגר כי גרים הייתם תניא ר' אבא אומר מום שבך אל תאמר לחברך וכמה קשה אונאת הגר שהרי אמרו חכמים כל המאנה את הגר והלוחצו עובר בג' לאוין והאונאה הוי זכור מעשה אבותיך ואם בא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל שקצים ורמשים ילמוד תורה:

לא תטה משפט גר וגו׳. פרוש, שמא תאמר כיון שצוני ה׳ על הגר אטה דינו לזכותו, תלמוד לומר ״לא תטה״ וגו׳. וגמר אומר ולא תחבל בגד אלמנה, פרוש, רק בדבר הזה אני מצוך להטות לזכות, שלא תחבל בגד של אלמנה שלא בשעת הלואה, הגם שכל חוץ ממנה יחבל בגדיהם.

משפט גר יתום. ענין אזהרה זו באשר אע״ג שאסור לענות יתום. מ״מ להוליכן בדרך ישרה מותר כמש״כ הרמב״ם הל׳ דעות פ״ו ה״י ומ״מ כתב ואעפ״כ לא ינהוג בהם מנהג כל אדם כו׳ והנה עובד כוכבים שנתגייר הוא ובניו. הרי בניו נתגיירו בע״כ וכמש״כ בס׳ שמות י״ב מ״ח. וכשמת הגר והבן יתום ומשלח ונעזב לפי טבעו. וראוי לב״ד לשפטו ולהענישו לצורך הדרכה. אבל מ״מ אסור להטות משפטו לייסרו בלי חשבון הכרחי:

ולא תחבול בגד אלמנה. אע״ג שאתה צריך לנשות בה מ״מ יש לך ליזהר שלא לעשות כמו בכל אדם. והיינו סמיכות האזהרות:

[קמח] לא תטה משפט גר יתום, שלא להטות דין לכ"א כבר הזהיר בפ' שופטים (טז י"ט) ומה שנשנה כאן לומר שהמטה משפט גר ויתום עובר בשני לאוין וסמיך ללא תחבול בגד אלמנה כי בכ"מ יזכור ביחד גר יתום ואלמנה, ומה שלא הזכיר הטיית דין אלמנה, כי הגר שאין לו משפחה וע"פ רוב אינו מורגל בלשוננו בנקל יבא לידי הטיית דין וכן יתום שאינו יודע לטעון ורק הב"ד טוענין עבורו יבא לידי הטיית דין, אבל אלמנה הנשים יכולות יותר להטעים דבריהם מהאנשים ולא תחבול בגד אלמנה כבר נתבאר דחבלה הוא משכון הנטל שלא ברצון אף ע"י שליח ב"ד אבל במשכון שנותנת ברצונה אינו מוזהר, ואף לדברי ר"ש דלקמן שהטעם הוא כדי שלא יהא שגור אצלה בחזרת המשכון. אבל המשכון שבשעת הלואה אינו מחויב להחזיר. והמשכון הניתן מרצונה ג"כ יכולה ליתן ע"מ שלא להחזירו לעת הצורך:

וזכרת כי עבד היית וגו' ויפדך וגו' על כן אנכי מצוך וגו' בפירוש יאמר הכתוב שהוא טעם למ"ש לעיל (ואף ר"י דאמר בב"מ (דף קט"ו) דלא דריש טעמא דקרא ולכן ס"ל שאף שהיא עשירה אין ממשכנין אותה היינו רק לפי הס"ד שם, אבל לפי המסקנא דבכ"מ דמפורש דריש א"כ כאן מפורש הטעם) וזה שאמר וזכרת כי עבד היית וידעתם את נפש המדוכא אף שיהיו ביניהם עשירים, לכן האלמנה אף שהיא עשירה היא נדכאת (ומה שלא הזהיר על חבלת בגד גר, מפני שהגר בין בני ישראל איננו יותר מדוכא מעניי ישראל, וגם מהם מותר לקחת משכון ע"י שליח ב"ד אף שלא ברצונו רק להחזיר לו בעת צרכו, ועל חבלת היתום א"צ להזהיר, שב"ד אין נזקקין (לנכסי יתומים) ואין למשכן מהם בעל כרחם, ור"ש יסבור דא"כ לא היה אומר ויפדך, אלא הטעם בזה מפני שמשיאה שם רע כמבואר בספרי ויש בזה לבא לידי ערוה, לכן הזכיר יצי"מ שע"מ כן פדאם שלא יהיו פרוצים בעריות:

נ הוכרח רש"י לפרש פה אע"פ שפירש לעיל גבי לא יחבול כדי שלא תטעה לומר ל"ל לקרא למנקט ולא תחבול בגד אלמנ' והא לעיל כתיב השב תשיבנו לו אע" כלהכי נקט קרא גבי אלמנה לא תחבול דאפילו משכנה בשעת הלואה חייב להחזיר מ"ה פירש שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה אין צריך להחזיר דלא תחבול לא שייך אלא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואתו כיון שנותן מדעתו עין שייך בו לשון חבלה והא דנקט קרא ולא תחבול בגד אלמנה ללמד שאינה בהשבה משום שלא להשיאה שם רע בשכנותיה כדאמר בגמ' פי המקבל א"נ להשוות אלמנה בין ענייה ובין עשירה דאין ממשכנין אות':