דברים כד, טז

לא יומתו אבות על בנים. בעדות בנים ואם תאמר בעון בנים, כבר נאמר איש בחטאו יומתו, אבל מי שאינו איש, מת בעון אביו, הקטנים מתים בעון אבותם בידי שמים:

לָא יְמוּתוּן אֲבָהָן עַל פּוּם בְּנִין וּבְנִין לָא יְמוּתוּן עַל פּוּם אֲבָהָן אֱנַשׁ בְּחוֹבֵהּ יְמוּתוּן

לָא יִתְקַטְלוּן אַבְהָן לָא בְּסַהֲדוּת וְלָא בְחוֹבֵי בְּנִין וּבְנִין לָא יִתְקַטְלוּן לָא בְסַהֲדוּת וְלָא בְחוֹבֵי אַבְהָן אִישׁ בְּחוֹבֵי עַל סַהֲדִין כְּשֵׁירִין יִתְקַטְלוּן

ותועי רוח שאלו איך אמר הכתוב לא יומתו אבות ובמקום אחר אומר פוקד עון אבות ושאלתם תהו כי לא יומתו אבות על בנים מצוה על ישראל ופוקד עון אבות על בנים הוא הפוקד וכבר פירשתיו במקומו:

ובנים לא יומתו על אבות - בב"ד, כדכתיב: ואת בני המכים לא המית - ככתוב: לא יומתו וגו'. אבל הקב"ה פוקד עון אבות על בנים - כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, וכדכתיב: אבות יאכלו בוסר ושני בנים תקהינה - לאבד נחלת אבות, אבל לא ע"י בית דין.

לא יומתו אבות על בנים. אפי' על חטא המרד במלכות ישראל (מציעא) שמנהג המלכים הקדמונים היה להרוג גם את בניהם שלא יקומו לשונאים למלכות. כענין הכינו לבניו מטבח בעון אבותם בל יקומו ויירשו ארץ ומלאו פני תבל ערים. פי' שונאים כמו ויהי ערך. מ"מ אסרה תורה למלכי ישראל להרוג זה בשביל זה בחמלת ה' על עמו. וזה קיים אמציהו מלך יהודה כאמרו ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו ויהרוג את עבדיו המכים את המלך אביו ואת בני המכים לא המית ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות:

לא יומתו אבות על בנים. בעדות בנים, וכן בנים בעדות אבות. והזכיר האבות ובנים והוא הדין לכל הקרובים שהם נפסלים לעדות, וגזרת הכתוב הוא שהן פסולין לכל דבר אפילו לחובתם אין צריך לומר לזכותם ולהנאתם.

ובנים לא יומתו על אבות בב״ד, כדכתיב ואת בני המכים לא המית ככתוב בתורת משה, אבל הקב״ה פוקד עון אבות על בנים כשהם אוחזים מעשים רעים של אבותם.

לא יומתו אבות על בנים. לפי הפשט הוא כמשמעו בעון בנים וכמבואר בדה״י במלך אחזי׳ ופשיטא שלא נצרך אזהרה זו למיתת ב״ד שאפילו להחוטא עצמו אין הורגין בלי עדים והתראה אלא מיירי בדין המלך שיכול להמית בדבר הנוגע למלוכה או בעון רציחה כמש״כ בס׳ שמות כ״א י״ד. מ״מ אין לו רשות להרוג האב בשביל הבן ולהבן בשביל האב אבל באשר משמעות המקרא מיירי גם בב״ד ע״כ בא בקבלה שהפי׳ הוא בעדות בנים :

[קמז] לא יומתו אבות על בנים, לא יתכן לפרש כמובנו הפשוט שיצוה את הב"ד שלא ישפטו מות בעבור חטא בנו או אביו, א' שאיך יעלה על הדעת שהב"ד שנאמר בהם והצילו העדה שמחוייבים לחפש זכות בכל האפשרות יחייבו מות עוד בשביל חטא אחרים. ב' שאם הכתוב מדבר בחטא בנים או אבות למה יאמר עוד איש בחטאו יומתו, ואם שבא למ"ע על הב"ד שימיתו את החייב, הלא כבר באו אזהרות ע"ז, ואם שבא ללאו הבא מכלל עשה שרק איש בחטאו יומת אבל לא בשביל חטא של אחרים, כבר כתבנו שאינו מצוי במקום שיש לאו מפורש, לכן בהכרח דעל בנים פי' בסבת בנים, כמו (דברים כג) על דבר אשר לא קדמו, (שם לב) על אשר מעלתם, ועוד הרבה, וסבת משפט מות א' החטא שעשה. ב' ראיית העדים והתראתם, ולפני הב"ד סבת העדים יותר קרובה מסבת החטא שאינו מצוי שהב"ד בעצמם יראו את החטא, וע"פ קבלת חז"ל אם ראו שוב אינם יכולים לדון בזה רק שיהיו עדים בב"ד אחר, ובפי' מצינו לשון על בעדים, על פי שנים עדים וגו' לא יומת ע"פ עד אחד, וז"ש בספרי אם ע"י בנים פי' מעשה הבנים שהוא החטא כו' רק בעדות הבנים כו':

ובנים לא יומתו על אבות מהנכון היה לכתוב ולא יומתו בנים על אבות כאשר יבא ע"פ רוב הלאו קודם. וכמו שהתחיל מזה דריש בספרי שמוסב על הקודם לא יומתו אבות על בנים ובנים ג"כ, שמורה עוד בנים שהם הקרובים איש בחטאו יומתו לא ידבר במשפט הב"ד כנ"ל אלא כדברי הפשטנים שבמורד במלכות מדבר, שאז היה המנהג במלכי עכו"ם לשפוט גם הבנים ואבות של המורד, וצוה השי"ת למלכי ישראל שלא יעשו כן כדמצינו באמציהו מלך יהודה (מלכים ב' י"ד ו') ואת בני המכים לא המית וגו' ככתוב בתורת משה וגו' איש בחטאו, ובא הלאו מכלל עשה, כי חידש להמית את המורד במלכות אפי' על חטא שהוא ע"פ רוב קל הערך כמו שאמרו אוריה החתי מורד במלכות היה על שאמר אדוני יואב, ובספרי דריש מדכתיב איש שכל איש הוא גדול, שרק גדול הוא שימות בחטאו אבל הקטנים מתים בחטא אביהם כדכתיב פוקד עון אבות על בנים ובדיני שמים מדבר: