דברים כד, יח

וזכרת. על מנת כן פדיתיך לשמור חקותי אפלו יש חסרון כיס בדבר:

וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּמִצְרַיִם וּפָרְקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִתַּמָן עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֶעְבַּד יָת פִּתְגָמָא הָדֵין

וְתֶהֱווּן דְּכִירִין אֲרוּם מְשַׁעַבְּדִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּפְרַק יַתְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן מִתַּמָּן בְּגִין כֵּן אֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן לְמֶעֱבַד יַת פִּתְגָמָא הָדֵין

וזכרת כי עבד היית על מנת כן פדיתיך לשמור חקותי אפילו בדבר שיש בו חסרון כיס לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ד:י״ח) והנכון שהוא חוזר על אזהרת הגר וכבר פירשתי טעמו (שמות כב כ):

וזכרת כי עבד היית. בעבור כן זכר הגר שלא תטה משפטו ויש מאלה המשפטים שכבר הזכירם לאבות גם יזכירם שנית לבנים:

ויפדך ה' אלהיך משם. שהשגיח על שפלותכם ונכנס עמכם לפנים משורת הדין לפדותכם כאמרו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו:

וזכרת כי עבד היית במצרים הזכיר זה על לא תחבול לומר שתזכור שהיית עבד ונתתי לך חן בעיני מצרים ושאלו לך כלי כסף וכלי זהב ושמלות ע"כ אני מצוך לא תחבול:

וזכרת כי עבד היית כשתזכור בעצמך שהיית עבד כבר וצריך לאחרים תרחם על גר יתום ואלמנה ולא תטה משפט.

על כן אנכי מצוך וגו׳. לא בשביל שאני רחמן אני מצוך ע״ז. שהרי באמת חקות התורה אינן אלא גזירות כמו שאמרו לענין קן צפור. שאע״ג שהוא בשביל רחמנות כמבואר במדרשים מ״מ אינו אלא כדי ללמדנו מדת רחמים ולא בשביל שהקב״ה רחמן שהוא ית׳ מצד מדתו זאת אפשר לו לרחם בסיבות אחרות אלא הוא מצוה עלינו על מדה זו. וכן רחמנות על יתום ואלמנה הוא מצוה עלינו להרגיל בלבנו הזכרת י״מ שהיה רע לנו ובקשנו לרחמנו. וכך ראוי לנו להתנהג עם מבקשי רחמים לרחם עליהם: