דברים כא, יג

והסירה את שמלת שביה. לפי שהם נאים, שהגוים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם:

וישבה בביתך. בבית שמשתמש בו, נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו:

ובכתה את אביה. כל כך למה, כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנולת:

וְתֶעְדֵי יָת כְּסוּת שִׁבְיַהּ מִנַהּ וְתֵיתַב בְּבֵיתָךְ וְתִבְכֵּי יָת אֲבוּהָא וְיָת אִמַהּ יְרַח יוֹמִין וּבָתַר כֵּן תֵּיעוּל לְוָתַהּ וְתִבְעֲלִנַהּ וּתְהֵי לָךְ לְאִנְתּוּ

וּתְשַׁנֵי יַת כְּסוּת שִׁבְיָיתָהּ מִינָהּ וְתִטְבְּלִינָהּ וּתְגַיְירִינָהּ בְּבֵיתָךְ וְתִבְכֵּי עַל טַעֲוַות בֵּית אַבָּהּ וְאִמָּהּ וְתִשְׁהֵי תְּלַת יַרְחִין דִּי תֵדַע אִין הִיא מְעַבְּרָא וּמִן בָּתַר כְּדֵין תֵּיעוּל לְוָותָהּ וְתַפְרִין יָתָהּ וְתֶהֱוֵי לָךְ לְאִנְתּוּ

ואחר כן תבוא אליה ובעלתה אמרו בספרי (תצא יג) אין לך בה אלא מצות בעילה נתכוונו לומר שאין קדושי כסף ושטר תופסין בה וגם הבעילה לא לשם קדושין שדינה עדיין כעובדת כוכבים שאין קדושין תופסין בה אלא שיתיר לו הכתוב בעילתה ומפני שאמר והיתה לך לאשה יורה שהיא אשתו גמורה ואם זנתה תחתיו תדון כאשת איש וכך אמרו בגמרא במסכת קידושין (קידושין כ״ב) ולקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה כלומר אחר המעשים הללו ובספרי (שם) והיתה לך לאשה כענין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע א"כ היא אשתו לגמרי כי התורה הקנתה אותה לו ועל דרך הפשט יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת וזה טעם ואחר כן תבוא אליה ובעלתה ומה שאמר וחשקת בה ולקחת לך לאשה שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצוה וכן ואקח אותה לי לאשה (בראשית יב יט) אבל בגמרא במסכת קידושין (קידושין כ״א) אמרו שהוא מותר לבוא עליה ביאה ראשונה וזהו ולקחת לך לאשה ודרשו (שם כב) והבאתה אל תוך ביתך מלמד שלא ילחצנה במלחמה יחברו אותה למעלה ולקחת לך לאשה כשתביאנה אל תוך ביתך והנה הוא שובה אותה במלחמה ומביאה אל ביתו ואל עירו ובועל אותה לשבור את לבו הזונה ואחרי הביאה הראשונה תאסר עליו עד שיעשה לה את כל התורה הזאת וזה דרך הגמרא במקומות רבים אבל ראיתי בירושלמי במסכת סנהדרין (עי' ירושלמי מכות ב ו) רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן תרין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן אתם אומרים בשם רב יפת תואר לא הותרה אלא בעילה ראשונה בלבד ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא שנייה אלא לאחר כל המעשים הללו ואחר כן תבוא אליה ובעלתה אחר כל המעשים האלו וזהו משמעותו של מקרא:

והסירה את שמלת שביה. שמא בעבור יופי מלבושה חשק בה:

ובכתה. כדי להסיר שמחתו בה:

ירח ימים. אולי יקל חשקו וי״א וגלחה בעבור היותה טמאה וכן משפט המצורע:

ועשתה. תיקון. ותקונה לכרות העודף וכן לא עשה שפמו ותחת מעשה מקשה והתיקון עיקר כל מעשה במקרא חוץ אם בא אחריו דבר מגונה גם יהיה רע שלם:

והסירה את שמלת. כי היא מטונפת:

וישבה בביתך ובכתה. והטעם תשב בביתך ירח ימים לבכות:

את אביה ואת אמה. אם קרוב י״א כי זה הבכי על אביה ועל אמה שלא התיהדו ולפי דעתי שחייב כל אדם בשקול הדעת לכבד את אביו ואת אמו בחיים ובמות:

וטעם ובכתה. שתתאבל עליהם כמשפט ישראלית כי היא מתייהדת אם נהרגו כאשר נשבת ואין צריך להזכיר תרחץ כי היא צריכה למי נדה כי כבר נכתב אתם ושביכם:

וחז״ל אמרו עד שלשה חדשים ואע״פ שאין צורך לחזוק הנה העד ויהי כמשלש חדשים והוא הזמן שיחל הולד להתנועע ואסור לשכב עם אשה בספק אם היא הרה בעבור הולד כי יש מי שיולד בחסרון שנים חדשים כמנהג ג״כ ביתרון רק הוא המעט:

ירח ימים. כמו חדש ימים וכבר פירשתיו ונקרא החדש ירח כי עקרו הירח:

והסירה את שמלת שביה - כדי לנוולה.

ובכתה את אביה ואת אמה. שתעזבם ותתישב בזה בדעתה שלא לחשוב בם עוד כענין ושכחי עמך ובית אביך ואין הבכי על מיתתם כי אנחנו לא נמית אותם כלל:

ירח ימים לא אמר חודש לומר לך מה ירח אורו פגום כנגד אור השמש אף כותית מאוסה היא כנגד בת ישראל:

ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. על דרך הפשט הזמן הזה שנתן לה הכתוב יש בו כמה תועלות, האחד שהטילה עליה תורה משפט אבלות שהיא שלשים יום כדי שתעשה חיובה באביה ואמה אם שמעה בהם שנהרגו בעודנה שבויה, כי האדם יתחייב לכבד אביו ואמו בחיים גם לאחר מיתה, והשני כי אולי תוך הזמן הזה יתנחם החושק ויעבור חשקו מעליה בראותו אותה מתנוולת בגלוח הראש ובגדול צפרניה ובלבישת בגדים של שבויה, כי כבר הסירה הבגדים הנאים שעליה אשר באה עמהם, ובראותו אותה בוכה ומצטערת ישלחנה לנפשה, והשלישי שיעקר זכרון עבודה זרה מפיה שהיתה מזכרת אותו תמיד וישתכח מלבה בתוך הזמן, וכן תתיאש ממשפחתה ומבית אביה ותדבק עם האיש הזה שהיא עתידה להיות לו לעולם ואז תתגייר ותטבול ותהיה לו לאשה. ומה שלא הזכיר הכתוב ענין טבילתה, סמך על מה שכתוב במקום אחר (במדבר ל״א:י״ט) אתם ושביכם, כי ידוע הוא כי צריכה למי נדה.

ועל דרך המדרש ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, זו עבודה זרה שנאמר (ירמיהו ב׳:כ״ז) אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו. וביבמות פרק החולץ, אביה ואמה ר' עקיבא אומר זו עבודה זרה וכן הוא אומר אומרים לעץ אבי אתה ולאבן וגו', עד כאן. ונראה לי לפי המדרש הזה כי היה הזמן ירח ימים מפני שהוא כלל כל ההקפים, הקף יום השמשי, והקף שבעה כוכבי לכת לשבעה ימי השבוע, והקף החדש הירחי. והנה כל זה כלל עבודה זרה שישראל מוזהרין בה מן הכתוב (דברים ד׳:י״ט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים, ויהיה אביה רמז אל השמש ואמה אל הירח, ואתין לרבות הכוכבים, ואף אם היו לה אב ואם תצוהו התורה לבכות ולהשלים חקה עם עבודה זרה שלה כשתפרד מהם מעבודתם, כי לא הזהירה תורה על עבודה זרה כי אם לישראל ולא לכנענים.

וע"ד השכל יש בפרשה זו התעוררות ורמז על יצר הרע, כי היצר הרע משטין האדם ומחטיאו תמיד ובא אליו בדמיון אשת יפת תאר להטעותו ולהכשילו בכל תאוות העולם, וזהו לשון רז"ל שאמרו לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ביארו לנו כי ענין פרשה זו של יפת תואר רמז הוא אל יצר הרע, ומה תקנתו של אדם שינצל מנזקו, שיסיר כחו הקשה מעליו הסרה גמורה, זהו וגלחה את ראשה, ששערותיו של אדם הם כחו, וכענין שכתוב (שופטים ט״ז:י״ז) אם גלחתי וסר ממני כחי, ולכך הזכיר לשון גלוח, כלומר שלא ימשך אחריו כלל אלא שיסירנו לגמרי מעליו. ומה יעשה עוד שיחשב במעלתו של אדם הראשון קודם שחטא שהיה מלבושו צפורן, זהו ועשתה את צפרניה, כלומר שתהיה אותה מעלה גדולה בעיניו, ובזה יסיר שמלת שביה שהם בגדים נאים, כלומר יסיר התאוות הגשמיות וימאס בהן ולא יקח מהן אלא מה שהוא מותר, זהו וישבה בביתך, כלומר תעכבם אצלך להשתמש בהם, וכיצד, שתחליש כחותיו תחלה, זהו ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים כל הזמן הזה שהוא כולל כל ההקפים וכל כחות עבודה זרה ויצר הרע, ואחר כן תבא אליה, ואחרי כן תוכל להשתמש בה בכל מה שתצטרך בדרכי התורה.

והסירה את שמלת שביה לפי שעבדה בהם עבודת כוכבים דוגמא והחליפו שמלותיכם וכל מה שאפשר להעביר מעליה מכל מה שהיה עליה בעוד שהיתה כנענית תעביר כגון שערה וצפרניה.

שמלת שביה ואין צ״ל שתרחץ שהרי כבר נאמר אתם ושביכם.

ובכתה שהבכי מפכח ומשכח את הצער.

את אביה ואת אמה כסבורה היא שמא נהרגו כאשר היא נשבית.

ואחר כן תבוא אליה אבל לא קודם לכן שאין דרך ארץ שהיא תבכה ואתה תשחק עמה.

תבוא אליה ובעלתה. האי ובעלתה מיותר. נראה שמכאן למדו דלשון בעילה הוא דוקא גמר ביאה. כמש״כ להלן כ״ד א׳ ע״פ שיטת הגאונים בפירוש גמ׳ קידושין ד״י כל הבועל דעתו על גמר ביאה. ומזה נ״ל דקידושין אינו אלא ע״י גמר ביאה. והיינו שהוסיף הכתוב כאן ובעלתה. בא ללמדנו שעתה יהיה לשם קידושין. וא״כ לא מהני ביאה דמשמעו גם העראה אלא דוקא ובעלתה . ובזה והיתה לך לאשה. שאע״ג שאינו מקדש בפירוש מכ״מ מסתמא לשם קידושין הוא בועל כדאי׳ בכתובות דע״ג ב׳ אדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות מש״פ ובועל לשם קידושין. וה״נ הכל יודעים שמיוחדת לו לקידושין אלא שעד כה לא תפסו בה קידושין. להכי עתה הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וממילא הוי׳ קידושין והיתה לאשה:

[ח] והסירה את שמלת שביה. כבר בארתי בהתו"ה (משפטים סי' קפ"ז) שגדר שם שמלה וההבדל בינו ליתר נרדפיו שמורה על שמלה חשובה ומלבושי שבת ויו"ט כמ"ש (רות ג׳:ג׳) ושמת שמלותיך עליך אלו בגדי שבת וע"כ אמרו חז"ל שיעביר ממנה בגדים נאים

[ט] וישבה בביתך. כבר אמר והבאתה אל תוך ביתך ופה הוסיף בביתך על צד הדיוק שתשב דוקא בחדר שהוא יושב שם ביחוד ומשתמש שם, משא"כ מ"ש אל תוך ביתך כולל כל חדרי הבית:

[י] ובכתה את אביה. ר"א מפרש כפשוטו. ור"ע ק"ל שבכה הנקשר עם את לא נמצא רק בבוכה על המת ויבכו את אהרן, ויבכו אותו מצרים, והלא יצויר שאביה ואמה חיים ולכן פי' שר"ל שתבכה על אביה שהם עדיין עובדי עבודת גלולים ועי"כ נחשבים אצלה כמתים. ור' אליעזר לשיטתו דס"ל ביבמות (דף מ"ז) דגר שמל ולא טבל ה"ז גר וה"ה בגיורת שנכנסה לדת ישראל אף שלא טבלה דכן נכנסו נשי ישראל לדת ישראל בלא טבילה, וא"כ אם פי' שבוכה על עכו"ם כבר היא גיורת ולמה אסור לבוא עליה תיכף, ור"ע ס"ל דאינה גיורת בלא טבילה, וע"כ אסור לבוא עליה, אולם בתרגום יונתן מפרש כר"ע וכתב שיטבילנה תיכף, ועי' בתוס' יבמות (דף מח) שכתבו דרכים אחרים בזה:

[יא] ירח ימים. הב"ש באה"ע (סי' י"ג) כתב שמ"ש שמואל דטעמא דהבחנה מדכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך הוא מדרבנן וקרא אסמכתא ולדידי' מ"ש כאן לר"ע שצריך ג' חדשים הוא אסמכתא. ומדברי הרמב"ם (פי"א מהל' גירושין ופ"ח מהלכות מלכים) משמע שלר"ע הוא דאוריי', ומשמע שבזה פליגי ר"א ור"ע. וי"ל שר"ע מדייק מ"ש ואחר כן שכבר בארתי באילת השחר (כלל תקע"א) שזה מציין אחר דברים רבים שמוכרחים אל דבר זה והיינו אחר חדשי הבחנה שכלים שני ירחים אחר חדש הבכיה:

[יב] ואחר כן תבוא אליה. ר"ל שביאה שניה לא הותר עד לאחר כל המעשים, וזה כמ"ש הרמב"ן דביאה ראשונה הותרה תיכף (אחר שהביאה לביתו כנ"ל סי' ז') שעז"א בקדושין (דף כב) שלא ילחצנה במלחמה, אבל ביאה שניה אסורה עד אחר כל המעשים, ורש"י ותוס' (שם) האריכו בזה, ודרך זה הוא הקרוב כפי הפשט וכ"פ הרא"ם והז"א:

[יג] ואחר כן תבוא אליה ובעלתה. היינו שאח"כ תקדש אותה בביאה לכן כפל תבוא ובעלתה היינו שתעשה לה בעל ע"י בעילה וה"ה שיכול לקדשה בכסף ובשטר וכמ"ש הרמב"ם ואז והיתה לך לאשה שתתחייב בשאר כסות ועונה:

ו ר"ל לפי שדרך העולם שלובשים בגדים בזויים בדרך כדי שלא יתלכלכו הבגדים הנאים אם כן לא היה לו להסיר בגדים הללו כדי שתתגנה עליו ומתרץ דודאי אומה ישראלית דרכן בכך שלובשים בגדים בזויים כשיוצאין לדרך אבל ע"א וכו':

ז רצל"ת דלא הל"ל רק וישבה ובכתה דודאי בביתך הוא שהרי לעיל כתיב והבאתה אל תוך ביתך ומתרץ דה"א אם היו לו שנים או שלשה בתים ואין דירתו אלא באחד שתשב באותו שאין דירתו בו. לכך נאמר וישבה בביתך בבית שמשתמש בו ר"ל שעיקר דירתו בו:

ח ר"ל למה אמרה תורה שתתאבל בשביל אביה עו"א ותבכה הא היא גיורת ומתרץ בבכייה זו לא בשביל כבוד אביה אלא כדי כו':