דברים טז, ח

ששת ימים תאכל מצות. ובמקום אחר הוא אומר (שמות יב, טו) שבעת ימים, שבעה מן הישן וששה מן החדש דבר אחר למד על אכילת מצה בשביעי, שאינה חובה, ומכאן אתה למד לששת ימים. שהרי שביעי בכלל היה ויצא מן הכלל ללמד, שאין אכילת מצה בו חובה אלא רשות, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, מה שביעי רשות אף כלם רשות, חוץ מלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה, שנאמר (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות:

עצרת לה' אלהיך. עצור עצמך מן המלאכה דבר אחר כנופיא של מאכל ומשתה, לשון (שופטים יג, טו) נעצרה נא אותך:

שִׁתָּא יוֹמִין תֵּיכוּל פַּטִירָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה כְּנֵשׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תַעְבֵּד עִבִידָא

בְּיוֹמָא קַמָּא תְקַרְבוּן יַת עוֹמְרָא וְתֵיכְלוּן פַּטִּירֵי מַעֲלַלְתָּא עַתִּיקָא וְשִׁתָּא יוֹמִין דְּאִשְׁתְּיָירוּ תְּהוֹן מַרְשַׁן לְמֵיכוֹל פַּטוּרֵי מַעֲלַלְתָּא חֲדַתָּא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה הַהוּא תְּהוֹן כְּנִישִׁין בְּתוּשְׁבְּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לָא תַעַבְדוּן עִיבִידְתָּא

והנה אמר וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה ולא הזכיר היום הראשון באיסור המלאכה וכן לא הזכיר בחג השבועות איסור מלאכת עבודה ולא בסוכות ולא הזכיר מצות הלולב וכן לא הזכיר כאן יום הזכרון ובעשור לחדש והטעם כאשר פירשתי (רמב"ן על דברים ט״ז:א׳) כי לא בא עתה רק להזכיר הראיה והשמחה שחייבין כל ישראל ללכת בשלש הרגלים האלה אל המקום אשר יבחר ה' ולחוג שם איש כמתנת ידו כברכת השם אשר נתן לו לשמוח לפניו להודות על כל הטובה אשר גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו והוסיף וביום השביעי עצרת וטעמו ששת ימים תאכל מצות והשביעי עוד עליהם עצרת והטעם שתהיו עוד נעצרים לפניו לאכול המצות ובעבור שאמר עצרת היא ויהיה במשמע להיות נעצר על אכילת המצות בלבד כימים אשר לפניו הוצרך להזהיר שלא תעשה מלאכה וכן אמר בשמיני של חג הסוכות בפרשת המועדות שבתורת כהנים (ויקרא כג לו) שבעת ימים תקריבו אשה לה' ביום השמיני מקרא קדש והקרבתם אשה לה' עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו לומר שהוא נעצר על הימים הראשונים בהקרבת האשה והוא אסור עוד בעשיית מלאכת עבודה ועל דרך האמת עצרת היא כנסת ישראל ובא ללמדנו סוד היום אבל איננו שוה לעצרת של שמיני כי השמיני רגל בפני עצמו והקרבן של כנסת ישראל ואיננו כקרבנות של שבעת הימים אבל שביעי של פסח הוא מכלל הרגל ועצרת כי לפעמים תמנה שמינית ולפעמים תהיה בכלל והנה היא כשבת שיש בה זכור ושמור כבוד יום וכבוד לילה והקרבן בשביעי מכלל הרגל ועל כן אמר כאן עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה ושם אמר והקרבתם אשה לה' עצרת היא כי האשה עצרת ולכך היא סעודה קטנה והמשכיל יבין ולא הזכיר כאן השמיני של חג שכבר הוזכר ואיננו חייב שנעלה בו לרגל פעם אחרת:

ששת ימים. אמרו הקדמונים מהחל חרמש ויתכן להיות ביום השביעי דבק עם ששת ימים והבדילו מפאה אל פאה אחרת להזהיר לא תעשה מלאכה ולא אמר כל מלאכה והטעם כל מלאכת עבודה ובמקום שאמר כל מלאכה שם כתוב אך וכאשר הזכיר הפסח שהוא חייב לבא אל מקום הכבוד הזכיר החג השני גם השלישי ולא הזכיר יום תרועה ויום העשור כי אין הצבור מתחבר במקדש:

וביום השביעי עצרת. נעצרו בו ישראל יחדיו לעבודת האל ית' ושרו לו שירה בשביעי של חג המצות לפיכך נקדש אותו היום.

ולא תעשה מלאכה. כי לולא זה לא הי' השביעי קדוש כלל כמו שהוא הענין בחג הסכות שאין השביעי שלו מקרא קדש:

ששת ימים תאכל מצות. והלא הזכיר למעלה שבעת ימים תאכל עליו מצות, דרשו רז"ל למה יצא שביעי מן הכלל, ללמד על הכלל כלו יצא, שזו אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, לומר מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות, רצה אוכל מצה או פירות, מה שאין כן בליל ראשון שנאמר (שמות י״ב:י״ח) בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה.

וביום השביעי עצרת. נקרא בלשון עצרת על שם שישראל נעצרין ונאספים בימים טובים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ותרגומו כנישין. ויש לך להשכיל כי יום שביעי של פסח הוא יסוד, וקראו הכתוב עצרת כשם שנקרא לשמיני של חג שהיא השמינית הסמוכה לו, וכבר נתבאר זה בסוף סדר פנחס (במדבר כ״ט:ל״ה) בפסוק ביום השמיני עצרת.

לא תעשה מלאכה. במצות השבת נאמר (שמות כ׳:י׳) לא תעשה כל מלאכה, אבל ביו"ט אמר מלאכה, וא"א לומר בו כל מלאכה שהרי אוכל נפש מותר.

ששת ימים תאכל מצות אהדריה קרא לפי שהוצא יום שביעי מכלל האחרים, ד״א ששת ימים תאכל מצות אינו אומר להוציא את יום השביעי מכלל האחרים אלא לעיל קאי וה״ק ופנית בבקר והלכת לאהליך וכל הששה ימים הנשארים משם ואילך תאכל מצות.

וביום השביעי ליום ראשון קאי.

עצרת עצור עצמך בו מן הדברים שעצרת עצמך בשאר הימים שעברו.

ששת ימים. ובפ׳ שמות פ׳ בא כתיב שבעת ימים וגו׳ וכבר דרשו חז״ל הרבה בזה. ולפנינו יבואר עוד:

עצרת לה׳ אלהיך לא תעשה מלאכה. א״א לפרש אזהרה זו דאסור לעשות מלאכה משום קדושת יו״ט. דא״כ מלאכת עבודה מיבעי. ותו הרי מפורש בירושל׳ פ׳ כ״ג דהאי קרא בא להשלים ארבעים א״מ חסר אחת. וכל אזהרה דמלאכת עבודה אינו מן המנין כמש״כ בחי׳ רשב״א פ״ד דשבת בשם ר״ח. ותו הא לא נזכר אזהרה זו דמלאכה בכל המועדות דפ׳ זו ומאי אולמא דשביעי של פסח דאזהיר רחמנא עלה גם בפ׳ זו. אלא לא מיירי כ״א כמו משמעות עצרת היינו שיהא עצור לפני ה׳ ומפרש שלא יעשה מלאכה כדי שלא יסיח דעת מעצרת. והכי מפורש בחגיגה ד״ט מאי עצרת אי עצור בעשית מלאכה הכתיב לא תעשה מלאכה עצרת דכ״ר למ״ל אלא לג״ש. הרי דמשמעות עצרת ולא תעשה מלאכה חד הוא. והרי בלשון עצרת ודאי אין במשמע איסור מלאכת עבודה יותר משארי מלאכות אוכל נפש. וה״נ הפי׳ לא תעשה מלאכה משמעו שיהא פנוי איזה שעה ממלאכה כדי שיהא עצור לפני ה׳. ומש״ה לא כתיב לא תעשה כל מלאכה דיהא משמעו כשיעורין שקבעו חז״ל בשבת ויו״ט. אבל אין הדבר תלוי בזה אלא שיהא פנוי והוא משום הבאת קרבן וכמו דכתיב בפ׳ בא וביום השביעי חג לה׳. ושני המקראות באים לתשלומי חגיגה וביום שמקריבין אז המצוה להיות פנוי מכל עסק ומלאכה כדי להתבונן לתכליתו. והיינו דאי׳ בחגיגה שם מה עצרת דפסח לתשלומין כו׳ . הרי דלשון עצרת משמעו לקרבן השלמה דיום הראשון. וע״ז קאמר בגמ׳ דאי הוי כתיב לא תעשה מלאכה ג״כ ידענו שהוא משום השלמה והבאת קרבן וא״כ עצרת למ״ל אלא לג״ש. זהו דרשת חז״ל. אכן לפי הפשט מצוה דעצרת לפני ה׳ להתבונן על תכלית אכילת המצה כל שבעה שאין תועלת בהשתדלות וכמו שביארנו בפ׳ קדש לי שהיה בזה הרחבת הדרוש לקידוש בכורים. ומש״ה שם כתיב שבעת ימים תאכל מצות וכאן כתיב ששת ימים דשם מיירי בזמן הבית ולא באה מצות אכילת מצה ביום הראשון ג״כ אלא לתכלית אחד דשבעת הימים שהרי ספור י״מ לא היה כ״א על הפסח כמש״כ לעיל. משא״כ בפ׳ זו דמיירי בזה״ז דעיקר ספור י״מ הוא על המצה א״כ משונה יום הראשון משאר הימים דיום הראשון חובה לדבר בו הרבה. משא״כ בשאר הימים אינו אלא מצוה להתבונן בשביעי תכלית אכילת מצה של ששת ימים ולעשות עצרת לפני ה׳. מש״ה חלק הכתוב ששת ימים אלו מיום הראשון. וג״ז נכלל במשמעות לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. היינו בשעת עצרת שהרי אין מקרא יוצא מ״פ דכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. והיינו דאכילת מצה בפסח מעין אכילת מנחות כל השנה שהוא מצה שבאה ללמד דהמתקרב לפני ה׳ עליו למעט תחבולות כמש״כ בס׳ ויקרא ב׳ י״א וה״נ בפסח לכל אדם כמש״כ שם. וזהו דכתיב עצרת לה׳ שאז ראוי להדבק בה׳. [ומש״ה אמר שלמה שה״ש בפסח שהוא יסוד על אהבת ה׳ כדברי חז״ל הרואה שה״ש בחלום יצפה לחסידות וכפרש״י שם בקשת אהבת ה׳ ומזה אנו נוהגים מדור דור לקרוא שה״ש בפסח]:

[קפב] ששת ימים תאכל מצות, ר"ל אחר שתבוא באהלך ביום ב' של פסח שאז תקצור ותביא העומר ומאז ששת ימים תאכל מצות מן התבואה החדשה, ומ"ש בכ"מ שבעת ימים תאכל מצות היינו מן הישן וכן אמר בספרא (אמור סי' קסד) ובמנחות (דף סו) בשם רשב"א להוכיח מזה שמ"ש וספרתם לכם ממחרת השבת היינו ממחרת הפסח ולא כדעת הצדוקים, וכן מובא במכלתא (בא סי' נה) ובירושלמי פרק א"ד בשם הלל הבבלי:

[קפג] עצרת לה' אלהיך, ובפ' פינחס אמר ביום השמיני עצרת תהיה לכם, מזה למדו שיהיה חציו לה' וחציו לכם, והוא כר' יהושע (פסחים סח ע"ב ביצה טו ע"ב):

[קפד] וביום השביעי עצרת וגו' לא תעשה מלאכה, מאמר הספרי דפה מובא בחגיגה (דף יח), וכבר הארכתי בזה בפי' הספרא אמור (סי' קפז), כי בשבת וביוהכ"פ כתוב תמיד כל מלאכה לא תעשו וביו"ט כתוב תמיד כל מלאכת עבודה לא תעשו, והטעם מפני שביו"ט הותר מלאכת אוכל נפש לא יכול לכתוב כל מלאכה לא תעשו דהא יש מלאכות המותרות שהם מלאכת או"נ רק כתב כל מלאכת עבודה שהם אסורים כולם, ובפ' בא שאמר כל מלאכה לא יעשה בהם פירש ואמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ובכאן אמר עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה, תפס על יו"ט שם מלאכה, רק שלא אמר לא תעשה כל מלאכה, דהא יש מלאכות מותרות רק אמר לא תעשה מלאכה, ר"ל שיש מלאכות אסורות מה שאינו מלאכת אוכל נפש, אך למה לא אמר לא תעשה כל מלאכת עבודה כמ"ש בכ"מ, ופי' ר' ישמעאל שבזה למדה התורה איסור מלאכה בחש"מ, כי יש להבין מדוע יו"ט האחרון של פסח וי"ט האחרון של חג הסכות נקראים בשם עצרת, ולא נקרא כן שום יו"ט אחר, ולמדו חז"ל מפני שגם ימי חש"מ אסורים במקצת מלאכות, והם עצורים ג"כ ממלאכה, אמר שהחג האחרון שאחר חש"מ הוא עצרת שצריך להעצר מכל מלאכה גם ממלאכות שהותרו בחש"מ כי בחש"מ לא נאסרו רק מלאכות עבודה שאינם דבר האבד, ומלאכות שאינם מלאכת עבודה לא נאסרו כלל אף שאינם לצורך או"נ, אבל יום השביעי עצרת לענין שלא תעשה מלאכה ר"ל אף מלאכה שאינה מלאכת עבודה שזה הותר בחש"מ עצורים ביו"ט כל שאינם לצורך או"נ, ומזה מבואר שעכ"פ גם ימי חש"מ עצורים ממלאכה ר"ל ממלאכת עבודה שנמסר משפטם לחכמים איזה מהם אסורים בחש"מ:

ד עיין בהרא"ם שהאריך כאן ביותר וכבר הודעתי לך מה שאין הכרח לצורך הפשט אין לי להביא:

ה דבששה עשר בניסן מביאין העומר ומתיר החדש אבל אם רוצה לאכול מן הישן כל ז' הרשות בידו:

ו מבואר בפרשת בא עיין שם: