אור החיים על דברים פרק יד

בנים אתם וגו׳. צריך לדעת מה טעם סמך מאמר בנים אתם למאמר ״תתגודדו״? נראה שנתכון לומר שבמיתת איש אין אבדה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח האב אחר בנו, ואין העדר הבן אלא מן המקום שהלך משם, אבל על כל פנים ישנו, ואדרבה בטוב לו, שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים. ועל זה אין לנו להתגודד ולשים קרחה. מה שאין כן האמות שלא נקראו בנים לה׳, והוא אמרו אתם לשלול שאר האמות שעליהם ידוו הדוים ביום מיתתם, שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים.

והראה וגו׳ למינה. נראה שכל מין מהעשרים וארבעה (חולין סג.) שיש בו מינים הרבה ומשנים, אמר בהם הכתוב ״למינהו״ ״למיניהם״, וכל שאין בו אלא מינים מועטים ודומים קצת אינו אומר ״למינו״. והראיה כי נשר לא נאמר בו ״למינו״, ואומר בגמרא (חולין סא.) על עוף אחד שאינו נכר שהוא נשר שחוששין שהוא מין נשר, הרי שיש לנשר מינים ואף על פי כן לא אמר הכתוב ״למינו״.

לא תאכלו כל נבלה וגו׳. אמרו כל, למאן דאמר אסור חל על אסור (חולין קיג:) ירצה לרבות כל המתנבל בין טהורים בין הטמאים באה עליהם אזהרת ״לא תאכלו כל נבלה״, ולמאן דאמר אין אסור חל על אסור אמרו כל מרבה כל מין טהור בין בהמה בין חיה בין עוף, אבל טמאה לא.

עוד ירצה באמרו כל על פי מה שאמרו במשנה (מעילה ד,ג) ופסקו רמב״ם פרק ד׳ מהלכות מאכלות אסורות וזה לשונו: כל הנבלות מצטרפים זה עם זה וכו׳, כיצד? הלוקח מנבלת השור ונבלת הצבי ונבלת התרנגול וקבץ מן הכל כזית בשר ואכלו – לוקה, עד כאן. והוא מאמר לא תאכלו כל נבלה, פרוש שמזהיר על שעור אכילה שהוא כזית הבאה מכל דבר המתנבל, הגם שאין הזית בא אלא משלשתם יחד.

לגר אשר וגו׳. הקדים זכרון הגר לזכרון הנתינה, ובנכרי הקדים זכרון המכירה לזכרון הנכרי. במסכת חולין (חולין קיד:) הביאו במחלקת רבי מאיר ורבי יהודה. רבי מאיר סובר שבא הכתוב לדבר בסדר זה להתיר נתינה לגוי ומכירה לגר, ולזה סמך נתינה ומכירה יחד. ורבי יהודה סובר הדברים ככתבן מטעם שאמר קרא ״או מכר״ ולא אמר ״ומכר״. ורבי מאיר מישב תבת ״או״ להקדים נתינה דגר למכירה דגוי. וצריך לדעת לסברת רבי יהודה למה דבר הכתוב בסדר זה. ויתבאר על פי מחלקת אחרת שנחלקו במסכת עבודה זרה (ע״ז סז:) רבי מאיר ורבי שמעון בדין אסור פגום, רבי שמעון מתיר ורבי מאיר אוסר, דתניא: ״לא תאכלו כל נבלה לגר אשר״ וגו׳ – כל הראויה לגר קרויה נבלה, שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה, עד כאן. משמע שדרשת רבי שמעון היא ממה שבא הכתוב לומר לתתה לגר, ואם אינה ראויה אין אדם נותן ומוכר דבר שאינו שוה. הא למדת שבראויה הכתוב מדבר, ולזה דורש שאין קרויה נבלה אלא וכו׳. ואין דברים אלו נראים, כי לעולם כשאסר הכתוב הנבלה – כל נבלה במשמע, ומאמר הנתינה והמכירה בא כשהם ראויים, ומי תלה זה בזה?

על כן נראה שדרשת רבי שמעון היא ממה ששנה הכתוב בשעור הדבור, וכתב תבת ״לגר״ סמוך לתבת ״נבלה״, ולא אמר כסדר שאמר אחר כך ״מכר לנכרי״, והוא גם כן שעור דבור הראוי להקדים המעשה ואחר כך יאמר למי. לזה דרש רבי שמעון שבא הכתוב להעירך במשפט זה, לומר שאינה נבלה אלא אם הוא ראוי לגר, אבל אם היה אומר הכתוב ״תתננה לגר״ אין מקום לדרשתו.

ולדרך זה הרוחנו טעם שנוי הסדר אלבא דרבי יהודה, כי סובר כרבי שמעון דאין אסור פגום, ולטעם זה שנה הכתוב לדבר בסדר זה להסמיך מאמר תבת ״נבלה״ לתבת ״הגר״, ושנה מסדר הסמוך לו להעירך על דרשה זו. ולזה לרבי מאיר שדורש שבא הכתוב להתיר נתינה לגוי ומכירה לגר, אין לו מקום לדרוש ״נבלה הראויה לגר״ וכו׳, ואסר אפלו אינה ראויה לגר, ונתישבו על בורין.

אלא שראיתי שם במסכת עבודה זרה (סח.) שהקשה הש״ס כשאמר נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה, הקשה וזה לשונו: ורבי מאיר, ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא. ורבי שמעון, סרוחה מעיקרא לא איצטריך קרא״, עד כאן. ולפי דברינו מה מקשה הש״ס לרבי מאיר, והלא לסברת רבי מאיר אין מקום לדרוש דרשת רבי שמעון כמו שכתבנו? ואולי כי לרוחא דמלתא אמר כן בגמרא, אפלו אם תמצא לומר שיסבור דרשת רבי שמעון יכול להעמידה בסרוחה מעיקרא, אבל אחר האמת אין קשיא לרבי מאיר וכמו שכתבנו. ולפי זה אחר האמת גם רבי מאיר יסבור (כרבי שמעון) בסרוחה מעיקרא דעפרא בעלמא כסברת רשב״י ואינו צריך קרא.