דברים א, ו

רב לכם שבת. כפשוטו ויש מדרש אגדה הרבה לכם גדלה ושכר על ישיבתכם בהר הזה, עשיתם משכן מנורה וכלים, קבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין, שרי אלפים ושרי מאות:

יְיָ אֱלָהָנָא מַלִיל עִמָנָא בְּחוֹרֵב לְמֵימָר סַגִי לְכוֹן דִיתֶבְתּוּן בְּטוּרָא הָדֵין

יְיָ אֱלָהֵין מַלֵיל עִמָן וְלָא אֲנָא בְּאַנְפֵּי נַפְשִׁי בְּחוֹרֵב לְמֵימָר סַגִי לְכוֹן וְאִתְהַנִי לְכוֹן עַד הָאִידְנָא דְקַבֵּילְתּוּן בֵּיהּ אוֹרַיְיתָא וַעֲבַדְתּוּן בֵּיהּ מַשְׁכְּנָא וּמָנוֹי וְאַקֵימְתּוּן רַבָּנִין עֲלֵיכוֹן וּמַבְעַן בִּישׁ לְכוֹן לְאִיתְרָחָא בְּטַוְורָא הָדֵין

ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר על דעתי חורב שם מקום קרוב להר סיני ששם ישבו ישראל בשנה ההיא כי המדבר היה גדול ושם ההר אשר חמד אלהים ושמו סיני ועל כן נקרא כל המדבר מדבר סיני כאלו הוא מדבר הר סיני ואמר הכתוב (שמות יט ב) ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר שחנו במדבר במקום הנקרא חורב והוא נגד ההר ואפשר שגם ההר גם המדבר יקראו סיני כי שם אילני הסנה רבים ושם סמוך להר מקום או עיר מושב ששמו חורב ושם עמדו והכתוב שאמר (שם ג א) ויבא אל הר האלהים חרבה שבא אל חורב אשר שם הר האלהים והסנה היה בהר ומשה היה בחורב המקום אשר לפניו קרוב לו אשר עמד שם מחנה ישראל שנה ולפיכך אמר (שם פסוק ג) אסורה נא ואראה שיסור מחורב עד ההר ופעמים יקרא הכתוב ההר כן כמו שאמר (שם לג ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב כלומר מן ההר אשר בחורב בתחומו או לפניו או ששם כל הארץ חורב וההר בתוכה וכן זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים (מלאכי ג כב) ירמוז לכל אשר נצטווה בהר ובאהל מועד אשר שם בחורב וראיתי בילמדנו מדרשם לא ידעת בסיני גם לא שמעת בחורב גם מאז לא פתחה אזנך (ישעיהו מח ח) בערבות מואב רמז כי חורב מקום אשר שם אהל מועד רק ר"א אמר (שמות ג א ב) כי חורב הוא הר סיני כי מפני החורב והיובש יהיה שם הסנה ויקרא בשני שמות ושניהם שוים בטעם:

בחורב. הוא סיני כאשר אמרתי:

בחרב לאמר כתיב חסר שאם לא תקיימו את התורה והבאתי עליכם חרב:

ה' אלהינו דבר אלינו. צריך שתשכיל כי בכל הספר הזה שהוא משנה תורה ינהג משה להזכיר תמיד ה' אלהינו ה' אלהיך, וכבר הזכרתי זה למעלה. בחורב, זה סיני.

דבר אלינו בחרב פתח להו הכא כדי לקרובי דעתייהו במילי דבדיחותא.

רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצות, ורב לכם הוא מלשון רב לכם בני לוי (במדבר טז ז) כלומר המעט הוא המרד והמעל הזה כי רב הוא באמת לכם ענין שבת ישיבה של קבע בהר הזה, פנו הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם כי משם נוצר חומר של אדה"ר כדרך שאמר לאברהם לך לך. ולקמן עשה פירוש מבואר על תוכחה זו ואמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו' והיה לו לומר ונפן ונסע מחורב כדרך שאמר פנו וסעו. אלא כך אמר להם עדיין בפחזותכם קיימיתון כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם ליסע ממקום מיוחד לת"ת ואל מקום שמירת המצות לא פניתם פניכם ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ, לכך אמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר כל אחד מכם ישית אל המדבר פניו ולא אל הארץ שהרי המרגלים אמרו נשובה מצרימה. (שם יד ד) אבל אחר מעשה המרגלים שיעד להם עונש גדול חזרו בתשובה שלא בטובתם ושם נאמר ונפן ונסע (דברים ב א).

וי"א שהאשימם על שברחו מן הר חורב כתינוק הבורח מבית הספר, וע"ז אמר רב לכם כי הימים אשר ישבתם בהר לא היו בעיניכם כימים אחדים באהבתם אותם, אלא כימים רבים של צער וזהו רב לכם שהיה רב והרבה לכם שבת בהר הזה לכם ולא לי, ונראה ליישב בזה מ"ש באתם עד הר האמורי אשר ה' אלהינו נותן לנו (א כ) מדקאמר לנו היה לו לומר באנו עד הר האמורי, אלא כך אמר אתם באתם עד הר האמורי ולא אני כי אתם הסעתם דעתכם ומחשבותכם מכל וכל מן הר חורב, אבל אני תמיד מחשבתי משוטטת שמה כאילו עדיין אני שמה כי המעמד הנכבד ההוא לנגד עיני הוא תמיד.

ה׳ אלהינו. אלו התחלת דברי כבושים שהקדים משה רבינו לזה הלמוד העמוק שהעמיס על ישראל. ובתוך התוכחה הנוגע לענין הגיע לשארי דברים שיש בהם מוסר ויראת השם:

רב לכם שבת בהר הזה. הרי הי׳ קשה לפניו ית׳ העיכוב שלכם אפילו בהר הנבחר והנעלה כי הי׳ חפץ למהר להכניסם לארץ:

ה' אלהינו, אחרי ההקדמה שהקדים אל הספר שהם דברי ה' מתחיל גוף הספר שבא בלשון מדבר בעדו כנ"ל, ואמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר, והוא כמו שפי' הרי"א, שבאשר שכר המצות והסגולה הדבקה בם הוא ירושת הארץ, לכן קודם שהתחיל בבאור המצות ובזכרון שכרם חשש שאחר שכבר תמו דור המדבר אשר ראו הדברים וידעו סבותיהם, אולי בניהם אשר יקומו מאחריהם יסתפקו בהם ולא יאמינו בהשגחת ה' הפרטית, כי ישאלו למה הניעם ארבעים שנה במדבר ולא הביאם אל הארץ תיכף, וגם אחרי שבאו אל גבול הארץ סבבו את ארץ אדום ואת ארץ מואב ויראו מלהלחם עמהם, שמזה נראה שהיה ענינם ענין טבעי, והדור היוצא ממצרים שהיו רכי לבב נעו ונדו במדבר כי יראו ממלחמה, עד שרמו בניהם אחריהם שנולדו עם חפשי מלומדי מלחמה ואמיצי לב, וגם הם לא ערב לבם להלחם עם אדום ומואב עד שבאו אל ארץ סיחון שהיו חזקים ממנו בטבע ונצחו אותו בצד הטבע לא מפועל ה', וע"כ הקדים לספר באורך מה היה הסבה שנעו במדבר ארבעים שנה שהיה ע"י עונותיהם בשלוח המרגלים, ומה היה הסבה שסבבו את ארץ אדום ומואב, שבאמת יראו מישראל כמ"ש וייראו מכם ונשמרתם מאד, שהיה ע"י אזהרת ה' שהזהיר אותם ע"ז, ושמלחמת סיחון ועוג לא נעשתה בדרך אנושי רק ה' נתנם בידם בכח אלהי, ולכן חתם הדברים ועתה ישראל שמע אל החקים וגו' למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ: ועפ"ז נבא אל הבאור, יאמר שמה שנתעכבו במדבר ארבעים שנה לא היה לא לסבת האל ית' ולא לסבת משה ע"ה, רק שהם בחטאם גרמו כ"ז, ומבאר שלא היה בסבת האל ית', כי השי"ת רצה להביאם אל הארץ תיכף, עד שגם מה שנתעכבו בהר סיני קרוב לשנה היה רע בעיני ה', כי אלמלא חטאו בעגל היה מביאם אל הארץ תיכף אחר מתן תורה וכמ"ש בסוף פ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, רק ע"י שחטאו בעגל הוצרכו להתעכב עד שנתכפר להם חטא העגל ועד שעשו המשכן וחנכו אותו שכ"ז נסבב ע"י חטא העגל, עד שבעת גמרו חינוך המשכן וסדור הדגלים אמר ה' רב לכם שבת בהר הזה, ר"ל הנה ישבתם והתעכבתם פה זמן רב יותר מדאי כי אני רציתי שתסעו אל הארץ תיכף אחר מ"ת, וע"כ:

ב רב זמן רב:

ג דלפשוטו קשה הל"ל די לכם שבת למה כתיב לשון רב לכן פירש ומדרש אגדה:

ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם וגו' עד ולזרעם אחריהם בזה המקום התחיל מרע"ה לדבר דבריו לעם. כי היו הפסוקים הקודמי' הקדמה שעשתה התורה לספור דבריו כמו שאמרתי. וכוונתו הכוללת בדברי הסדר הזה כלו היה כי לפי שהיה שכר המצות והסגולה הדבקה בהם ירושת הארץ כמו שאמר פעמים רבות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ. לכן קודם שיתחיל בביאור המצות ובזכרון שכרם שהוא תכלית הדברים וכונתו העצמי' ראה בחכמתו שכבר תמו כל הדור אנשי המדבר אשר ראו הדברים כמו שעברו וידעו סבותיהם וחשש אולי בניהם יסתפקו בהם ולא יאמינו בהשגח' אלהית הפרטית. ושיביאם אל זה שני דברים זרים ששמעו וידעו שקרה לאבותיהם הא' עכובם במדבר מ' שנה ויאמר הדור האחרון הזה איך קצרה יד הש"י מהביא אותם מהר אל האדמה. האם ירא את העמים אשר היו אז בארץ לחזקם וכדברי המרגלים. או הנה להיותם נבוכים בארץ סגר עליהם המדבר ועזב ה' אותם ואיך שיהיה מאחר שהיתה השכינה ביניהם והם לא יירשו ארץ והיתה ירושתה בשכר התורה. אם כן מה ששמעו שנלחמו אבותיהם עם האמורי ונפלו ישראל לפניהם לחרב ועברו בארץ בני עשו. ובארץ בני עמון. ובארץ מואב וייראו מגשת אליהם מהלחם בה. ועם היות שעתה נלחמו עם סיחון ועוג ויירשו את ארצם יאמרו העולם כמנהגו נוהג פעמים ינצחו ופעמים ינוצחו. ופעם ייראו כשהרגישו אויביהם חזקים מהם. ואין זה א"כ מפעל ההשגחה. כי אם בטבע או במקרה. וכל זה ממה שיביא להאמין שלא בזכותה של תורה תליא מילתא ומה יסכון גבר ברצותו עם האלהים. לכן כדי להסיר משה המחשבה הנפסדת מלב השומעים. ראה קודם ביאור המצות להודיע ביאור הדברים הזרים האלה. רוצה לומר עכוב העם במדבר מ' שנה מה היה סבתו כדי להודיעם שלא היה במקרה ולא מבלתי יכולת ה' להביאם אל הארץ הזאת כ"א שעונותיהם היו מונעים הטוב מהם ומהם היתה זאת להם. ולזה הביא ראשונה ענין המרגלים לא להזכירו עליו לבד כ"א גם להודיע סבת העכוב הזה. ואחריו הביא מלחמת האמורי אשר רדף את ישראל והכה מכה רבה בהם וגלה להם שזה היה בעונם ושהוא ע"ה התרה בהם ראשונה והם לא שמעו אליו ושאחר כך הוכו הם בחטאם. והודיעם עוד שאם אבותיהם לא נלחמו עם בני עשו ועמון ומואב לא היה זה מפני יראתם אותם כי הנה האומות ההם היו יראים את ישראל. אבל האל יתברך הוא צוה שלא יתגרו בם מלחמה. והוא יתברך הגין בעדם לזכות אבותיהם. ושמלחמת סיחון ועוג לא נעשתה בדרך אנושי. אבל הש"י הוא נתנם בידם ולכן אמר עליו החל רש היום הזה אחל תת פחדך ויתר הדברים שיזכור. וכל זה ממה שיורה היות הדברים כלם מושגחי'. וששומר מצוה לא ידע דבר רע. ושעין ה' אל יראיו אל המיחלים לחסדו. ושראוי שיאמינו בהשגחתו. ושיעשו מצותיו וישמרו אותם. כיון שבזה יפלו אויביהם לפניהם ויירשו את ארצם ולכן חתם את הדברים באמרו ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים ולמען תחיו ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ וגו'. שהוא סוף הצעתו מן הסבות שזכר. הנה התבאר מזה למה לא התחיל אדונינו מרע"ה בביאור המצות ובעשרת הדברות ולמה היה תחלת דבריו עון מרגלים ואיך עזב שאר עונות הקדומים אליו בזמן. ומה התוכחה שהביא בספור ארצות בני עשו ועמון ומואב. ואיך הביא אחריה מלחמת סיחון ועוג. והשלים הספור כלו. ואחר כך חזר לדברים הקודמים אליו בפרטיות הנמשכות כי היה כל זה ממנו לתכלית נבחר כדי להסיר מלבותם הספק האפשרי שיפלו בו ובאו הדברי' כלם להכרח רב ובסדור גדול כדורש טוב לעמו. ודובר דבר דבור על אופניו. ולכן נחתם בזה הספור הסדר הראשון הזה. יען נשלם בו דרוש אחד בפני עצמו והותרו בזה הספקות הח' והי"א. וידעת עם זה קשור הסדר כלו. ועתה נשוב אל פירוש הפסוקים:

ה' אלהינו דבר אלינו וגו' בזה המקום התחיל אדונינו משה שמעוני אחי ועמי הנה עכוב האבות במדבר אי אפשר שיהוה כי אם לאחד מג' סבות. אם לסבת האל יתברך או לסבתי שגרמתי הדבר. או לסבת העם עצמו. ואתם אל תחשבו שהיה עכוב אבותיכם במדבר ארבעי' שנה מפנת האל יתברך. ולא מפנתי. אבל היה מפנת עצמם. ואמנם שלא היה מפנת האל יתברך מבואר. אחר שהוא יתברך בהיותינו בהר חורב מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע ועומק ההשגה האלהית הנה הוא יתברך צוה אותנו שנסע משם ושנבא אל הארץ ושם פי' מיד אל הר האמורי ואל כל שכניו ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת וגו'. והודיע כל אלה המקומות להודיע שהכונה האלהית היתה שישראל יכבשו את כל זה וגם המה לא זכו אל כל הארצות האלה לעונם ולהתרשלותם. ואם כן המונע היה מהם מצדם לא מצד האל יתברך וזהו אמרו עוד ראה נתתי לפניכם את הארץ וגו'. כי היה רצונו שמיד יירשו את הארץ. ולכן אמר שכבר היא אצלו נתונה להם. והנה אמר ראה בלשון יחיד והיה ראוי שיאמר ראו בלשון רבים כי הדבור כלו הוא ככה. כאלו אמר למשה ראה אתה משה ותהיה עד בדבר שאני כבר נתתי לפניהם את הארץ. וכבר יצאתי מן השבועה שנשבעתי לאבות וכאדם האומר למלוה לו. קבל ממני מה שהלוית לי כדי שאצא מידי חובתי ויקח עדים בדבר. ככה האל יתברך אמר לו למשה פקח עיניך וראה שנתתי לפניהם את הארץ מוכנת להכבש ושאני אומר להם בואו ורשו את הארץ כמו שנשבעתי לאבותיכם. וזה ממה שיורה שלא היתה סבת העכוב מאת האל יתברך. והורה במה שאמר רב לכם שבת בהר הזה. רמז אליהם שבסבתם נתעכבו בהר חורב כל כך מהזמן כי מפני שחטאו בעגל נתעכבו שמה. בהשתדלותו במחנה ע"ה ליסר את העם. ובעלותו בהר שני פעמים לכפר על עונם. ועל הלוחות השניות ישב בכל אחת מהן מ' יום. והיו בזה כל ימות הקיץ נזופים באופן שלא נעשה המשכן עד הסתיו הנמשך אחריו בר"ח ניסן. וכל חדש ניסן ואייר עד עשרים יום בו עשו חנוכת המזבח. וסדר הדגלים ואז נסעו. וכאלו אמר הרבה נתעכבתם בהר הזה. עשו בענין שלא תתעכבו בדרך עוד אבל שתבאו מיד אל הר האמורי. כי אם לא תרגזו בדרך לא תתעכבו בכבוש הארץ. כי היא כבר נתונה אליכם. וזהו ראה נתתי לפניכם וגו'. או יהיה רב לכם וגו'. להגיד שהרבה שלמיות היו באותו הר. ומה שכתבתי ראשונה הוא היותר נכון כפי האמת: