דברים א, ה

הואיל. התחיל כמו (בראשית יח, כז) הנה נא הואלתי:

באר את התורה. בשבעים לשון פרשה להם:

בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא בְּאַרְעָא דְמוֹאָב שָׁרֵי מֹשֶׁה פָּרֵשׁ יָת אוּלְפַן אוֹרַיְתָא הָדָא לְמֵימָר

בְּעִיבְרָא דְיוֹרְדְּנָא בְּאַרְעָא דְמוֹאָב שׁוֹרֵי משֶׁה לְמַלְפָא יַת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הֲדָא לְמֵימָר

הואיל משה באר. שנים פעלים עוברים דבקים בלא וי״ו וכן חמק עבר והנה משה החל לפרש לבנים שנולדו במדבר מה שאירע לאבותיהם ואמר להם כל המצות גם עשרת הדברים ששמעו אבותיהם מפי השם ישמעום גם הם מפי ציר נאמן:

בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר. ואחר שלא היו עוד נעים ונדים כי בערבות מואב הית' חניית המסע האחרון ועם זה אחר שכבר התחנן ונואש מהשיג לעבור. הואיל לבאר מה שחשב שיפול בו ספק אחרי מותו. והתחיל הבאור באמרו אחר כך ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב לאמר וקודם שהתחיל בבאור אשר בו הרבה להזהיר על קצת המצות אמר לישראל שסבת הצורך אל זה הבאור והאזהרות עתה היה מפני שהם עוברים לארץ בלעדיו ולא יוכל להזהירם בשעת מעשה ולא לבאר כל ספק שיפול וספר איך נכשלו בזה שלא יעבור הוא עמהם ברוע בחירתם ופשעיהם למען ישמרו מזה מכאן ולהבא לבלתי השחית ענינם:

הואיל ג' במסורה הכא ואידך כי הואיל ה' לעשות הואיל הלך אחרי צו היינו דאמרן בין כך ובין כך קרויין בניו של מקום בין עושין רצונו של מקום שמקיימין את התורה דהיינו הואיל משה ובין עובדי עכו"ם דהיינו הלך אחרי צו הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם:

את התורה הזאת לאמר וסמיך ליה ה' אלהינו כלומר הזהירם על יחוד השם:

הואיל משה באר את התורה הזאת. ע"ד הפשט רצה משה לבאר להם עתה בשנת הארבעים כל המצות ועיקר התורה הזאת שהיא עשרת הדברות, ולפי שהאבות שמעו אותן מפי הקב"ה חזר משה והשמיעם לבנים ושמעו אותן מפיו, ואע"פ שכבר ידעו זה מפי אבותיהם והאמינו בהם הנה נבואת משה מבוררת אצלם ומוחזקת בעיניהם, ומה שישמעו מפיו כאלו שמעו מפי עליון.

וע"ד המדרש בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר, התורה נדרשת במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, כמנין מואב, וכה"א (שיר השירים ה׳:י׳) דוד"י צ"ח ואדום, כלומר כ"ד ספרים הן נדרשים מ"ט לימין ולשמאל, זהו דודי צ"ח ואדום, וזהו שכתוב (משלי ב׳:ד׳) וכמטמונים תחפשנה, מ"ט מונים, מלשון (בראשית לא) עשרת מונים.

הואיל משה באר כל המצוות, גם עשרת הדברים ששמעו מפי הגבורה רצה הקב״ה שישמעום גם הנולדים במדבר מפי ציר נאמן.

הואיל. רוצה כמו ויואל משה לשבת:

הואיל משה באר את התורה. פרש״י בשבעים לשון. ולמד רבינו זה הפי׳ מדאיתא בסוטה דל״ה ב׳ דאתי׳ באר באר דכשם שהקים יהושע אבנים וכתב בע׳ לשון שנא׳ באר היטב כך עשה משה והקים אבנים וכתב בע׳ לשון. וכ״ה בב״ר פ׳ מ״ט שדבר משה אה״ת בשבעים לשון שנא׳ באר. אבל ברור שאין זה פשט המקרא אלא כונה שני׳ ודרש שהיה ג״ז בכלל באר משה. אבל לא היה נצרך זה אלא בשביל אוה״ע ולא לישראל. וכאן עיקר הביאור הי׳ לישראל וע״ז הוכיחן ברוב דברים. אבל בספרי תניא באר את התורה הזאת אמר להם כבר אני סמוך למיתה מי ששמע פסוק א׳ ושכחו יבא וישננו מי ששמע פרשה אחת ושכחה יבא וישננה. וג״ז צריך ביאור אם שכח פסוק ופרשה הלא ספר התורה מונח יבא ויראה. וגם מאי וישננה. ותו אינו מובן כפלות הדברים פסוק א׳ פרשה א׳ מה לו פסוק או פ׳. אבל בהקדמה לפי׳ המשניות להרמב״ם הביא ברייתא זו בזה״ל כל ששכח הלכה אחת יבוא וישנה וכל שיש לו לפרש יבא וישנה. וגם כאן יש טה״ד וצ״ל וכל ששכח פרשה אחת יבא וישנה. וא״כ צריך להיות בספרי שלפנינו מי ששמע הלכה אחת ושכחו כו׳ וענין שני דברים אלו. דהספרי סובר שמכבר למד משה רבינו לישראל מקור ההלכות מקראי ודרשי דקראי להלכה. אלא שמא נשכח ממי הלכה אחת מקורה מתורה שבכתב. או מי ששמע פרשה אחת פירושה ודקדוקה על תכליתה ושכח ויבא וישנן וידוע דפלפול התלמוד מיקרי שינון. זהו דעת הספרי ולפי הברייתא שבמס׳ חגיגה וסוטה הנ״ל שנשתלש התורה בערבות מואב מבואר שלא למד עדיין משה לישראל חקרי הלכות והדרשות עד שבאו לערבות מואב החל משה לבאר את התורה הזאת. היינו גם המקרא ביאר איך לדקדק באותיות ולדרשן. גם במקור הלכות והמשניות שלמדן עד כה ביאר היאך הם נלמדים מן התורה. ומעתה נבוא ללשון הואיל משה דפרש״י והוא מספרי דהוא לשון התחלה. וא״כ יכול להיות שמתחלה ניתן זה הדרך ללמדם לישראל בערבות מואב. וכאן החל להקים חובתו. ולדעת הספרי שכבר למדם. הפי׳ הואיל החל לזרזם שלא יהא נשכח מהם ויוסיפו לקח. אבל לריב״ח בנדרים הנ״ל שמשה נהג בה טובת עין. יש לפרש הואיל מלשון רצה. שבע״מ רצה לנהוג בה טובת עין ליתן לישראל. והקב״ה הסכים על ידו והופיע עליו בדברי נבואה במוסר טוב לישראל לקבל עול זה הלמוד עד שנכרת ע״ז הברית :

בעבר, וגם שכבר היו בעבר הירדן ששם היה המסע האחרונה ומשם נכנסו אל הארץ והיה מוכרח שימות משה מקודם, וע"כ צוה אותו ה' לכתוב אלה הדברים, וכן הואיל משה באר את התורה הזאת, שהוא החלק שמן פרשה י"ב והלאה שנקרא בשם תורה, ובאור הדבר כי קיי"ל כר"ע שכל המצות נאמרו למשה בכלליהם ופרטיהם מסיני, רק שמשה ע"ה לא אמרן תכף רק כל פרשה ופרשה נאמרה בשעתה בעת שצוהו ה' לדבר אותה אל בנ"י, שפרשיות רבות נאמרו בהר סיני ושמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן וכן נאמרו מעט מעט כל אחת בשעתה עד הפרשיות שנאמרו בערבות מואב, וכ"ז שהיה משה חי היו יתר המצות שמורים בלבו, אבל כשהגיע זמנו לפטר שמאז אין נביא רשאי לחדש דבר והיה מוכרח לחתום תורה בלמודה אז צוהו ה' לדבר אל ב"י כל המצות שמפרשה י"ב ואילך, ועז"א הואיל משה באר את התורה, שלשון באר נמצא בתנ"ך בג' מקומות, בשני פעמים בא אחר כתיבה וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב (לקמן כ"ז) כתוב חזון ובאר על הלוחות (חבקוק ב׳:ב׳), שפי' שהכתיבה תהיה מבוארת ומפורשת לכל קורא כמ"ש ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו, וכן פה ר"ל שהואיל לכתוב ולבאר את דברי התורה שתהיה מפורשת לכל ולא תהיה עוד חתומה בלב השליח לתת תורה בעת הצורך רק תהיה תורה שלמה מפורשת לכל קורא בה:

ת עיין בפר' וירא:

א מדכתיב כאן באר את התורה ובפרשת כי תבא כתיב וכתבתם וגו' דברי התורה הזאת באר היטב והיטב מתגלגל בצירופו שבעים ה' ה"י הי"ט היט"ב: