בראשית ט, ג

לכם יהיה לאכלה. שלא הרשיתי לאדם הראשון לאכול בשר אלא ירק עשב, ולכם כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל:

כָּל רִחֲשָׁא דְּהוּא חַי לְכוֹן יְהֵי לְמֵיכָל כִּירוֹק עִשְׂבָּא יְהָבִית לְכוֹן יָת כֹּלָּא

כָּל רִיחֲשָׁא דְהוּא חַי דִלְכוֹן יְהֵי לְמֵיכַל כִּירוֹק עִסְבָּא יְהָבִית לְכוֹן יַת כּוֹלָא

כל רמש אשר הוא חי ירמוז לבהמה ולחיה ולעוף וגם לדגי הים כי כלם נקראים רמש כדכתיב (בראשית א׳:כ״א) כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים:

כל רמש. שם כלל לחית השדה ולבהמות הישוב ולכל עוף ולכל דג והנה הכל מותר לאכילה:

כירק. על שני משקלים. וכן תנור עשן. כעשן הכבשן:

כירק עשב נתתי לכם את כל. ממה שהזכיר נתתי לכם את כל הייתי מתיר כל בשר כדעת האומות, לכך הוצרך לומר כירק עשב, כשם שיש בעשבים חלק מותר שהם טובים ומועילים, וחלק נמנע שהם מזיקים וממיתים, כן יש בבעלי חיים חלק מותר והוא מה שהותר בתורה, וחלק הנמנע והוא מה שאסרה התורה. וזהו הנכון בפשט הכתוב כי לא בא הכתוב להתיר כל בשר.

ורז"ל דרשו כירק עשב שנתתי לאדם הראשון ולא התרתי לו הבשר נתתי לכם את כל התרתי לכם כל דבר ואפילו הבשר, לפי שכל הבשר נתחייב כלייה במבול ובזכותם נצולו, וע"כ אני מתיר לכם לשחוט ולאכול.

כירק עשב. שיש שהוא ראוי לאכול ויש שאינו ראוי לאכול, כך בהמות חיות עופות ודגים יש מהן ראויין ויש מהן שאינן ראויין.

נתתי לכם את כל. מאחר שניצלו בתיבה שעשיתם ועל ידכם באה להם הצלה הרי הם בידכם לעשות להם כטוב בעיניכם.

כירק עשב נתתי לכם את כל. מאחר שניצלו בתיבה שעשיתם ועל ידכם באה תשועה הנה הם שלכם לעשות בהם כטוב בעיניכם:

כל רמש אשר הוא חי וגו׳. יש לדעת למה לא התר הבשר לאדם אלא לנח. ונראה כי נח משלו נתנו לו לשלש סבות: הא׳, שבאמצעותו מצא ה׳ לקים המין וזולתו לא היה מקים מין הרמש בלא אדם, ובזה זכה הוא בהם. ב׳, שהוא טרח בהם ויגע בתבה, וצא ולמד כמה יגיעות יגע בהם, ועליו נאמר (תהילים קכ״ח:ב׳) ״יגיע כפיך״ וגו׳. ג׳, שגרם באמצעות קרבנו שנתרצה ה׳ ונשבע שלא יכרת כל בשר וגו׳, לזה התיר לו ה׳ לאכל מפרי דרכו.

כירק עשב. כפרי הארץ מיבעי אלא בא ללמד שיהא לחיה דין ירק עשב. שרשאי לתלוש משדה חבירו משום שאין אדם מקפיד ע״ז כמו בפרי וה״נ חיה הבא על שדה חבירו אין בה משום גזל משום שאינה משתמרת בה וכדתנן במס׳ ב״מ פ״ב הי׳ צבי רץ כדרכו כו׳:

כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה. כי בימי אדם היו גופות בני אדם חזקים והפירות לא נשחתו עדיין והיו מכלכלים את ב"א כמו הבשר, אבל אחר המבול שנתקלקלו המזונות, והאדם הוכן שיתפשט בקצוי ארץ ואיים רחוקים שמאז נעשה קור וחום וצריך לבשר להעמדת בריאותו, וגם אחר שחיו כולם ע"י נח שפרנסם בתיבה היו כקנינו וברשותו, גם שהאדם לא היה עדיין במדרגת מדבר רק במדרגת חי ולא הותר לו רק הצומח, ולא היה הבדל בינו ובין החי רק שלבע"ח ניתן ירק עשב לאכלה, ולאדם ניתן עשב זורע זרע, שהם הפירות, ועתה העלה האדם למדרגת מדבר, וכמו שאין עול אם החי יאכל את הצומח, כי יתעלה בזה שישוב להתהפך לגוף הבע"ח, כן אין עול אם המדבר יאכל את החי ויתעלה להיות גוף של המדבר, וז"ש כירק עשב נתתי לכם את כל. ר"ל כמו שהכינותי מזון להבע"ח שיאכל ירק של העשב [כמ"ש ולכל חית השדה את כל ירק עשב לאכלה] מפני שיעלהו למדרגת החי, כן נתתי לכם את כל, שתאכלו כל עשב זורע זרע מצד שאתם גם בעלי חיים, ושתאכלו בע"ח מצד שאתם חי מדבר וכל השפל מחבירו הוכן להיות מזון אל הנעלה ממנו:

ל (קצ"מ), ומה שהתיר לנח הבשר יותר מלאדם, נלענ"ד לפי שמקודם היו האדם והבהמה שוין כולם מעשה ה' יצרם מן האדמה, ואין לזה יתרון על זה ולמה ימית האחד את חבירו, אבל בזמן המבול שחטאו כולם והיה ראוי שיאבדו כולם אלא שנתקיימו בזכות נח, ובזה היה לו יתרון על הבעלי חיים וכו':