בראשית ט, ב

וחתכם. ואימתכם כמו (איוב ו כא) תראו חתת ואגדה לשון חיות שכל זמן שהתינוק בן יומו חי אין אתה צריך לשמרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת, צריך לשמרו מן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה, אימתי יהיה מוראכם על החיות, כל זמן שאתם חיים:

וְדַחֲלַתְכוֹן וְאֵימַתְכוֹן תְּהֵי עַל כָּל חֵוַת אַרְעָא וְעַל כָּל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא בְּכֹל דִּי תַרְחֵישׁ אַרְעָא וּבְכָל נוּנֵי יַמָּא בְּיֶדְכוֹן יְהוֹן מְסִירִין

וְדַחֲלַתְכוֹן וְאֵימַתְכוֹן יְהֵי עַל כָּל חֵיוַת אַרְעָא וְעַל כָּל עוֹפָא דִשְׁמַיָא מִכָּל דְתַרְחֵשׁ אַרְעָא וּבְכָל נוּנֵי יַמָא בְּיֶדְכֶם יִתְמַסְרוּן

וחתכם. מפעלי הכפל מגזרת תראו חתת. כמו חתתכם:

בכל אשר תרמש האדמה. הטעם על האדמה. או תהיה האדמה פועלת:

בידכם נתנו. כי בידכם.

וי"א כי בי"ת בכל ובכל מקום ווי"ן והקרוב שהוא דבק עם מוראכם:

ומוראכם וחתכם וגו'. אע״פ שכבר נאמר וירדו בדגת הים וגו' מ״מ הוסיף כאן המורא והחתת לפי שהתיר להרגם ולאכול מהם ולמה ילך השור לטבח ולא ימחה בבעליו אם לא כי יד ה' עשתה זאת כי הטיל מוראו של האדם על כל הבעלי חיים אל כל אשר יחפוץ יטה אותם, ולפי שהתיר הריגת הבעלי חיים סד״א שגם הריגת אדם הותרה ת״ל ואך את דמכם לנפשותיכם וגו'. ומה שלא התיר אכילת בשר לאדם, לפי שכל עם הארץ אסור לאכול בשר, אבל נח שעסק בתורה הותרה לו. והמפרשים נתנו טעם לדבר לפי שכל נברא ניזון ממה שתחתיו כי הדומם הוא הפחות בכל הנמצאים נזון מעצמותו. והצומח נזון מן הדומם כי יניקתו מן הארץ, וכל בעל חי נזון מן הצומח והאדם מין המדבר ניזון מן הבעלי חיים, והני מילי כשהוא עוסק בתורה ובשלימותו אשר עליו הוא נקרא אדם, כי זולת זה הוא נמשל כבהמות נדמה ולמה יאכל את בן גילו ומה שלימות נתוסף לבן גילו כשיאכלנו, כי כל מזון מתהפך לטבע הניזון, ואדם כשיאכל מן הבעלי חיים נתוסף שלימות אל החי לבא במדריגות מין המדבר, אבל אדם הנמשל לבהמה מה יתן ומה יוסיף לנאכל. ובדרך זה נאמר (דברים ז טז) ואכלת את כל העמים וכתיב (במדבר יד ט) כי לחמנו הם כי אתם קרוין אדם ולא האומות.

ומוראכם. שיהיו בורחים ויראים לפגוע באדם:

וחתכם. שיהיה לבם נשבר בהגיע האדם להם:

בכל אשר תרמש האדמה. קאי על מורא וחתית. דאי על בידכם נתנו. הי׳ לומר כל אשר תרמוש. אלא קאי על מורא וחתית. ושינה הקב״ה הלשון מבחית הארץ ועוף השמים. משום דיש נ״מ בין חיה ועוף לרמש ודגים בענין מורא האדם. דחיה ועוף מתייראים ובורחים כשרואים אותו מרחוק משא״כ רמש ודגים אין מרגישים בזה עד שיהא האדם פושט ידו לנגוע בהם אז נשמטים ובורחים. מש״ה כתיב בכל וגו׳ כשיגע בהם וסיים הקב״ה מאמר בפ״ע.

בידכם נתנו. כל הברואים הללו אע״ג שבורחים ממנו מכ״מ ביד האדם נתנו להשיג אותם ע״י חריצות והשתדלות:

ומוראכם וחתכם יהיה. שיהיה להם מפניו יראה טבעיית, ויש הבדל בין מורא ובין חתת שהמורא הוא שלא יעשה לו רעה, וחתת הוא ההכנעה הטבעיית כמו שיכנע הקטן לפני הגדול, ובאשר בימי נח התחילו החיות הטורפות לאכול בשר ויש סכנה לאדם מפני החיות המזיקות, ברך אותו ה' שייראו מפניו, ויתחבאו ביערות וצחיחים ויברחו מפני בני אדם, והוסיף כי בידכם נתנו לעשות עמהם כחפצכם. והוסיף עוד. כי