בראשית ט, ד

בשר בנפשו. אסר להם אבר מן החי, כלומר כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר:

בנפשו דמו. בעוד נפשו בו:

בשר בנפשו לא תאכלו. הרי אבר מן החי ואף בנפשו דמו לא תאכלו, הרי דם מן החי:

בְּרַם בִּשְׂרָא בְּנַפְשֵׁהּ דְּמֵהּ לָא תֵכְלוּן

בְּרַם בִּשְרָא דְתָלִישׁ מִן חַיוּתָא חַיָא בִּזְמַן דִבְנַפְשֵׁיהּ בֵּיהּ אוֹ דְתָלִישׁ מִן חַיוּתָא נְכִיסְתָּא וְעַד דְלָא נַפְקָא כּוֹלָא נִשְׁמָתָא לָא תֵיכְלוּן

אך בשר בנפשו דמו כתב רש"י (רש"י על בראשית ט׳:ד׳) בעוד נפשו בו בשר בנפשו לא תאכלו הרי אבר מן החי ואף דם לא תאכלו הרי דם מן החי אם כן יאמר בשר בנפשו ודמו לא תאכלו וזה כפי הפשט איננו נכון ולפי המדרש איננו אמת שלא נצטוו בני נח אלא על אבר מן החי כדברי חכמים (סנהדרין נט) לא על דם מן החי כדברי רבי חנינא בן גמליאל (שם) אבל פירושו אך בשר בנפשו שהיא דמו לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא:

אך בשר בנפשו דמו. כן טעמו אך בשר עם נפשו שהוא דמו לא תאכלו. כטעם לא תאכל הנפש עם הבשר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. וזאת הנפש המתנועעת והמרגשת היא הגוף:

אך בשר בנפשו. אך בשר של חי בעודו עם נפשו שהוא חי:

דמו. וגם כן דמו שפירש בעודו חי:

לא תאכלו. אבל פירש מן המת היה מותר לבני נח:

...החולה. וענין המאמר אך בשר וגו' הוא האיסור לאכול מבשר בעלי החיים שלא נשחטו, כי כתוב בנפשו. ואסר לאכול מן הדם כי אמר דמו. ואפשר שאסר עליהם לאכול את העורקים הנושאים את הדם [ואת החלב] ואת היותרת המכסה עליו כמו שאסר על ישראל באמרו כל חלב וכל דם וגו'. ובמה שאמר ואך את דמכם לנפשתיכם וגו' כלל שלושה אופנים של איבוד בעלי חיים על ידי בעלי חיים: איבוד האדם את עצמו; הריגת האדם על ידי אדם אחר; הריגת האדם על ידי חיות טורפות. הזהיר את האדם שלא יהרוג את עצמו באמרו, ואך את דמכם לנפשתיכם אדרוש. ולא פירש (דרישה זו) מהי. אבל אם אנו פונים אל המקובל והכתוב אנו מוצאים שאסר זאת באזהרה ובאיום. כי יתכן שהאדם יבחר להרוג את עצמו כדי להמלט מיסורים שיבואו עליו. וכשאלהים מודיע לו שהוא עתיד להפרע ממנו אם יאבד את עצמו [ימנע מזה]. ואם יאמר אדם הן ראינו ששאול הרג את עצמו ונקרא אחר כך בחיר, והאומה כולה מונה אותו בין שמונה נסיכים. נאמר, שאול לא הספיק להרוג את עצמו, אלא לאחר שנשען על חרבו תש כחו ולא בוצעה מיתתו עד שבא העמלקי. ואם יסבור אדם שהעמלקי שיקר, הנה כשנתבונן בכתוב נמצאהו אומר: ויקח שאול את החרב ויפול עליה. והעמלקי אמר: נקרא נקריתי בהר הגלבע והנה שאול נשען על חניתו וגו' (ש"ב א, ו), הרי אומרו "נשען על חניתו" מתאים למה שאמר "ויפול עליה" והעיקר הוא שהעמלקי הוא שהרגו. ויתכן גם לומר בענין שאול שכשביקש את העמלקי להרגו (תרגום מלולי: לעשות בו כרצונו) רצה להציל את עצמו מצרה גדולה מזו, כמו שבחרו חנניה מישאל ועזריה מות לנפשם כדי להמלט מצרה שהיא גדולה מזו.

והזכיר אך בשר בנפשו דמו. ביאר שלא התיר הנפש רק הבשר שהוא הגוף בלבד, ועל כן אסר אבר מן החי. והוצרך להזכיר.

אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו פרש״י אסר להם אבר מן החי. לפי שהותר לנח כל רמש נצטווה על אזהרת אבר מן החי אבל אדם הראשון שלא הותר לו אלא פרי האדמה לא הוצרך להצטוות על אזהרת אבר מן החי.

אך בשר בנפשו. שזהו דמו לא תאכלו כדכתיב כי הדם הוא הנפש, וכאן נמי כל זמן שנפשו בו לא תאכלו וזהו אבר מן החי אלא יבחר כדי להוציא הדם ולהמיתה ויאכל:

בנפשו דמו. משום איסור אמה״ח הי׳ די לומר אך בשר בנפשו כמו דכתיב בישראל לא תאכל הנפש עם הבשר. מש״ה פרש״י דמו זה דם מן החי. אבל זה אינו כדעת חכמים בסנהדרין פ׳ ד״מ וכמו שהקשה הרמב״ן ז״ל אבל תרגום יונתן בזמן דנפשי׳ בי׳ או דתליש מן חיתא נכסתא ועד דלא נפקא כולא נשמתא לא תיכלון ביאורו אפי׳ שחוטה רק שהיא עוד מפרכסת משום שעוד דמו בנפשו אסור:

אך בשר. בכ"ז לא התרתי לכם בשר בע"ח רק אם אינו חי עדיין שבזה יתעלה לגוף האדם. אבל לא תאכלו בשר עם נפשו דמו, אם נמצא הנפש בדמו שהדם הוא נושא הנפש החיונית שזה דרך רצח ואכזריות:

מ כתב הרא"ם הנוסחא הנכונה שמצאתי בנפשו, בעוד נפשו בו לא תאכלו, הרי אבר מן החי, בעוד נפשו בדמו לא תאכלו הרי דם מן החי, וב' מן בנפשו במקום עם כאילו אומר הבשר בעודו עם הנפש לא תאכלו, ומיתורא דדמו דרשו (סנהדרין נ"ט.), שמלת בנפשו נדרש לפניו ולאחריו, בשר בנפשו בנפשו דמו, ופירש הבשר בעודו עם נפשו, וכן כשעם נפשו דמו, כלומר כשדמו עודנו עם נפשו לא תאכלו, ומה שהוצרך לומר בעוד נפשו בו ולא אמר כלשון הכתוב בשר עם נפשו כמובן ממלת בנפשו הוא, מפני שבשר עם נפשו לא תאכלו מורה שלא תאכל הנפש עם הבשר יחד, לפיכך פירש בנפשו בעוד נפשו בו וכו':