בראשית מד, כו

וַאֲמַרְנָא לָא נִכּוּל לְמֵיחָת אִם אִית אָחוּנָא זְעֵירָא עִמָּנָא וְנֵחוֹת אֲרֵי לָא נִכּוּל לְמֶחֱזֵי אַפֵּי גַּבְרָא וְאָחוּנָא זְעֵירָא לֵיתוֹהִי עִמָּנָא

וַאֲמַרְנָא לֵית אֶפְשַׁר לָנָא לְמֵיחוֹת אִין אִית אָחוּנָא זְעֵירָא עִמָנָא וְנֵיחוּת אֲרוּם לֵית אֶפְשַׁר לָנָא לְמֵיחְמֵי סְבַר אַפֵּי גַבְרָא וְאָחוּנָא זְעֵירָא לֵיתוֹי עִמָנָא

ונאמר לא נ וכל לרדת. ר"ל אמרנו לו שני טעמים שלא נוכל לרדת. א] אם יש אחינו הקטן אתנו וירדנו. ר"ל שאם לא היה שואל מאתנו את אחינו הקטן רק היה אומר סתם שלא נראה פניו היית יכול לומר שבבואנו יחוס עלינו בל נמות ברעב, אבל אחר שאמר לנו תקנה לזה ע"י שנביא אחינו הקטן ממילא לא יחוס עלינו כי יצוה שנביא את אחינו הקטן. ב] כי לא נוכל לראות פני האיש. שאם היה האזהרה רק שיעניש אותנו, היינו מקבלים העונש, אבל האזהרה היה שלא נראה פניו, וא"כ לא נשיג כלל תכלית מגמתנו שנראה לפניו ונבקש אוכל מעט: