בראשית מג, לב

כי תועבה הוא. דבר שנאוי הוא למצרים לאכול את העברים, ואונקלוס נתן טעם לדבר:

וְשַׁוִּיאוּ לֵהּ בִּלְחוֹדוֹהִי וּלְהוֹן בִּלְחוֹדֵיהוֹן וּלְמִצְרָאֵי דְּאָכְלִין עִמֵּהּ בִּלְחוֹדֵיהוֹן אֲרֵי לָא יָכְלִין מִצְרָאֵי לְמֵיכַל עִם עִבְרָאֵי לַחְמָא אֲרֵי בְעִירָא דְּמִצְרָאֵי דָחֲלִין לֵהּ עִבְרָאֵי אָכְלִין

וְשַׁוִיוּ לֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי וּלְהוֹן בִּלְחוֹדֵיהוֹן וּלְמִצְרָאֵי דְאָכְלִין עִמֵיהּ בִּלְחוֹדֵיהוֹן אֲרוּם לָא כַשְׁרִין מִצְרָאֵי לְמֵיכוֹל עִם יְהוּדָאֵי לַחְמָא אֲרוּם בְּעִירָא דְמִצְרָאֵי דַחְלִין לֵיהּ יְהוּדָאֵי אָכְלִין

כי תועבה - וכיחוי ובזוי היא למצרים לאכול עם אנשי עבר הנהר כי נבזים היו בעיניהם ואנשי מצרים גסי רוח היו, כדכתיב: קראתי לזאת [רהב] הם שבת. וכן: כי תועבת מצרים כל רועה צאן. מבזים היו בעיניהם הרועים. כי הצאן היה מאוס בעיניהם. כדכתיב: הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. דבר המשוקץ למצרים ומאוס נזבח לעיניהם לצורינו ולא יבזו אותנו לסוקלנו באבנים, דרך בזיון כמו שמצינו בשמעי בן גרה יצא יצוא [ומקלל] ויסקל. קילל דוד וסיקל בעפר דרך בזיון.

וישימו לו לבדו. שלא ירגישו אחיו שהוא עברי:

כי לא יוכלון המצרים. לפיכך לא אכל הוא עם אחיו ולא הוא ולא אחיו עם המצרים:

כי תועבה היא למצרים בזוי להם לאכול עם אדם נכרי כי אנשי מצרים גסי הרוח כדכתיב לכן קראתי לזאת רהב הם שבת.

וישימו לו לבדו ולהם לבדם. מפני גדולתו כי אין דרך לאכול על שולחן המלך רק גדוליו ומיודעיו ולהם לבדם לאחיו ולמצרים לבדם אלא שאחיו היו סמוך לו כמו שנ' וישבו לפניו:

לו לבדו. לא משום כי תועבה היא למצרים לא אכל עם המצרים שהרי נהגו בו בכבוד ובמורא מלך ואיך יתעבו לאכול עמו ח״ו. אלא כך דרך המלך שלא לאכול עם עבדיו משני טעמים. שלא יתגנה בעיניהם. ושלא יהיו צריכים לשום סכין בלועיהם כי ילחמו עמו. אבל מה שלא הסבו האחים עם המצרים הוא משום כי לא יוכלון וגו׳: