בראשית ד, ז

הלא אם תיטיב. כתרגומו פרושו:

לפתח חטאת רבץ. לפתח קברך חטאך שמור:

ואליך תשוקתו. של חטאת, הוא יצר הרע, תמיד שוקק ומתאוה להכשילך:

ואתה תמשל בו. אם תרצה תתגבר עליו:

הֲלָא אִם תּוֹטִיב עוֹבָדָךְ יִשְׁתְּבֵק לָךְ וְאִם לָא תּוֹטִיב עוֹבָדָךְ לְיוֹם דִּינָא חֶטְאָךְ נְטִיר דִיעֲתִיד לְאִתְפָּרְעָא מִנָּךְ אִם לָא תְתוּב וְאִם תְּתוּב יִשְׁתְּבֵק לָךְ

הֲלָא אִם תֵּיטִיב עוֹבָדָךְ יִשְׁתְּבֵיק לָךְ חוֹבָךְ וְאִין לָא תֵיטִיב עוֹבָדָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין לְיוֹם דִינָא רַבָּא חֶטְאָךְ נְטִיר וְעַל תַּרְעֵי לִבָּךְ חֶטְאָה רְבִיעַ וּבִידָךְ מְסָרִית רְשׁוּתֵיהּ דְּיִצְרָא בִּישָׁא וּלְוָותָךְ יְהֵי מַתְוַיֵהּ וְאַנְתְּ תְּהֵי שַׁלִיט בֵּיהּ בֵּין לְמִזְכֵּי בֵּין לְמֶחְטֵי

הֲלָא אִין תֵּיטִיב עוֹבָדָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין יִשְׁתְּרֵי וְיִשְׁתְּבֵיק לָךְ לְעַלְמָא דְאָתֵי וְאִין לָא תֵיטִיב עוֹבָדָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין לְיוֹם דִינָא רַבָּא חֶטְאָךְ נְטִיר וְעַל תְּרַע לִבָּא רְבִיעַ בְּרַם בִּידָךְ מְסָרִית רְשׁוּתֵיהּ דְיִצְרָא בִישָׁא וְאַתְּ תֶּהֱוֵי שַׁלִיט בֵּיהּ בֵּין לְמִזְכֵּי בֵּין לְמֶחֱטֵי:

הלא אם תיטיב שאת על דעת המפרשים (אונקלוס רש"י ורד"ק) שאת עונך ועל דעת רבי אברהם (אבן עזרא על בראשית ד׳:ז׳) שאת פניך כנגד למה נפלו פניך כי המתבייש כובש פנים למטה וכן ואור פני לא יפילון (איוב כט כד) והמכבדו כאלו נושא פניו למעלה וזה טעם אולי ישא פני (בראשית ל״ב:כ״א) לא תשא פני דל (ויקרא יט טו) ועל דעתי אם תיטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך כי אתה הבכור וזה טעם למה חרה לך כי בבשתו מאחיו נפלו פניו ובקנאתו ממנו הרגו והנה אמר לו למה חרה לך על אחיך ולמה נפלו פניך ממנו הלא אם תיטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך ואם לא תיטיב לא עמו בלבד תבואך רעה כי לפתח ביתך חטאתך רובץ להכשילך בכל דרכיך:

ואליך תשוקתו שהוא ישתוקק להיות דבק בך כל הימים אבל אתה תמשול בו אם תחפוץ כי תיטיב דרכיך ותסירנו מעליך הורהו על התשובה שהיא נתונה בידו לשוב בכל עת שירצה ויסלח לו:

הלוא. ופי' שאת. על דעת מפרשים רבים שאת עונך והנכון בעיני שאת פנים כי כתוב בתחל' ויפלו פניו וזה דרך בושה כטעם ואיך אשא פניו. וטעמו אם עשית טוב תשא פניך וכן כי אז תשא פניך ממום:

חטאת רובץ. יש אומר שחטא תחת עון גם יש מפרשים לפתח הקבר ירבץ עוניך ביום הדין ויפרשו וי"ו תשוקתו על הבל וטעם למה חרה לך שקבלתי מנחת הבל והוא סר אל משמעתך ואתה כמו מושל בו. ואחרים אמרו על היצר ואיננו כתוב. ואלה אמרו כי לפתח ביתך חטאתך רובצת והיא הולכת עמך. ויש אומר לפתח הפה כטעם שמור פתחי פיך. והנכון בעיני שחטאת סמוך ויצר לב האדם הוא רובץ עמו:

ואליך תשוקתו. כי היצר ישוב אל משמעתך ברצונך. גם יש בך כח למשול בו:

ואם לא תיטיב - לפתח חטאתך [תהיה] רובץ, כלומר: ואם תעשה עונות הרבה, תהיה רובץ תחת החטאת והעון שלא תוכל לשאת ולסבול אותם.

הלא אם תיטיב. עצמך ותשתדל להיות גם אתה לרצון:

שאת. רום המעלה וההתנשא רובץ לפניך ומוכן שיהיה לך.

ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. גם כן החטאת מוכן לפניך כי תוסיף על חטאתך פשע שכך דרכו של יצר הרע:

ואליך תשוקתו. כי תפנה אליו למלאות תאותיו כאמרם ז"ל (סוכה פרק החליל) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום:

ואתה תמשל בו. בידך להתקומם עליו בצלם אלהים כאמרם שם ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנ' ה' לא יעזבנו בידו:

תשוקתו ב' במסורה הכא ואידך אני לדודי ועלי תשוקתו. והוא שאמרו חז"ל ב' תשוקות הן תשוקתן של רשעים לעבירה שנאמר ואליך תשוקתו ותשוקתו של הקדוש ברוך הוא על ישראל שנאמר אני לדודי ודודי לי ועלי תשוקתו:

ואמר חטאת רבץ, ולא אמר רבצת, כי זה אחד משבעה פסוקים שבמקרא שהם גם זכר וגם נקבה: חטאת רבץ, מיתריו ויתדותיה, נס ונמלטה, ודליותיו שלחה, יסודו ונפלה, תמס יהלך, בלא יומם תמלא. ויש שהראשון נמשך אחרי השני, ויש והשני נמשך אחרי הראשון, הכל לפי הענין, והיותר נכון בפסוק הזה להתאים את הראשון אל השני ולאמור עוון רובץ או חטא רובץ כי סוף הפסוק בלשון זכר, ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו.

וקשר השי"ת בתוכחת קין שלושה ענינים גדולים, שיש בידיעתם תועלת לעובדי ה': א. (רמז) ליום שבו יעמוד האדם על גמולו, כי אמר חטאת רובץ, ולעולם הזה שני פתחים: לכניסה וליציאה. ולזה רמז במלת שם (שהיא נאמרת) במקומות שונים, כגון מה שאמר איוב וערום אשוב שמה. ואליהו אמר: שם יצעקו ולא יענה. ודוד אמר: שם פחדו פחד, ושלמה אמר: כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם. וכמו שאנו עומדים לבאר בפרשת אם בחקותי.

ב. והענין השני ענין הבחירה והרשות (הניתנת לאדם). והוא שאמר: ואליך תשוקתו, דוגמת מה שאמר לחוה: ואל אישך תשוקתך. כמו שנתן לאיש את היכולת להטות את האשה לרצונו, כך נתן לבני אדם את הכח להטות את מחשבתם לטובה או לרעה, כרצונם. ולפיכך אמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' ובחרת בחיים. ואם ידמה אדם שיש גם פסוקים שהם קרובים לשיטת הכפיה, אני אזכיר את זה בפרשת כי אני הכבדתי ואדבר בפסוקים האלה כפי היכולת.

והענין השלישי התשובה, כי רמז עליה באמרו: ואתה תמשול בו. ואליך תשוקתו, קודם החטא, ואתה תמשול בו, בדרך תיקון (שלאחר החטא) וזה על ידי התשובה, ויש בה ארבעה חלקים: העזיבה, החרטה, הוידוי, והקבלה להבא. ונבאר את זה היטב במקומות שונים בפירוש התורה ובספרי הנביאים ואזכיר את עיקריה בפרשה שאחרי הפרשה הזאת, (המדברת על חטא קין, שאחרי הספור הזה). ומפני מה נתייסר הבל על אף צדקתו, ובמה נענש קין על פשעיו, ואיזה ממעשה התשובה עשה קין, ומה היא התועלת שהביאו לו מעשיו, הרי חמשה ענינים אלה כלולים בפרשה הסמוכה שבה אמר: (תרגום הפסוקים ב – טז).

הלוא אם תיטיב מעשיך שאת כלומר אשא פניך מלשון (במדבר ו׳:כ״ו) ישא ה' פניו אליך. ואמר לו כן כנגד ויפלו פניו.

ואם לא תיטיב מעשיך, לפתח הקבורה שלך תמצא החטא, רובץ כלומר תכף הפרדך מן העוה"ז תהיה נענש בעולם הנשמות. או יהיה לפתח חטאת רובץ רמז לדין חבוט הקבר. ואליך תשוקתו, של יצה"ר. ואתה תמשל בו, אם תרצה ביצר הטוב. והוא שאמר שהמע"ה (קהלת ט) ומלט הוא את העיר בחכמתו, והוא שאמר (שם) עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו. קרא גוף האדם עיר קטנה כי כן נקרא עולם קטן, ואנשים בה מעט הם חמדת הגוף ונפש המתאוה, וקראן מעט לפי שהתאוות רבות והשגתו אותן מעט. ומלך גדול. הוא יצה"ר שיש לו עוזרים הרבה והם כחות התאוות כמלך שרבו חיילותיו. וסבב אותה. על שם שהוא מקיף את הגוף מבית ומחוץ במחשבות רעות ובמעשים רעים והם המצודים הגדולים שבהם נכשל האדם. איש מסכן חכם. הוא היצר טוב והוא השכל וקראו מסכן לפי שעוזריו מועטים והכל כנגדו והכל שונאים אותו כענין שכתוב (משלי יט) כל אחי רש שנאוהו. זהו שאמר (קהלת ט) ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא. ואמר ג"כ (שם) וחכמת מסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים. ומלט הוא את העיר בחכמתו. הוא היצר הטוב, והוא השכל שעם היות יצה"ר מלך גדול ויש לו עוזרים הרבה כיון שאין עקר פעולותיו כי אם לאמת השקר ולשקר האמת הנה נפילתו קרובה ביד המסכן החכם, לפי שמעט מן האמת ינצח הרבה מן השקר כשם שמעט מן האור ינצח הרבה מן החשך. זהו ומלט הוא את העיר בחכמתו.

ויראה לי שחטא קין בג' ענינים. האחד כי לא האמין בה' כאשר ברר לו במראה הנבואה אמתת עונש ושכר, וזהו שאמר.

הלוא אם תיטיב שאת לשון דורון כמו וישא משאות מאת פניו כלומר, אם תיטיב הדורון שתחזור ותביא דורון אחר מתקבל מוטב ואם לא תיטיב הדורון לפתח חטאת רבץ לפתח דבריך החטא שמור שלא תוכל לנקות עצמך בדברים. ופסוק זה מקצרי לשון הוא כמו לכן כל הורג קין כל מכה יבוסי ויגע בצינור. ד״א אם תיטיב שתכבוש יצרך מהרוג אחיך שאתה מתקנא בו יש לי לשאת עונותיך לשון נושא עון, ואם לא תיטיב שלא תכבוש יצרך לפתח ביתך העונש רבץ. חטאת לשון עונש כמו אם יקרך עון בדבר זה דגבי בעלת אוב ויכול אתה להרגו אם תרצה. וא״ת הוא יברח ממני ולא אוכל להרגו ת״ל ואליך תשוקתו של הבל אחיך להיותו שלם עמך כבראשונה ולא יברח ממך. וא״ת הוא גבור ממני ואתה תמשל בו כלומר תתקפהו ותוכל להרגו. היינו, ויאמר קין אל הבל אחיו שימשול בו כמו שאמר לו הקב״ה והבל לא הסכים בדבר לפיכך ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.

ואליך תשוקתו פרש״י הוא מתאוה ושוקק להכשילך וא״ת הואיל וכך הוא לא תענש עליו ת״ל ואתה תמשל בו ביצר הרע. ד״א ואתה תמשל בו באחיך. בדין נחלה בכורה שהרי בכור אתה. ויש אגדה בב״ר על מה היו מדיינין אמר זה לזה בואו נחלוק את העולם הבל נטל את המטלטלין וקין נטל את הקרקע וכן כתוב ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה קין אמר ארעא דאת קאים עלה דידי הוא והבל אמר מה דאת לביש דידי הוא דין אמר חלוץ ודין אמר פרח מתוך כך ויקם קים אל הבל וגו'.

הלא אם תטיב. שתביא קרבן מהודר:

שאת. אשא פניך:

ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ. כאדם שאומר הנה אויבך רובץ על הפתח ואורב אותך שם כלו' הנה החטא אשר עשית אורב לך לקלקלך כי ודאי חטא הוא להביא דבר שאינו הגון לפני הק' כדכתיב (במדבר י"ח ל') ולא תשא עליו חטא בהרימכם את חלבו הא לא תרימו מן חלב המוטב תשאו חטא, וכן הוא אומ' (מלאכי א׳:ח׳) הקריבהו נא לפחתך הירצך וגו':

ואליך תשוקתו. שהוא מתאוה לקלקלך:

ואתה תמשול בו. אם תרצה להטיב לא יוכל להרע לך:

הלא אם תיטיב שאת אשא עונך מעליך כמו נושא עון או יהיה לך יתר שאת:

ואם לא תיטיב לפתח גיהנם תמצא העון והעונש:

ואליך תשוקתו שהמורגל לחטוא יש לו תשוקה לחטוא ויהיה לך יותר עונש שמי שעשה עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר ואם תרצה אתה תמשל בו. ולאונקלוס פי' הפסוק ליום הדין חטאך שמור. או יהיה כוונת הפסוק ואם לא תיטיב אע"פ שתביא קרבן חטאת לבהמ"ק וכיוצא בו או שתשחוט בצפון וקבול דמה בכלי שרת בצפון לפתח בהמ"ק ישאר או לפתח ביתך לא יכנס לפנים וכאלו לא הקרבת קרבן. ויתכן לפרש שיאמר אם לא קבלתי מנחתך לא היה בעבור מנחת אחיך שהיתה טובה ממנחתך וחשבת שעשה הבל כן להבאישך בעיני ולהתגדל עליך אינו כן שתשוקת אחיך הבל הוא לעשות רצונך וזה הוא אליך תשוקתו ועוד שרצונו לעבוד אותך ושאתה תמשול בו כדרך הבכור שמושל על אחיו ואתה הבכור והוא מודה בבכורתך ובממשלתך עליו:

לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו. מכאן יש סמך לדברי רז״ל (ערובין יט) שאמרו שהרשעים אפילו אפתחו של גיהנם אינן חוזרים בתשובה. כי פתחו של גיהנם נקרא פתח חטאת כי הוא פתח ומקור נפתח לחטאת ולנדה ואפילו בזמן שירבץ האדם לפתח חטאת דהיינו פתחא של גיהנם מ״מ אליך תשוקתו של היצה״ר ולא תפסק תשוקתו.

דבר אחר לפי שאמרו רז״ל (ברכות ה) לעולם ירגיז אדם יצ״ט על יצה״ר כו', אי אזיל מוטב אי לא יזכור לו יום המיתה ואז ודאי אזיל. ז״ש אם תטיב לגרש את היצה״ר שאז ישא ה' את פניך ויקבלך בתשובה. ואם לא תטיב שלא אזיל היצה״ר עוד טומאתו בו אז לפתח חטאת רובץ ר״ל תזכיר לו יום המיתה כאילו פתח קברך פתוח לפניו ואז ירבץ תחת משאו החטאת דהיינו היצה״ר המחטיאך ואע״פ שאליך תשוקתו מ״מ אתה תמשול בו.

דבר אחר, לפי שמצינו לרז״ל (ברכות סא) שהמשילו את היצה״ר לזבוב ואסמכוה אקרא (קהלת י א) זבובי מות יבאיש וגו'. וטעמו של דבר כי כל זבוב כח פיו שלו חלוש ואין בו כח לעשות נקב בבשר שלם, אך במקום שהזבוב מוצא פתח פתוח בבשר החי שם ירבץ ויש כחו בפיו להרחיב הפרצה. כך היצה״ר כחו חלוש לעשות פרצה בבשר חי רב פעלים כי הצדיק בכל דרכיו אשר לא פתח ליצרו פתח כלל א״א לו לפרוץ גדרו ולכנוס בו להחטיאו. אמנם בזמן שהוא מוצא אנשים בני גילו הפורצים אפילו פרצה קטנה ופותחין לו פתח לחטאת ולנדה אז יש בידו להרחיב הפרצה ולהוסיף פשע על חטאתו כאמרו רז״ל (שבת קד.) הבא לטמא פותחין לו ויש גורסין פתחים לו ר״ל פותח פתח אל היצה״ר שימצא מקום ליכנס דרך אותה פרצה ולהרחיבה עד עלות מכתו לאין מרפא. המשל בזה המוצא פתח סגור מכל וכל קשה לו לפותחה והמוצא הפתח קצת פתוחה נקל לו להרחיב הפתיחה עד אשר יעשה כמו שער בנפשו שהכל נכנסין בו בנקל וזה משל צודק על היצה״ר.

ובדרך זה מצינו בילקוט, סוף פרשת בשלח (יז ז) שמדמה את עמלק לזבוב מה זבוב להוט אחר המכה כך עמלק היה להוט אחר דמן של ישראל כו' ולמה המשילוהו לזבוב דוקא. אלא לפי שגם הוא לא היה יכול להזדווג לישראל כל זמן שהיו שלמים עם ה' זולת ברפידים שרפו ידיהם מן התורה אז פתחו לו פתח ויבא עמלק וטמאם במשכב זכר לדעת רבותינו ז״ל. (תנחומא תצא ט.) זהו שמסיק שם במדרש משל לאדם שהקיף את הכרם ואמר כל מי שיפרץ הגדר ינשכנו הכלב כו' נקט דווקא פורץ גדר לפי שזהו ענין פתיחת הפתח שהזכרנו כי ע״י הפתיחה רבים בוקעין בו כך על ידי שפתח פתח ליצרו יכנסו בו מקטריגים רבים המונעים ממנו דרך הישר כמו שיתבאר עוד לקמן פרשת בשלח. (יז ח) ובמסכת יומא (לט:) אמרו רז״ל אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה כו'. וזה מבואר עפ״י דרכינו. וזה שאמר לפתח חטאת רובץ. כי היצר הרע שנקרא חטאת במקום שהוא מוצא פתח פתוח לחטאת שם ירבץ ויכנס דרך אותו פתח. ואל תאמר שאין חשקו כי אם אל פתח לבדו אלא אליך תשוקתו שכל תשוקתו לילך מכאן ולהלן אליך ממש להדיחך מעל ה', אמנם כל זמן היותו בפתח עינים דהיינו בתחילת בואו אליך אתה תמשל בו על דרך שפירשתי למעלה בפסוק הוא ישופך ראש. אבל אם כבר עבר מן הפתח רצה לומר הפרצה הקטנה ועבר כבר אליך ממש להדיח כל עצמותך מעל ה' ואז יהיה קשה עליך למשול בו לפיכך החכם עיניו בראשו שלא ליתן לו מקום ליכנס כלל וכלל וזה פירוש יקר.

הלוא אם תיטיב שאת. על הענין הראשון יתבאר שהראה לו דבאמת תלוי לפי ערך האדם והליכותיו בעולם. וא״ל הלא אם תיטיב. אם היה דרכך לעשות טובה לנפשך במה שאתה מסתפק בצמצום החיות.

שאת. באמת הוא דבר גדול ויתרון רב שלא להטריד את הדעת בהבלים אשר לא ישבע עינו מהם. ויותר טוב שיהא השעה פנויה לעשות טובה. אבל.

ואם לא תיטיב. שלא תראה להשקיע את הדעת לטוב הרי להיפך:

לפתח. ביציאתך מן העמל ועבודה:

חטאת רבץ. תבא עוד לידי חטא שהרי הבטלה מביאה לידי זמה וכל דבר און. וטוב יותר דרכו של הבל להטריד דעתו ביתרון החיים ובקשת מותרות ויהי כל ימיו שקוע בעבודה. ואמר ה׳ בלשון רובץ דמשמעו שעודנו אינו מרקד כ״כ מתחלה אך אח״כ בא לזה. (וע׳ ס׳ במדבר כ״ב ל״ב):

ואליך תשוקתו. כפי׳ חז״ל דקאי על החטאת שהוא יצה״ר שתשוקתו שתלך אחריו ולהחליק בעיניו:

ואתה תמשל בו. הודיע לו שמ״מ הבחירה ביד האדם להתגבר על יצרו אפי׳ בשעה שהולך בטל והרשות נתונה אלא שעומד בנסיון. וטוב לפני האלהים לחפש דרכים להמלט מפתוי יצה״ר. וכדאיתא בעבודת כוכבים י״ח ניזל אפיתחא דעבודת כוכבים דנכיס יצרי׳ ולא אפתחא דזנות דלא נכיס יצרי׳. נמצא הראה הקב״ה לדעתו כי באמת דעו של קין ישר ונוכח. אלא שמ״מ נתן האלהים ענין רב אל האדם כדי לענות בו. ולא יבוא לידי חטא ועון. וע״ע להלן מקרא כ״ב וכ״ה מבואר שאם אפשר לעמוד באופן שלא ילך בטל. היינו שיהא שקוע בדביקות ואהבת ה׳ לעת הבטלה ודאי הוא יותר טוב שיסתפק בצמצום החיות וזה כל האדם ותכליתו: והנה בזה המליצה עצמה נכלל תשובה על למה נפלו פניך. אתה חושב שבאמת הבל גדול ממך לא כן ולהיפך.

אם תיטיב. בעת המנוחה מעבודת האדמה:

שאת. אתה גדול ממנו שהוא רץ תמיד להבלים הרבה ואתה תשקיע דעתך אז בעניני עונג הנפש:

ואם לא תיטיב. שלא תגיע לאותה מעלה:

לפתח חטאת רבץ. ותהי איש און ומלא רע וזמה וכדומה. והוא ישר דרכו לפי ערכו. ואינו תמהון על מה אתה גרוע ממנו:

ואליך תשוקתו. של הבל הוא עמל למצוא חן בעיניך כדי שתרצה לתת לו לחם. ואתה אינך כן שאין אתה חושש למצוא חן בעיניו אחר שאינך חסר כלל:

ואתה תמשל בו. שלא ליתן לו לחם עד שיעזרך בעבודת השדה:

הלא. גילה לו שאין חפץ לה' במנחה רק הנה שמוע מזבח טוב ועקר הוא שתיטיב מעשיך, לא הטבת המשאת והמנחה, מה שתיטיב את המשאת לא ירצה בעיניו, כי בין אם תיטיב שאת (ר"ל המשאת והמנחה) ובין אם לא תיטיב את המשאת, אין בזה שום מעלה אחר שלפתח חטאת רובץ, מה יתרון במשאת אם בעת תפתח הפתח להביא המנחה רובץ החטאת לקטרג עליך, כבר אמרו ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו, לא כן אם המקטרג עומד בפתח לפני הבאת המנחה. והנה קין לא ידע שהאדם חפשי במעשהו וי"ל בחירה לעשות טוב ורע כמ"ש השומר אחי אנכי, שחשב שהאדם מוכרח במעשיו כמו יתר בע"ח, גם לא ידע את נפשו שלא השכיל שהאדם הוא מורכב משני עולמות, שעקר האדם הוא נפשו הרוחנית שהיא המצוה והמנהיג והמשכיל, והגוף הבהמי עם כחותיו הוא כגוף הבהמה ואינו האדם באמת, וצריך שהאדם ימשול על בהמתו וירכב על חמורו, היינו שהשכל יהיה המנהיג והמושל, והחומר והגוף יכנע למשמעתו, ובזה תלוי כף המאזנים שיעלה האדם או שירד כמ"ש הלא אם תיטיב שאת, שאם תבחר בטיב המעשים להנהיג כפי עצת השכל והנשמה הרוחנית, אז תנשא ע"י רוח בני האדם העולה היא למעלה, ואם לא תיטיב אז לפתח חטאת רובץ, יארב עליך החטאת והיצה"ר הבא מרוח הבהמה אשר יוריד אותך למטה, ובאר בזה שלשה דברים. א] שרובץ לפתח, וצריך האדם לעיין על ראשית כל מעשיו שלא ימליך עבד על אדוניו, כי הוא אורב על הפתח שכל עת שיפתח הפתח יכנס אליך ויטיל בך ארס התאוה והחטא. ב] עוד הודיע לו כי בצד האחד אליך תשוקתו, שהיצר משתוקק אליך להחטיאך ולהורידך מטה. ג] שבצד הב' אתה יש בידך העז והמשרה למשול בו ע"י כח החפשיות אשר באדם, שרק בצד זה נקרא האדם חפשי אם ימשול על בהמתו, לא אם בהמתו מושלת עליו:

ת דקשה לרש"י מאי לפתח דהא לגבי דינא דגיהנם אין שייך פתח, ועל זה פירש לפתח לקברך, דהיינו צער חבוט הקבר: