בראשית לה, טו

וּקְרָא יַעֲקֹב יָת שְׁמָא דְאַתְרָא דִי מַלִּיל עִמֵּהּ תַּמָּן יְיָ בֵּית אֵל

וּקְרָא יַעֲקב יַת שְׁמֵיהּ דְאַתְרָא דְמַלֵיל עִימֵיהּ תַּמָן יְיָ בֵּית אֵל

ויקרא יעקב את שם המקום בית אל יקראנו כן פעם אחר פעם להודיע כי הדבר אמת ונכון כי הוא בית אלהים ושם השכינה תמיד וכן ענין שם באר שבע:

המקום אשר דבר אתו - כמה פעמים נאמר לשון זה בפרשה זו, לפי שהיה המקום באמצע הדרכים ואין שם עיר.

ויקרא יעקב וגו׳ אשר וגו׳ בית אל. קשה, והלא כבר קראו כן, וגם בתוספת ״אל בית אל״, וכמו שפרשתי למעלה (בראשית לה:ז), ומה חדש בקריאה זו? ואולי שהוסיף לקרות למקום סמוך לבית אל שגם הוא יקרא ״בית אל״ כשדבר ה׳ אליו בו, והוא שדקדק לומר את שם המקום אשר דבר וגו׳, פרוש כי לצד הדבור שהיה שם קרא לו גם כן וכו׳, שאלו למקום שנגלה שם אליו בברחו לא היה צריך לומר ״אשר דבר״:

ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו. פי׳ אותו המקום המצומצם אשר נודע לו עתה כי שם נצב עליו ה׳ ודבר אתו אז.

אלהים בית אל. ולא אל בית אל. כמו שקרא תחלה לכל המקום שראה שם המלאכים עולים ויורדים. דשם הוא אות על השגחת ה׳ שבכל המקום שעומד הצדיק והכל מתפעלים בשבילו במדת הרחמים. אבל במקום המצומצם של הצדיק סביביו נשערה מאד ובכח הדין הקשה שהוא שם אלהים. וכדתניא במכילתא פ׳ בשלח עה״פ זה אלי ואנוהו אלהי אבי עמי התנהג במדת הרחמים ועם אבותי במדת הדין :

ויקרא יעקב. כבר בארתי בפ' ויצא שבפעם הראשון לא קרא בשם בית אל רק המקום ששכב עליו ששם ראה את הסולם, ושם העיר נשאר בשם לוז, ועתה שנראה אליו בעיר לוז עצמה קרא כלל המקום בשם בית אל, יען ששם דבר אליו אלהים, וראה שיש קדושה בכלל המקום: