בראשית לד, כט

חילם. ממונם וכן (דברים ח יז) עשה לי את החיל הזה, (במדבר כד יח) וישראל עשה חיל, (תהלים מט יא) ועזבו לאחרים חילם:

שבו. לשון שביה לפיכך טעמו מלרע:

וְיָת כָּל נִכְסֵיהוֹן וְיָת כָּל טַפְלְהוֹן וְיָת נְשֵׁיהוֹן שְׁבוֹ וּבְזוֹ וְיָת כָּל דִּי בְבֵיתָא

וְיַת כָּל נִכְסֵיהוֹן וְיַת כָּל טַפְלֵיהוֹן וְיַת נְשֵׁיהוֹם שְׁבוּ וּבָזוּ וְיַת כָּל דִבְבֵיתָא

את כל אשר בבית. פי' בבית חמור או בבית שכם:

ואת כל חילם. פירש״י ממונם ונכלל בזה עבדים ושפחות:

שבו ויבזו. בס׳ דברים ב׳ ל״ה הוכחנו בארוכה דזו ההוראה כשבא ע״פ גזרת נע״ו משמעו שיהיה הפקר גם בשעת הבזה ולא לקחת לנפשם ע״ש. משא״כ כשבא בכפולים בזז משמעו שהוציאו מיד בעלים ומקפידים שיבא לידם בשלימות. וכאן הפי׳ מהם שבו מהם ויבזו לאחרים אף שבא ע״ד הכפולים אבל הם מתחלפים זה בזה כידוע ולא הקפידו בזה משום שמתחלה לא נכנסו לזה בשביל הבזה:

ואת כל אשר בבית. היינו כלי בית רק מה שאינו נצרך לאכול מיד בעלים. מהם שבו מהם ויבזו:

ת ושרשו שבה, אבל אם היה טעמו מלעיל על משקל קמו שבו, היה שרשו שבו, והיה מלשון שובה: