בראשית לד, יד

חרפה הוא. שמץ פסול הוא אצלנו, הבא לחרף חברו הוא אומר לו ערל אתה, או בן ערל חרפה בכל מקום גדוף:

וַאֲמָרוּ לְהוֹן לָא נִכּוּל לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא הָדֵין לְמִתַּן יָת אֲחָתָנָא לִגְבַר דִּי לֵיהּ עָרְלְתָא אֲרֵי חִסּוּדָא הִיא לָנָא

וַאֲמָרוּ לְהוֹם לָא נֵיכוֹל לְמֶעֱבַד יַת פִּתְגָמָא הָדֵין לְמִתַּן יַת אַחֲתָנָא לִגְבַר דִילֵיהּ עוּרְלְתָא אֲרוּם גְנוּתָא הוּא לָנָא

חרפה. לדורות וזה טעם כי נבלה עשה בישראל.

וטעם וידברו אשר טמא. וידברו את שכם אשר טמא אחותם כי מצאנו דברו לשלום כמו דבר לו. או טעם אשר כי ענו במרמה בעבור אשר טמא:

אשר לו ערלה. ערלת בשר. וטעמו דבר שיכבד. וכן ערל שפתים כי ערלה אזנם. בעבור הנוסף. והאומרים שהשם אמר לאברהם והיה תמים ובהמולו הנה הוא חסר. הדבר הפוך. והנה הבהמות יוכיחו ואם אמרו למה נחתך דבר בראו השם גם הטבור יוכיח:

כי חרפה היא לנו. שיהיה נראה שאין איש הגון בין המולים להתחתן עמו:

לתת את אחותנו. אחר כך אמרו ולקחנו את בתנו, כי הם המדברים במקום אביהם, ולכן הזכירו אחותנו כלפי עצמם והזכירו בתנו כלפי האב. או יהיה בתנו כמו אחותנו, וכן מצינו כתוב ביורם בן יהושפט (מלכים ב ח׳:י״ח) כי בת אחאב היתה לו לאשה ואחאב לא היה לו בת, ופירושו אחות אחאב וכן תרגם יונתן.

כי חרפה היא לנו אם לא תהיו נמולים כמונו היום, למחר תבזו אותנו ותקראו אותנו בעלי מומין על שאנו מהולים.

לתת את אחתנו. אם את דינה או מי שבאת לחסות תחת כנפי ישראל. והרי היא אחותנו. א״א להיות נשואה לערל:

לאיש אשר לו ערלה. משמע אם היה האיש מהול אפי׳ אין כל עמו נימולים שוב לא לחרפה היא להם אבל מ״מ אינו ברצון באשר א״א להיות לעם אחד. והיה בזה הלשון ל׳ מרמה כמו שיבואר:

ויאמרו אליהם. עפ"ז אמרו נגד מ"ש ואשר תאמרו אלי אתן, בושת ופגם לרצות החטא העבר, שע"ז אינם שמים לב רק על הטומאה, שבזה אין אשמה עליו, כי אינו יודע נמוסיהם ואין מבקשים ממנו בושת ופגם על העבר, רק מה שמבקש לישא אותה להבא, לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה בעד כל חללי דעלמא: