בראשית לא, נד

ויזבח יעקב זבח. שחט בהמות למשתה:

לאחיו. לאוהביו שעם לבן:

לאכל לחם. כל דבר מאכל קרוי לחם, כמו (דניאל ה א) עבד לחם רב, (ירמיה יא יט) נשחיתה עץ בלחמו:

וּנְכֵס יַעֲקֹב נִכְסָתָא בְּטּוּרָא וּקְרָא לַאֲחוֹהִי לְמֵיכַל לַחְמָא וַאֲכָלוּ לַחְמָא וּבִיתוּ בְּטוּרָא

וּנְכַס יַעֲקב נִכְסְתָא בְּטַוְורָא וְזַמֵן לְקָרִיבוֹי דְאָתוּ עִם לָבָן לְמִסְעוֹד לַחֲמָא וּסְעָדוּ וּבָתוּ בְּטַוְורָא

ויקרא לאחיו. של לבן אבל לא הוצרך לקרוא את לבן כי הוא היה אז כאב לבני יעקב:

[ויקרא לאחיו לאכל לחם ויאכלו לחם עדות לקיום שבועה, כדרך כל לוקחים מקח].

ויזבח יעקב זבח בהר. לכרות ברית עלי זבח כי כן דרך, כת' (תהלים כ') אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. [וי"ל יעקב קרא לו גלעד לשון נופל על לשון כי המעשה היה בהר הגלעד ודו"ק]:

ויקרא לאחיו. כי ללבן לא הוצרך לקרוא שהיה עמו, וכאלו הוא בעל הסעודה ויעקב שלוחו להזמין כלם:

י כאן לא פרש"י כמו גבי ויאמר יעקב לאחיו (פ' מ"ו) ופרש"י שם (ד"ה לאחיו) בניו, דכאן אין שייך לומר שעשה משתה לבניו, והא דלא פירש לעיל כמו הכא, יש לומר דלעיל אמר יעקב לקטו אבנים שהוא לשון ציווי, ולא שייך לצוות לאנשים שאינן סרים למשמעתו, לכן פירש על בניו:

כ רצונו לתרץ דהיה לו לאכול בשר שהרי שחט להם בהמות: