בראשית ג, ה

כי יודע. כל אמן שונא את בני אמנותו, מן העץ אכל וברא את העולם:

והייתם כאלהים. יוצרי עולמות:

אֲרֵי גַּלֵּי קֳדָם יְיָ אֲרֵי בְּיוֹמָא דְּתֵיכְלוּן מִנֵּהּ וְיִתְפַּתְּחַן עֵינֵיכוֹן וּתְהוֹן כְּרַבְרְבִין חַכִּימִין בֵּין טַב לְבִישׁ

אֲרוּם גְלֵי קֳדָם יְיָ אֲרוּם בְּיוֹמָא דְתֵיכְלוּן מִנֵיהּ וְתֶהֱווֹן כְּמַלְאָכִין רַבְרְבִין דְחַכְּמִין לְמִנְדַע בֵּין טַב לְבִישׁ

והייתם כאלהים. כמלאכים:

והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. נראה כי קודם חטאו של אדם לא היתה לו מעלה לדעת ולהבחין בין טוב לרע, וא"כ מצאנו חוטא נשכר שיקנה הוא בחטאו מעלה שלא היתה לו מתחלה, והמובן לי מזה כי לא היתה הכונה באדם שיהיה בלתי שכל כבהמות והחיות שאינן יודעים טוב ורע, אבל זה אינו כי פירוש והייתם כאלהים ענינו כתרגומו ותהון כרברביא חכמין בין טב לביש ובודאי כוונת הבריאה באדם שיהיה בעל שכל, וזהו ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו והצלם הוא השכל ובסבת השכל צוה אותו שנאמר ויצו ה' אלהים ואין דבור ה' יתברך ומצותיו לבהמות ולא למי שאין לו השכל ועם השכל יבחין האדם בין האמת והשקר, אבל הידיעה בין טוב לרע אין זה במושכלות כי לא יאמר אדם השמים כדוריים נאים והארץ פשוטה מכוערת אבל יאמר בהם אמת ושקר.

והנה קודם החטא היה כלו שכלי אלהי לא היה מתעסק בדברים גופנים ולא היה יודע אותם וגלוי ערוה אצלו לא היה בעיניו דבר מגונה כי אם כשאר האברים, וכאשר חטא והשיג כח התאוה ונמשך אחר תענוגי הגוף וראה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו' נענש מיד כי הופשט מן ההשגה השכלית ונתלבש בתאוה הגופנית וטבע המדות היופי והכעור, וע"כ אמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע ולא אמר יודעי אמת ושקר או משיגי אמת ושקר. והסתכל אמרו ותפקחנה עיני שניהם וידעו ולא אמר ויראו כי מה שראו עתה ראו תחלה. אבל הכונה שהשיג ענין מחודש היה מגנהו עכשיו ולא היה מגנהו בתחלה והיה עונשו מדה כ"מ לפי שעבר על המדה ונטה לבו לתענוגי העולם לאכול מה שנמנע ממנו ולבקש תאות הגוף כבהמות ע"כ הענישו במאכל הבהמות והשוה אותו להן הוא שכתוב ואכלת את עשב השדה זה לשון הרמב"ם.

והייתם כאלקים כמלאכים. וראיה לפי׳ זה שתרגומו כתרגום בצלם אלקים ברא אותו.

והייתם כאלהים כתב ר"א כמלאכים:

ונפקחו עיניכם. לראות מה ראוי להיות בדרך העולם ומה שאינו ראוי. דדבקות באהבת ה׳ אע״ג שהוא מחכים בהפלגה מ״מ הוא מעביר עין מד״א. וכדאי׳ בעירובין נ״ד אמרו על ראב״פ שהי׳ יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון וסדינו מושלך בשוק העליון. ומש״ה לא הבין האדם כי לא נאה לעמוד ערום לפני ה׳. ומכ״ש האשה לא הי׳ לה דעת ועין כלל אלא אהבת אישה:

והייתם כאלהים ידעי טוב ורע. כמו מלאכים שמכונים בשם אלהים והמה נפרדים ועבודתם את הבורא ית׳ הוא מחמת שיודעים אשר שליחותם הוא קיומם בעולם. ואחר שעשו שליחותם המה בטלים. והייתם ג״כ יודעי טוב לעצמכם ורע לעצמכם:

כי יודע אלהים. כבר בארתי למעלה שעץ הדעת טו"ר היה ענינו לצייר בנפשו ציורים מן הטוב המדומה והרע המדומה, כמו בקשת העושר והשררה והתאוה שנדמה לו שהוא טוב והוא רע באמת. והנה האדם שהוא בעל שכל, יוכל להבחין בין טוב האמתי וטוב המדומה מצד שכלו, וכן מצד שנפשו הוא מעולם העליון ימאס בתענוגות גופו ומשאלותיו וכל מה שהוא טוב לגופו, מפני שיצמח מזה רעה לנשמתו שהוא עקר האדם, אבל הנחש שהיה מן חית הארץ הגם שהיה לו ערמה לא היה לו שכל, כי ערמת הנחש הוא מכח המדמה שלו, ומצד כח הדמיון א"א שידע מה הטוב המוחלט, וכל שהוא טוב לשעתו לפי דמיונו הוא אצלו הטוב המוחלט וכל הרע לשעתו הוא אצלו רע מוחלט, הגם שאחריתו טוב, וכן א"א לו לעזוב מה שהוא טוב לגויה מפני שהוא רע לנפש, כי הבהמה והחיה אין להם נפש שתהיה מעולם אחר נפרדת מן הגויה, וע"כ לפי השגת הנחש בכח דמיונו, הטוב והרע המדומה שהוזהרו עליה באכילת עץ הדעת, הוא הטוב האמתי, ומה שעתה אין יודעים לבחור בטוב כזה הוא כי טח עיניהם מראות, וע"ז אמר ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, וכן לפי דעתו גם האלהים הם יודעי טוב ורע המדומה ובו ברא את העולם, שהטוב שבכלל העולם הוא הטוב המדומה, וע"ז אמר במדרש מן העץ הזה אכל וברא את העולם, ואמר במדרש כל הנברא אחר חברו שליט בחברו, קדמו ואכלו עד שלא יברא עולם אחר שישלוט בכם. ר"ל שראה שמה שימנעו מלהשתמש בטוב המדומה שהוא טוב לגוף כמו התאוה והעושר וכל הנתלה בהם, הוא מפני שעולם אחר שהיא הנשמה שבהם וחלק הרוחני [שהוא עולם אחר לפי השגת הנחש שאין מכיר ענין הנשמה והרכבתה עם הגויה] שולט עליהם וימנע אותם מלבחור בדברים שהם לטוב ולעונג לגופם, וע"ז אמר שיקדמו ויאכלו עד שלא ישלוט בהם עולם אחר, ר"ל ענין הרוחני שאינו מעולמם שהוא שם עתה משטרו עליהם:

ד דקשה לרש"י אדרבא היה לו להקב"ה להאכילה כדי שיהיו חכמים ויודעים טוב ורע, ומתרץ כל אומן שונא בני אומנותו (ב"ר ל"ב ב'):