בראשית ג, ד

לא מות תמתון. דחפה עד שנגעה בו, אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה:

וַאֲמַר חִוְיָא לְאִיתְּתָא לָא מוּת תְּמוּתוּן

בֵּיהּ הוּא שַׁעְתָּא אָמַר חִוְיָא דִלְטוּר עַל בַּרְיֵהּ וְאָמַר לְאִתְּתָא לָא מְמַת תְּמוּתוּן בְּרַם כָּל אוֹמָנָא סָנֵי בַּר אוֹמָנוּתֵיהּ

לא מות תמותון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם. לא אסר אותו הפרי מפני חשש מיתה כלל אלא מפני שהוא יודע שתשיגו באכילתו תוספת ידיע' וכה תהיו כאלהים שלמים במדע:

לא מות תמתון פרש״י דחפה עד שנגעה בו, אמר לה כשם שאין את מתה בנגיעה וכו׳ וא״ת מנא ידע שלא תמות בנגיעה עדיין לא עבר היום ורחמנא אמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות. אבל אין להרהר אחר דברי רבותינו ז״ל אבל לתשובת המינים יש לומר שהנחש דבר עמה למחרת שדחפה ואמר כשם שאין מיתה בנגיעה וכו׳ שכבר עבר היום והשיאה ואכלה מעץ הדעת באותו יום שני לנגיעה ונתנה גם לאישה. ד״א לא מות תמתון אמר הנחש לחוה אכלי ממנו ואל תפסידי בכך שום דבר שהרי בלאו הכי נקנסה עליך מיתה בנגיעה ומה תפסידי אם תאכלי ממנו והכי הפי׳ דלא מות תמתון לא בשביל האכילה גרידא תמותון שהרי כבר נקנסה עליכם מיתה בשביל הנגיעה.

ויאמר הנחש וגו׳. כפל לומר לא מות תמתון נתכון לשלל ב׳ מיתות שרמזה היא בדבריה, בין לצד שהעץ עצמו הוא הממית ויראה לאכל סם המות, בין לצד היראה פן יפגענה ה׳ בדבר. אמר ״לא מות תמתון״ – לא מיתה טבעית, לא מיתה שפטית. ומעתה חלה הקושיא: אם כן למה יצו ה׳ שלא לאכל, וכמו שפרשתי בדברי חוה. לזה בא ונתן טעם חדש ושת בשמים פיו, כי טעם שמנעם הוא לבל ישוו אליו, כי ״ביום אכלכם״ וגו׳ יהיו כאלהים. והנה הרשע מצא מקום לומר כדברים האלה, להיות שהוא קדם לבריאת אדם וחוה, מצא מקום לומר שיודע דבר שלא ידעו הבאים אחריו. גם להיותו מושלל מכניסת גן עדן, מצא מקום לומר שלא נתן רשות ליכנס לגן אלא להם שאינם יודעים סוד הדבר, ואסר להם העץ. לא כן הוא לצד היותו יודע סוד הענין, לא נתנו ה׳ ליכנס שם. ומעתה לפי הדברים ההם, אחר שיאכלו אין פחד אלהים כי יהיו כמותו ולא ישלט בהם להמיתם, ובזה נעץ צפורן עבודה זרה. והלא לך לדעת כי עבודה זרה דנים בה גם על המחשבה (קידושין מ:).

עוד ירצה באמרו לא מות תמתון, לפי דבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה יט:ג) שדחפה והוכיח שלא מתה בנגיעה, לזה כפל הרשע לומר כשם שלא מתה בנגיעה שאמרה, גם לא תמות באכילה. והנה הוכחה זו ישנה לאחד מהשני טעמים שאמרה האשה כמו שפרשתי למעלה, שהמיחוש הוא שהעץ מצד עצמו ממית ישנה להבחנה זו, שאם העץ ממית בנגיעה הרי נגעה ולא מתה, אבל למה שנתכונה לומר גם כן כי יראה היא מאלהים המצוה אותה פן יפגענה אין הוכחה ממה שלא מתה בנגיעה, כי עדין ישנה בענש אשר גזר עליה, וחוזרים אנו לטעם שפרשנו למעלה.

ואם תאמר: ״למה יברא ה׳ בריה רעה כזו לתקלה?״ דע כי בריה זו, כל מה שהפליא ה׳ בגדל בחינתה, כן גדל בחינת השגת הנפש בעולם העליון, כי לפי התעצמות הצריך לאדם לנצחון כן יטל שכרו, כמאמרם זכרונם לברכה (אבות ה:כו): ״לפום צערא אגרא״. ואם היה מגביל שעור כח המסית בשעור מועט, אין מקום לרוצה להשיג השגה גדולה להשיגה, כי אין השגה זולת אמצעות נצחון המסית. וצא ולמד מהאמור בספר זהר הקדוש (תרומה קסג:) במשל בן מלך אשר צוהו אביו לבל קרוב להזונה, ואת הזונה צוה להסיתו לבחן בן יכבד אב, יעין שם. ומעתה הפליא ה׳ להתחסד עם אוהביו להכין להם דבר שבאמצעותו ישיגו עלות במעלות חיים הנצחיים, אשרי העם שככה לו.

לא מות תמתון. האיך אפשר שהוא ספק אצל הבורא. ע״כ אינו אלא כמפחיד ומאיים בשביל שאינו רוצה. וכך פתוי יצה״ר בכל עת. שלא יגיע העונשים כ״כ:

ב דאם לא כן היאך האמינה לו במה שאמר לא מות תמותון ולא עמדה להכחישו:

ג ותימא והלא עדיין היתה יכולה למות שהרי היום גדול והקב"ה אמר (לעיל ב' י"ז) ביום אכלך ממנו מות תמות, עוד יש להקשות אם על הנגיעה ימותו כל שכן על האכילה דאי אפשר לאכילה בלא נגיעה, ואם כן למה ליה למימר לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, ונראה דהכי פירושו על האכילה ימותו, ועל הנגיעה יפלו בחולי מיד ואח"כ יהיה הולך ופוחת וימות ג"כ באותו יום, ואם כן כשראתה שלא חלתה על הנגיעה ודאי לא תמות עוד, ויש מקשים מאי ראיה הוא זה לנחש שדחף את האשה עד שנגעה בעץ ולא מתה הא באמת לא הוזהרו אלא על אכילה ולא על הנגיעה והאשה עצמה למה לא יראה לנפשה כיון שהיא ידעה בעצמה שלא ציוה השם כי אם על האכילה לבד, ועוד קשה מאי דעתה דאשה שהוסיפה על הציווי, וי"ל הציווי היה אל אדם ולא אל חוה, אך אדם ציוה לחוה ובשעת ציווי לחוה הזהירה גם על הנגיעה, כי ידע נשים דעתן קלות, והיא היתה סבורה באמת שהש"י ציוה גם על הנגיעה, ומה שפרש"י הוסיפה על הציווי, והא לפי מה שציוה לה אדם בשם הקב"ה לא הוסיפה כלום, אעפ"כ לא היה לה להשיב לנחש יותר ממה ששאל ממנה, שהוא לא שאל אותה אלא על אכילה ולא על הנגיעה, ואם כן כשראתה האשה שלא מתה בנגיעה לפי סברתה וציווי מן בעלה אז לקחה גם מן הפרי ואכלה, ודוק. ויש מקשים עוד מה ראיה הוא מן הנגיעה על האכילה, בשלמא הנגיעה היה באונס שהוא דחפה עד שנגעה, אבל האכילה יהיה ברצון, וי"ל דהאשה סברה שהעץ הוא כמו סם המות שכל מי שיאכל ממנו ימות כמו מי שיאכל מעץ החיים שהפרי עצמו הוא הנותן בו חיים, כך הפרי הזה הוא סם המות, ולכך אמרה לא תגעו בו כי הוא מושג בחוש שיש סם המות חריפים שאף בנגיעה ממית, וסברה האשה זה הפרי כן הוא, ומשום הכי דחף אותה הנחש ואמר כשם שאין מיתה וכו', (מצאתי):