בראשית ג, ו

ותרא האשה. ראתה דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו:

כי טוב העץ. להיות כאלהים:

וכי תאוה הוא לעינים. כמו שאמר לה ונפקחו עיניכם:

ונחמד להשכיל. כמו שאמר לה יודעי טוב ורע:

ותתן גם לאישה עמה. שלא תמות היא ויחיה הוא, וישא אשה אחרת:

גם. לרבות כל בהמה וחיה:

וַחֲזַת אִתְּתָא אֲרֵי טַב אִילַן לְמֵיכָל וַאֲרֵי אַסֵּי הוּא לְעַיְנִין וּמְרַגֵּג אִילָנָא לְאִסְתַּכָּלָא בֵהּ וּנְסֵיבַת מֵאִבֵּהּ וַאֲכָלַת וִיהָבַת אַף לְבַעְלַהּ עִמַּהּ וַאֲכָל

וְחָמַת אִתְּתָא יַת סַמָאֵל מַלְאָךְ מוֹתָא וּדְחִילַת וְיַדְעַת אֲרוּם טַב אִילָנָא לְמֵיכַל וַאֲרוּם אָסוּ הוּא לִנְהוֹרָא דְעַיְינִין וּמְרַגֵג אִילָנָא לְאִיסְתַּכְּלָא בֵּיהּ וּנְסִיבַת מֵאִיבֵּיהּ וַאֲכָלַת וִיהָבִית אַף לְבַּעֲלָהּ עִמָהּ וְאָכָל

כי טוב העץ למאכל היתה סבורה כי הוא מר וסם המות ולכן יזהירנו ממנו ועתה ראתה כי הוא מאכל טוב ומתוק:

וכי תאוה הוא לעינים שבו יתאוה ויתור אחרי עיניו:

ונחמד העץ להשכיל כי בו ישכיל לחמוד ונתנה התאוה לעינים והחמדה בשכל והכלל כי בו ירצה ויחפוץ בדבר או בהפכו:

ותרא האש'. בלבה:

ונחמד העץ. בעבור שתשכיל ותפקחנ' עיני':

וטעם עמה. שיחד אכלוהו וגלת' לו סוד הנחש. והנה לא היה אדם שוגג על כן נענש. ורבים אמרו כי עץ הדעת עץ תאנ' בעבור שמצאו ויתפרו עלה תאנ'. ואלו הי' כן הי' הכתוב אומר ויתפרו עלה עץ הדעת. גם רבים אמרו שחטה היה. והנכון בעיני ששני עצים הם בתוך גן עדן ואינם במקום אחר על כל פני האדמ'. והאחד עץ הדעת והוא יוליד תאות המשגל ועל כן כסו האדם ואשתו ערותם. ופי' ויתפרו ידוע וכן שק תפרתי עלי גלדי. והמבקשים מחט מהבילים. כי בעץ דק יעשו צרכם. וכאשר אכל אדם מעץ הדע' ידע את אשתו. וזאת הידיע' כנוי למשגל. ובעבור עץ הדעת נקרא כן. גם הנער כאשר ידע הטוב והרע אז יחל לתאות המשגל:

ועץ החיים. שיוסיף חיים ויחי' האדם שנים רבות. ואין מלת לעולם עד עולם ועד. והנה כן ועבדו לעולם. וישב שם עד עולם. ורבים אחרים. ומפרשים אמרו בפסוק כי ביום אכלך ממנו מות תמות כי לא נברא על מתכונת שימות רק כאשר חטא נגזר עליו המות. ורבי' ישאלו מה חטאו זרעו ואלה דברי רוח כי רוח א' לאדם ולבהמ' שבה יחי' וירגיש בעולם הזה וכמות זה כן מות זה מלבד החלק העליון שיש לאדם מותר מן הבהמ'. וכבר הביא אחד מרופאי יון ראיות גמורות שלא יתכן שלא יהי' לחיי האדם קצב:

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל. הכירה שהיה ערב למאכל בשביל טבע המקום ואוירו וריח הפרי:

ונחמד העץ להשכיל. שכבר אמר האל ית' שהוא עץ הדעת:

גם לאישה עמה. נפתה לבו לדבריה מפני שהיה אישה ובשביל היותו עמה:

לעינים ד' במסורה הכא ואידך כי האדם יראה לעינים. ומתוק האור וטוב לעינים. וכעשן לעינים. האדם יראה לעינים ע"כ לפי ראותו מתוק וטוב לעינים אבל אחריתו כעשן לעינים שגרמו מיתה לכל:

אחר כך אמר ותרא האשה (תרגום הפסוקים ו'-י"ג). תרגמתי "לרוח היום" חרכה̈ אליום – תנועת היום. כי שם זה הוא בן תשע הוראות: רוח (נושבת), ככתוב: ורוח אלוהים מרחפת, אחד מהצדדים, כגון מצד רוח הקדים, בקנה המידה, את רוח הדרום מדד, רוח האדם – ורוח כל בשר איש, תואר ותבנית, כל אשר היה ברוח עמו, עצה – ורוח לבשה את עמשי, אויר – ורוח לא יבוא ביניהם, כעס – כי תשיב אל אל רוחך, אנה אלך מרוחך, שקר – החכם יענה דעת רוח, ותנועה – כי רוח החיה באופנים. והאריך הכתוב לספר איך התפארה חוה בנעימות טעמו של העץ ויופי צבעו ... ורצה לתאר לנו בזה את האופן שבו נתפתתה כי היותר חזקים בחמש החושים הם הראיה והטעם ... ועכשיו...

ובענין הזה שלש שאלות: א. ידוע שאדם וחוה ידעו שניהם שהם האנשים הראשונים שנבראו על ידי אלוהים ואין בארץ בעל חי מדבר זולתם. וכשראתה חוה את הנחש בצורת אדם מדוע לא היה זה מוזר בעיניה, ומפני מה לא פנתה לשאול אותו: מה הוא ומי הוא, במקום לשמוע בקולו ולהתפתות על ידו ולאכול? והתשובה: הסיפור מורה שאדם לא ראה את הנחש, כי כתוב שהיא נתנה לבעלה ואכל, והוא, כלומר אדם אמר: האשה אשר נתת עמדי, ולא הזכיר את הנחש. ומפני מה לא היה הנחש מוזר בעיני האשה ולא שאלה אותו על טיבו? אין ספק שאמנם עשתה זאת. אבל הכתוב לא הזכיר ולא מסר את כל המשא ומתן של שאלות ותשובות שהתקיים ביניהם. וגם הרחיב בזה ואמר: אף כי אמר אלוהים, ומלת אף אינה פתיחת דיבור, ואין זה מדרך הלשון (להתחיל כך) אלא מלה זו באה כהמשך לדברים אחרים. יתכן איפוא שהנחש הציג את עצמו כשליח מאת אלהים, אם כמלאך אם כנביא, ולפיכך נתפתתה וקיבלה את דבריו. ופנה אליה ולא אל אדם, מפני שידע שהנשים אפיין חלש ודעתן קלה להתפתות על ידי דברי הבל ותעיה, וגם הן עשויות להתעות את בעליהן, כמו שקרה לשלמה ולאחאב.

שאלה ב: ומניין ידעה האישה שפרי העץ ההוא טוב לפני שטעמה אותו, וגם הנחש לא אמר לה שהוא טוב? ומהיכן הכירה שהוא נחמד להשכיל? (והנחש הן לא אמר לה זאת) שתאמין גם בזה לדבריו. התשובה: אף על פי שהכתוב [לא הזכיר] שהנחש אמר לה, שפרי העץ טוב, יתכן שאמר לה זאת כשתאר אותו. הן רצה שהאשה ובעלה יאכלו ממנו, וראשית מה שהוא צריך לעשות הוא לספר על טוב טעמו. ואפשר גם שהביא כראיה לדבריו את יפי מראהו. וגם הכתוב מרמז לכך – וכי תאוה הוא לעינים. ואמנם קדמה תאות חוה ואדם לאכול מפרי העץ, משני טעמים: מפני מראהו הנאה וריחו הטוב, ומפני שדרך האדם להיות משתוקק לדברים האסורים לו. ולפיכך אמרה שהוא טוב למאכל. ומהיכן ידעה שהוא נחמד להשכיל, כאשר אמרה: ונחמד העץ להשכיל? בדבר זה הכירה מעצם שמו של העץ – עץ הדעת.

שאלה ג: [איך האמינה האשה למה שאמר הנחש: לא מות תמותון, אחרי שאלוהים אמר: כי ביום אכלך ממנו מות תמות?] התשובה לזה: כבר אמרנו בתשובתנו לשאלה הראשונה שהנחש לא אמר לאשה מה שאמר אלא לאחר שהציג את עצמו כמלאך, או כנביא. ודברי האלוהים לאדם: מות תמות, נאמרו לו על ידי מלאך, ודברי הנחש: לא מות וגומר, נאמרו בודאי באחד משני האופנים: או שרצה לאמר שדברי אלוהים מות תמות נאמרו לזמן מסויים, ואותו הזמן כבר עבר, או שנתכוון לאמר שהמלאך הוסיף על דברי אלוהים. וראיה לדבריו הביא: כי יודע אלוהים, כלומר, מכיון שאלוהים יודע שהעץ הזה יוסיף לכם בינה אי אפשר שימנע אותו מכם אלא שהמלאך שאמר לכם זאת בשמו לא עשה אלא מחמת קנאה כדי שלא תגיעו למדרגה חשובה. ודרך הנחש כדרך הזקן ההוא שהיטה את נביא אלוהים ואמר לו: גם אני נביא כמוך וגו'. וכששמעה זאת, הביאתה התאוה שהיתה בה לידי אכילה והאכילה גם את בעלה.

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו', נחלקו רבותינו ז"ל בדבר זה אי זה אילן היה יש אומרים תאנה היתה שנאמר ויתפרו עלה תאנה בדבר שקלקלו בו נתקנו ויש אומרים גפן היה, וזהו שדרשו רז"ל סחטה ענבים והביאה לו ולפי שמראהו אדום כדם לכך נשפך דמם ודם כל העולם מדה כנגד מדה ולכך נשפך דמה שנתנה לה דם נדות שהוא חולי בטבעה של אשה מזמן לזמן והוא סוד הכתוב (דברים לב טו) ודם ענב תשתה חמר שקרא המשקה היוצא מן הענבים דם לפי שהוא הביא דם לעולם. וי"א אתרוג היה וכן אמרו במדרש מה היה אותו אילן שאכלו אדם וחוה רבי יהודה אומר ענבים היו, רבי אבא דמן עכו אומר אתרוג היה, רבי עזריה ורבי יהושע בן לוי אומרים ח"ו לא גלה הקב"ה אותו אילן לשום אדם ולא עתיד לגלותו, ראה מה כתיב (ויקרא כ טז) ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא שלא תהא בהמה עוברת בשוק ואמרים זאת הבהמה שנסקל פלוני על ידה ואם על תולדותיו חס הקב"ה על כבודו עאכ"ו. הנה זו מחלוקת החכמים בענין זה.

וע"ד הקבלה אתרוג היה והוא נרמז בכתוב שנאמר ונחמד העץ להשכיל ותרגום אונקלוס ומרגג כי הוא פרי נחמד ומהודר וטבעו חם ומושל על השכל וכן תרגום הדר, אתרוגין. ומזה הזכיר בקללתו וקוץ ודרדר תצמיח לך.

וכי תאוה הוא לעינים. יתכן לפרש כי הטובה והתאוה והחמדה הנזכרים בפסוק שהם ממדות החושים הכל נמשך למלת להשכיל. ובעבור שהאדם היה מתחלה כלו שכלי בא לבאר הכתוב כי כל כונתם וכל פעולותיהם ותאוותיהם בחושיהם אינה אלא להשכיל, כענין שכתוב (תהלים לח י) ה' נגדך כל תאותי, והשכל הכריחו לבא לאכול מה שהקב"ה מנע ממנו, וכוונתו היתה כדי להשכיל מ"מ עבר על רצון בוראו ומצותו, כי כשם שהשכל היה נותן לו שהעץ נחמד להשכיל היה לו להשכיל שאין ראוי לעבור על מצות אדון הכל, והכונה שעדיין לא נוצר יצה"ר שהיה בו שהרי כלו שכלי בלא יצה"ר אלא שיצה"ר פתהו והטעהו באמצעות חוה, אבל אחרי אכלו מן הפרי נתחדש בתאוה אחרת ונתלבש בה, והוא תאות המשגל שגרמה לו אכילתו והוא יצרא דעבירה שנכנס בו שלא היה לו מתחלה. ואל יקשה עליך לומר והלא הנכשלים בחטאים והעוברים על ברית מצד יצה"ר הוא וא"כ מי הביאו לעבור והוא כלו שכלי בלא יצה"ר, שהרי מדה זו גם בשכלים תמצאנה שאע"פ שאין בהם יצה"ר הרי הם נוטים לפעמים מן הדרך הראוי וכידוע במלאכי סדום.

וכן במדרש רז"ל כי לא ישא לפשעכם לפי שהוא מן הכת שאינם חוטאים. והמובן מזה כי יש בקצת שאר המלאכים שחוטאים וכן כתיב (איוב ד יח) ובמלאכיו ישים תהלה.

ותתן גם לאישה עמה. מלת עמה תורה מחשבה רעה באשה שרצתה שיאכל גם הוא מפני שאם אולי יגיע לה נזק באכילה הזאת שינזק גם הוא עמה.

ובמדרש אף לכל בהמה חיה ועוף נתנה וזהו רבוי גם. חוץ מעוף אחד ששמו חול שלא אכל הה"ד (איוב כ״ט:י״ח) ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים. ר' יודן בשם ר"ש אמר חול זה חי אלף שנים לסוף אלף שנים גופו כלה וכנפיו מתמרטין ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אבריו ע"כ.

ויאכל. בכאן חטא אדם שכבר הזהירו ומעץ הדעת טוב ורע וגו', וכלל בו שתי אזהרות אחת למטה ואחת למעלה שלא יאכל מפרי עץ הדעת שלא יתלבש בתאוות ולמעלה שלא יהרהר אחר דוגמתו ולא יתפתה לומר שהוא העיקר ושאין למעלה ממנו סבה עליונה כדעת דור הפלגה, זהו לשון ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו לכך הוסיף לומר ממנו כלומר לא תפרידנו ולא תעשה מן הפרי אילן בפני עצמו ולא מן הענף שרש בפני עצמו וכן לשון ויאכל כלומר שעבר על שתיהם וזהו לשון אכילה שהוא כליון הדבר והשחתתו. ולמדך הכתוב שהשחית משני צדדין שאכל מן הפרי למטה וקצץ בדוגמתו למעלה. ומפני שדוגמתו מקבלת ממדת הדין של מעלה שהוא השמאל ע"כ כששב אדם מחטאו הוצרך להקריב שור שישוב אל לבו כי הכל מיוחד ודבק למעלה, ולכך זימן לו הקב"ה שור בקרן אחת במצחו להורות לו על האחדות כדי לבאר מעילתו שחטא בקצוץ ופרוד המיוחד. ואמר במצחו כי הוא אמצעות הגוף וירמוז הקו האמצעי שמתיחד מעלה ומטה, וקרן לשון כח כי כח השור בקרניו. וע"ז אמר שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר (תהלים סט לב) ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס. מקרין תרתי משמע, מקרן כתיב, וזה היה חטא הבנים במדבר שעשו את העגל והוצרכו להביא לכפרה שור הוא שכתוב (ויקרא ט ג) קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש וגו', וכתיב (שם) ושור ואיל לשלמים. (ומשם ואילך נצטוינו בתורה להביא בתשרי שנברא בו אדם אתרוג עם לולב ומיניו כדי לחבר וליחד את הכל). וכן צותה תורה ברוב החוטאים להביא קרבנם פר ובכל המועדים תמצא שהיו מקריבין פרים וכן בראשי חדשים וקרבן צבור ג"כ פר היה, וכל זה להורות שראוי לנו לשוב עם הדבר שחטא בו אדם. וע"כ יתמידו הכתובים בקרבן הפר (ויקרא ד ד) והביא את הפר אל פתח אהל מועד, ושחט את הפר לפני ה'. ודרשו ז"ל למה נאמר אהל מועד בפר יותר מכל הקרבנות כלן משל למה הדבר דומה לאוהבו של מלך שהביא דורון נאה למלך, אמר המלך תלו אותו בפת פלטרין שלי כדי שידעו הכל מה דורון נאה הביא לי אהובי. והדורון הוא התשובה עם אהבת הדבר שחטא בו.

ותרא האשה בלבה כמו וראיתי אני בלבי (ח). ד״א ותרא האשה סרסהו ותקח האשה מפריו ותאכל ותרא כי טוב העץ למאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל.

גם לאישה לרבות קין ותיומתו שכבר נולדו כמו ששנינו עלו למטה שנים וירדו ארבעה.

ותאכל היא אכלה תחלה כסבורה שאיננה בכלל הצווי (י). ותתן גם לאישה וגו', פרש״י שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אחרת. כלומר הקב״ה אמר לנו פרו ורבו ומי שיאכל מעץ הדעת כמוני אם בבעלי תתקיים ברכת פרו ורבו גם בי תתקיים.

ותתן גם לאשה. הקשה ר' שמשון ואמר מאחר שצוה הקב"ה מכל עץ הגן אכול תאכל א"ך משתמא גם מעץ החיים אכל וא"כ כשאכל אח"כ עץ הדעת למה מת והא כתיב ואכל וחי לעולם ותירץ דקודם שיאכל מעץ הדעת אפי' יאכל מעץ החיים לא תועיל לו כלום כי לא היה צריך רפואה כי עדיין לא נקנסה עליו מיתה ודומה לאדם בריא שאין עושין לו רפואה כלל לפי שאינה מועלת לו כלום אבל אחר שאכל מעץ הדעת היה מועיל לו על כן אמר הקב"ה הן האדם היה כא' ממנו ועתה יועיל לו כי כבר נקנסה עליו מיתה כי הוא חולה ויועיל לו הרפואה דעץ החיים ואע"ג דאכל ממנו שמא עץ הדעת היה סם המות אף שאכל עץ החיים ולכך אמר הקב"ה ואכל וחי לעולם כי לא יאכל מעץ הדעת אח"כ:

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל. התחילה להסתכל בו אמרה כמה יפה פרק זה כמה ריחו ערב ודאי אינו דומה לסם המות ולא לחינם צוה הק' שלא נאכל ממנו ונחמד לה העץ כדי להשכיל שהיתה חומדת אותו כדי להשכיל, אמרה כמדומה שהנחש אומ' אמת ואכלה ונתנה לאישה ומיד נכנסה בהן ערמומית וגאוה וגסות וקנאה ותחרות וחמדנות וצדייה לצדד ולחני' ולעשות במחשך מעשיהם ולגזול ולגנוב והמרוצה לעשות, התחילו לומר גנאי לבריות כמונו להיות חשופי שת ומגולי ערוה עשו להם חגורות לכסות ערותן ויצאו מן הגן לרוח היום מקום שאין אילנות מעכבין את הרוח כי כן דרך הגנבים שמתרחקין ממקום שגנבו שם כלו' אפי' שם לא הייתי ובהיותם שם יושבים לרוח היום וישמעו את קול ה' צעדה בראש הבנאים, אמרו הנה בעל הגן בא והיו נפחדין ונחרדין כדרך גנב ויתחבאו והיינו וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום שהיו שם, תדע דלרוח היום אאדם קאי מדכתיב אחריו ויתחבא האדם ואשתו בתוך עץ הגן מכלל דבתחלה לא היה בתוך הגן:

כי טוב העץ למאכל י"א תאנה היתה בדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר ויתפרו עלה תאנה וי"א גפן וזה הוא שא"ר ז"ל סחטה ענבים והביאה לו ולפי שמראהו אדום נשפך דמה ודם כל העולם וגם נשפך לה דם נדות. וי"א אתרוג היה שנאמר ונחמד העץ להשכיל ותרגום אונקלוס ומרגג כי הוא פרי נחמד ומהודר וטבעו חם ומחדד השכל וכן תרגום הדר אתרוגין:

ותרא האשה כי טוב וגו׳. קשה איך יצדק להכיר הרגשת המאכל על ידי ראיה? עוד קשה למה הקדים הרגשת הפה להרגשת העין, הלא העין תרגיש בראות קדם שתבחין חוש הטועם, ואם כן קדם שאכלה קדם ידיעת תאוה לעינים, ומהראוי להקדים לומר ״כי תאוה לעינים״? עוד מנין ידעה שישנו בהשכל? ואם על הצדקת דברי נחש הוא אומר, לא היה לו לומר ״ותרא האשה״ על דבר שלא ראתה. עוד למה האריך לומר ב׳ תבות נותרות תבת הוא ותבת העץ שניה בכתוב? עוד למה אמר תבת העץ בחלקה ג׳ ולא בחלקה ב׳?

אכן הכתוב יגיד אפן מצודתה של האשה ואיך נתרצית לשמע למסית. והנה תמצא בסדר דבריה הראשונים אל הנחש דקדקה לומר ״ומפרי העץ אשר בתוך הגן״, הרי זה מגדת דעתה וידיעתה כי לא נאסר לה אלא הפרי עצמו, אבל העץ של האילן וענפיו ועליו לא נאסרו. וסברא זו נוכל לומר בה שנולדה לה מאחד משני דרכים: או שהאדם בצוותו צוה לה בנסח זה, או שהגם שאמר סתם ״עץ הדעת״ וגו׳, חשבה בדעתה כי לא יצו האל אלא על הפרי, כי העץ אין בו ממש ולא תבא עליו המצוה. וכבר הקדמנו מאמרי קדמונינו (בראשית רבה ט״ו) כי כל עצי הגן לא היה טעם בעץ זולת עץ הדעת שהיה טעם עצו וטעם פריו שוה. וכאן מודיענו הכתוב כי בדבר המסית לחוה בחנה חוה ושלחה ידה ואכלה מהעץ, לא מהפרי, כי חושבת שאין אסור בדבר לאחד משני הטעמים שכתבנו, ולא חששה לנגיעה כי לא נאסרה הנגיעה אלא בפרי עצמו ולא באילן. או אפשר ששללה בדעתה אסור הנגיעה לפי דבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה י״ט) שאמרו שדחפה ונגעה ולא מתה, החליטה אסור הנגיעה כיון שלא בא בפרוש בדברי ה׳.

ותרא האשה כי טוב העץ. פרוש: גוף האילן וענפיו ראתה בהם מדה משנה מכל אילני השדה, זו הבחנה ראשונה. ולהיות שטעמה שנוי בעץ, נתנה דעתה להסתכל במראית הפרי מה שלא הסתכלה מקודם. כשהחליטה בדעתה אכילתו, כשראתה השנוי נתנה דעתה וראתה הפרי כי תאוה הוא לעינים, והוא שדקדק הכתוב באמרו וכי תאוה הוא לעינים. דקדק לומר תבת ״הוא״ חוזר אל הפרי, שאם חוזר אל העץ לא היה צריך לומר ״הוא״ אלא ״וכי תאוה לעינים״, ומובן שחוזר אל העץ כמו שדקדקנו למעלה. וכשהודיע הבחנת ההשכלה אמר ״ונחמד העץ להשכיל״, דקדק לומר ״העץ״ להיות כי לא היה בו מאמר הסמוך, כי מאמר הסמוך מדבר בפרי ולא נאמר בו אלא הבחנה הנכרת בלא טעימה. וחלקה זו של ההשכלה אינה נבחנת בחוש הראיה אלא באמצעות האכילה, לזה דקדק הכתוב לומר ונחמד העץ, פרוש שאכלה להשכיל שהרגישה בו ההשכלה. ובזה נתאמתו בעיניה דברי השטן שאמר לה טעם שהבדילם ה׳ מאכילתו הוא לבל יהיו שוים אליו. ותקח מפריו ותאכל – דקדק לומר ״מפריו״ כי מעצו כבר אכלה קודם. ובזה נתישבו כל הכתובים וכל הדקדוקים שדקדקנו על נכון. גם טעם לפעמים מזכיר עץ ולפעמים פרי. וטעם שנתנה לבעלה הוא לצד חבתו כדי שגם הוא יהיה לאלהים וגו׳.

וראיתי לתת טעם טוב, כי אין כל כך אשמה על חוה, כי לא חשבה שיש בריה בעולם שברא ה׳ להבחין בה אהבת ברואיו, שהוא הנחש שנתלבש בו השטן. ואם היתה יודעת זה, היתה חוששת לו ולא היתה נותנת אזן לשמע דבריו, כאשר עושים הן היום אנשים צדיקים שאינם מטים אזן לפתוייו, הגם כי ירבה חלק לשונו והפלגת חשק מעדני מטעמי אסורו. וזה הוא לצד שהכירו כי הוא און ומרמה, יורד ומסטין, עולה ומקטרג. והיא האשה העניה לא עלה בדעתה כי ישנה לבריה זו בעולם לנסותה. ונוסף כי הרגישה בטעימת העץ לצד היותו מתר לפי סברתה, וראתה כי משנה הוא לשבח, ובהצטרפות דעתה שקלה מאדם. אבל אם היתה יודעת כידיעתנו כי ברא ה׳ שטן לנסות ידידיו, או אם היה לה טעימת העץ באסור ולא היתה טועמת, לא היתה שולחת ידיה לאכל.

עוד נראה לתת טעם לחוה שמהרה לעבור פי ה׳, שהוא לצד שחשבה שקבלת מצוה זו היה בטעות, שלא חשבה שכל כך היה העץ ההוא חשוב כשקבלה עליה המצוה. ותמצא כי בנתינת התורה כמה בריתות כרת ה׳ על התורה עם ישראל, הרי זה מגיד כי הוא דבר צרך ולא תספיק המצוה שיכול לחזר בו. ותמצא עוד שאמרו זכרונם לברכה (שבת פח.) שקימו בימי מרדכי מה שכבר קבלו, לצד שהיתה השבועה הראשונה באנס שכפה עליהם ההר כגיגית, הרי זה מגיד כי צרך בשבועה. ומעתה חוה שלא נשבעה אין עליה חובה. והגם שקבלה, ואמירתה לגבוה במקום נדר הוא, עם כל זה היא קבלה בטעות. והנה לפניך מה שאמרו זכרונם לברכה במסכת נדרים פרק ט׳ (נדרים סו:) וזה לשונם: קונם יין שאיני טועם שהיין רע למעים, אמרו לו והלא המישן יפה למעים, התר וכו׳ בכל היין וכו׳, עד כאן. והוא עצמו מציאות שלפנינו, שהגם שקבלה עליה הדבר, כיון שראתה מה שלא היה בדעתה בעת הקבלה, כאמרו ״ותרא האשה כי טוב העץ״ וגו׳.

ומעתה נגלה לנו כי ב׳ סבות סבבו מכשול האשה: הא׳ הוא בחשבה שלא נאסר להם אלא הפרי ולא העץ, אשר לצד זה שלחה ידה וטעמה העץ ונתקימו לה דברי הנחש. והב׳ שלא ידעה בשעת הצווי כי העץ הוא מחכים אוכליו, שאם היתה יודעת בתחלת המצוה שעל מנת כן הבורא מצוה לה, לא היה נשאר מקום למסית אחר שקבלה עליה שלא לאכל אחר שידעה מעלתו.

והנה האדון ה׳ צבאות ידע מה בחשוכא, הוא הנחש שעתיד לבוא בטענות אלו, ובכסף נבחר לשון צדיק שלל ב׳ דברים אלו באמרו (בראשית ב:יז): ״ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו״, הרי שדקדק לומר ״ומעץ״ לאסור אפלו העץ, והודיע גם כן כי הוא מחכים ויש בו דעת הבחנת טוב וכו׳, ועל מנת כן גזר אומר לבל יאכלו אפלו מהעץ. ובזה אין מקום למסית להסית, אלא שהאדם לא אמר הדברים ככתבן להאשה, כמובן מתוך דבריה, כמו שדקדקנו ממה שאמרה לנחש שהאסור הוא בפרי ולא דקדקה לומר עץ הדעת, גם מאמרו ״ותרא האשה וגו׳ ונחמד העץ להשכיל״ הרי זה מגיד כי לא היתה לה ידיעה מתחלה.

וטעם האדם שלא אמר לה לחוה, לא רצה להודיעה כי יש בו מעלה זו שמחכים אוכליו, כדי שלא להגדיל בלבה תאותו, ולא ידע כי האויב בחדר. גם לא חש לומר לה אסור העץ בחשבו כי אין טעם בעץ לצותה עליו. והגם שאמר לו ה׳ ״ומעץ הדעת״, חשב שאין דבר זה בדיוק, והכונה היא על מה שבעץ שהוא הפרי, כי העץ כבר השיג משאר אילנות כי אין בו טעם ולא תבא עליו הצואה. ושגגה זו נולדה משגגת האדמה אשר שנתה עץ הדעת משאר עצי הגן, ועין מה שפרשנו במקומו (בראשית א:יב), ולזה לקו חוה והאדם והאדמה כי כלם שגו, ושל חוה גדול מכלן.

וכי תאוה הוא לעינים. כי בכל חטא יש ליצר טוב ויכוח עם היצר הרע כי היצר טוב מבטיחו שכר הרוחני לעה״ב והיצר הרע משיב עליו וטוען כי טוב לילך אחר התאות המחושות לעין הרואה, כי תאות העה״ז נראין לעין כל, מלילך אחר חמדות העה״ב אשר עין לא ראתה, לכך נאמר ותרא האשה ראתה דברי הנחש וישרו בעיניה טענותיו כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים שתאות העה״ז נראין עין בעין לאפוקי חמדות העה״ב עין לא ראתה והרוצה לשקר ירחיק עידיו (הרא״ש שבועות ו יג).

ותתן גם לאישה עמה. מלת עמה פירשו המפרשים כדי שיהיה עמה תמיד ולא ישא אחרת כשתמות היא. ויכול להיות שנתנה לו בהיותו עמה ממש כי אז לחצה אותו כדרך שנאמר בשמשון (שופטים טז טז) ותאלצהו. כי בזמן אחר אולי לא היה שומע לה לעבור את פי ה', וע״ז אמר בהתנצלותו האשה אשר נתת עמדי. בשעה שהיתה עמדי ממש נצחה אותי, כי לפי פשוטו אין טעם להתנצלות זה. ומה שטען היא נתנה לי מן העץ אולי כיון לומר דרך התנצלות מאחר שלא נאמר בציווי מפרי עץ הדעת לא תאכל. ונאמר מעץ הדעת לא תאכל הייתי סבור שהכונה שאין אני רשאי לתלוש הפרי מן העץ אבל אם הוא כבר תלוש ועומד, חשבתי שמותר לי לאכלו, ועתה היא נתנה לי מן העץ ולא אני לקחתיו מן העץ.

ויש אומרים, שאמר מאחר שנתת האשה עמדי לבשל ולהכין כל צרכי הבית חשבתי שחזקתה שאינה מאכלת אותי דבר איסור על כן חשבתי שפרי זה מעץ אחר.

כי טוב העץ למאכל. באשר היא לא הוזהרה מאדם אלא על הפרי הרשתה לעצמה ליקח מהעץ וטעמה בו טעם יפה. ומזה הבינה עד כמה טעם הפרי:

וכי תאוה הוא לעינים. פי׳ ברבה פי״ט מכאן שיפה הוא לעינים. הוסיף ביאור במלות אלו שאין בהם משמעות פשוט כי תאוה מושרש בלב ולא בעינים אלא הפי׳ בשביל עינים. כי תאוה הוא. בשביל שהוא יפה לעינים כמשמעו שהיו ראות עיניה בהירה יותר ממה שהי׳ ונכלל גם זה במאמר הנחש ונפקחו עיניכם שיהי׳ נפתח העינים לראות מרחוק יותר:

ונחמד העץ להשכיל. שהשיגה ממנו שכל וכדאי׳ ברבה מכאן שמוסיף חכמה והענין כמשמעו שניתוסף לה במאכל העץ דעת אנושי וכמ״ש בסמוך דחכמת אדם הנפלאה שהיה עד כה לא הי׳ שכל אנושי וטבעי אלא בשביל שהיה דבוק באלהיו השיג הכל ברוה״ק אבל לא היה לו חכמה אנושית. ממילא האשה שלא ידעה מדבקות ואהבת ה׳ כלל לא היה לה דעת אנושי. מש״ה לא ידעו בושת של הליכות ערום. וראתה כי בעץ הדעת ניתוסף לה שכל אנושי.

ותקח מפריו ותאכל. לא יכלה להתחזק על החמדה להשיג שלשה דברים הללו ואכלה גם מהפרי:

ותתן גם לאישה עמה. דבעת אכילתה לא היה אישה עמה כמ״ש לעיל. דאם הי׳ עמה לא הי׳ מניח להכנס בזה כלל מצד דבקות בה׳. אבל הוא לא היה אז ועשתה מה שעשתה ובבואו נתנה גם לאישה עמה :

שאלות: מה כוונתו במ"ש כי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל. מ"ש וידעו כי עירומים הם היל"ל ויתבוששו כי עירומים הם. מהו הלשון מתהלך בגן לרוח היום. כשאמר לו איכה היל"ל הנני, לא מ"ש את קולך שמעתי. מהו התשובה האשה נתנה לי וכי היה לו לשמוע לאשתו נגד מצות ה'. וכן תשובת חוה הנחש השיאני:

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל. הנה ראתה שע"י אכילת העץ תבקש את הצורך ההכרחי, שזה הותר לה כמ"ש ויטע כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, אולם נגד עץ נחמד למראה אמר וכי תאוה הוא לעינים, שיש הבדל בין חמדה ובין תאוה, החומד הוא רק דבר שיראה בעיניו, והמתאוה יתאוה גם דבר שאינו לפניו, והמליצה שיתאוה לאסוף כעפר כסף ולצבור פנינים ולבנות בנינים ויתר תאוות שכ"ז מן הטוב המדומה שהוא רע באמת, וכן במ"ש ונחמד העץ להשכיל, ר"ל עפמ"ש לפי שכלו יהולל איש ונעוה לב יהיה לבוז, ופרשתי כי השכל כשיקדם אל התאוה הוא טוב, וכל שיהיה האדם בעל שכל יותר גדול ישכיל שלא להתאוות רק אל הטוב האמתי ולסור ממוקשי רע, אבל כשתקדם התאוה אל השכל, ואז תקרא התאוה את השכל לעזר לה, והשכל ימשך אחר התאוה ויעזור לה בשכלו, בתחבולות רשע ובהמציא היתרים ואמתלאות למעשיו ויחפה כסף סיגים על חרש לאמר שהדבר מותר, ע"ז אמר ונעוה לב, שהלב הוא כח הממשלה אשר בנפש, ומי שלבו טוב ויבחר בטוב יהולל לפי שכלו, אבל מי שלבו נעוה וציורי התאות מושלים בלבו ומתגברים עליו, אז יהיה השכל לבוז, כי שכלו יעזור לרע. וכן האשה ראתה תחלה מה שהוא תאוה לעינים, שהוא ע"י עץ הדעת יתגברו בלב האדם ציורי התאוה להתאוות להבלים הרבה, וכאשר לא יוכל להשיג תאותו אז נחמד העץ להשכיל, מטבע פרי העץ להגביר כח שכלו המלאכותי שישכיל איך ימצא תאותו, שעל שכל זה אמר החכם ונעוה לב יהיה לבוז. ותקח מפריו ותאכל. שהיא לקחה מן העץ בעצמה ונתנה לאדם, ולפ"ז רק אדם הי"ל אמתלא שחשב שלא אסר ה' רק לקחת מן העץ עצמו כמ"ש לא תאכל ממנו, אבל חוה לא היה לה אמתלא זו:

ה דקשה לרש"י מה ראתה עכשיו שלא ראתה מקודם לכן, דהא לא אכלה עדיין מן העץ, לכן פירש ותרא פירוש ותתבונן:

ו וא"ת למה לא מפרש רש"י כסדר שאמר לה הנחש ונפקחו עיניכם בתחילה ואח"כ להיות כאלהים. וי"ל לפי שכתב אח"כ בהדיא וכי תאוה היא לעינים, דהיינו ונפקחו עיניכם, ונחמד להשכיל, דהיינו מה שאמר לה יודעי טוב ורע, לכך צריך לומר דמה שכתב כי טוב העץ למאכל היינו מה שאמר לה הנחש להיות כאלהים:

ז הוכחתו מדכתיב עמה:

ח דאם לא כן למה נקנסה עליהם מיתה, אבל לא היתה כוונתה שימותו: