בראשית כט, א

וישא יעקב רגליו. משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת כך מפרש בבראשית רבה (ע ח):

וּנְטַל יַעֲקֹב רַגְלוֹהִי (נ''י רִיגְלוֹהִי) וַאֲזַל לַאֲרַע בְּנֵי מַדִינְחָא

וּנְטַל יַעֲקב בִּקְלִילוּתָא רִיגְלוֹי לְטַיְלָא וְאָזַל לְאַרְעָא בְּנֵי מַדִינְחָא

וישא יעקב רגליו - מתוך שהבטיחו הקב"ה הלך בשמחה ובמרוצה.

בני קדם - ארם, כדכתיב: ארם מקדם.

וישא יעקב רגליו. הנה כשילך האדם מדעתו אל מקו' מכוון מאתו יצדק עליו שהו' נושא את רגליו. אבל כאשר יסע מאיזה מקום מבלי אין שם מנוח לכף רגלו יצדק עליו שרגליו נושאות אותו כענין יובילוה רגליה:

ארצה בני קדם ארץ ארם כדכתיב ארם מקדם.

וישא יעקב רגליו. מאחר שהבטיחו הק' נראה לו כאילו פורח ונושא רגליו והלך בזריזות:

וישא יעקב רגליו. נתכון בזה כי עני היה ולא היה לו לשא רק רגליו, ואשר לזה כל אשר יהיה לו בחזקת שאינו מעשר וחיב לעשרו שני מעשרות, כאמרו ״עשר אעשרנו״, ואמרו זכרונם לברכה (כתובות נ.) מעשר בתרא כמעשר קמא, והוא החומש.

עוד ירצה, כי לא הצרך ללכת אלא נשא רגליו, ותכף הלכה אצלו ארצה בני קדם, ולזה לא אמר ״לארץ בני קדם״:

וטעם אמרו בני קדם ולא אמר לחרן, כי לא נזדמנה לו חרן אלא ארץ בני קדם שבה היתה עיר חרן, ומה׳ היתה זאת כדי ששם תזדמן לו רחל וידע מה שידע שם ממנה וכל העובר ביניהם לדבריהם זכרונם לברכה (מגילה יג:).

וישא יעקב רגליו וילך. לפי שבהליכה ראשונה ארז״ל (סנהדרין צה) שקפצה לו הארץ ולפי זה לא היתה ההליכה תלויה בזירוז רגליו כי אם בנס, הוצרך לומר שמכאן והלאה לא הלך על ידי קפיצת הארץ כי אם ברגליו כשאר אדם.

וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. הנה ארם אינו נקרא ארץ קדם אע״ג שהיא למזרח א״י מכ״מ ארץ קדם בכ״מ משמעו מזרח העולם למקום שנשתלחו בני קטורה. ולא מצינו על ארם ארץ קדם אלא במקום שמזכיר המקרא שהיו מתעסקים בניחוש וכישוף כמו בלעם אמר מן ארם ינחני וגו׳ מהררי קדם. וע״ש בביאור מקרא זה וכן כאן בא זה הלשון משום דכתיב וישא יעקב רגליו. ופירושו שההולך בדרך מפולש ואין בו מכשולות הרי עוזב את רגליו שיוליכוהו מעצמם. ושם עיונו בד״א. וזה מיקרי שרגליו נושאות אותו. משא״כ ההולך במקום שהוא עלול להכשל. אינו מניח רגליו לילך לפי דרכם. אלא עיניו בראשו להשגיח על רגליו שלא תכשלנה וזה מיקרי שהוא נושא את רגליו. והנה בהיות יעקב בא״י שלא היו הכנענים משתמשים אז בכישוף וכדומה רק משוקעים בע״ז. ומזה היה יעקב כבר נזהר וכל בית אברהם אבינו האמינו שהקב״ה משגיח על העולם ואין אלוה בלעדו. ולא היה יעקב נצרך לשום לב שלא יכשל בע״ז שהרי מכבר היה נבדל מעצמו מתאוה זו. אבל בהיותו הולך לארם שהיו רגילים בניחוש כבני קדם שהיו רגילים בכישוף ולזה נמשך טבע לב האדם לדעת מה שיהיה עד שהזהירה התורה אותנו על זה לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים וגו׳ תמים תהיה עם ה׳ אלהיך שלא יהיה רצונך לדעת עתידות. ובלעם שיבח את ישראל כי לא נחש ביעקב ויבואר שמה. ויעקב אבינו כשיצא לארץ בני קדם התירא שלא יפול בזה המכשול ע״כ נשא יעקב רגליו. משמעו הילוך שלו נשא בדעת שלא יהי׳ נמשך בטבע אחר מנהג בני קדם והכין עצמו להזהר הרבה בדבר. וע׳ בספר דברים ו׳ ממקרא י׳ ואילך כל הפרשה:

שאלות: מה תועלת יוצא לנו בספור הזה של הבאר ושלשה עדרי צאן והאבן. הי"ל רק לספר שפגע שם את רחל:

וישא יעקב רגליו. עד עתה הלך בע"כ, שעליו יאמר בדרך המליצה שרגליו נושאים אותו בע"כ, כענין יובילוה רגליה מרחוק לגור, ועתה שהובטח מה' נשא הוא את רגליו: