בראשית כט, ב

ישקו העדרים. משקים הרועים את העדרים, והמקרא דבר בלשון קצרה:

וַחֲזָא וְהָא בֵירָא בְחַקְלָא וְהָא תַמָּן תְּלָתָא עֶדְרִין דְּעָן רְבֵעִין עֲלַהּ אֲרֵי מִן בֵּירָא הַהִיא מַשְׁקָן עֲדָרַיָּא וְאַבְנָא רַבְּתָא עַל פּוּמָא דְבֵירָא

וַחֲמָא וְהָא בֵּירָא בְּחַקְלָא וְהָא תַּמָן תְּלָתָא עֶדְרִין דְעָאן רְבִיעִין עֲלָהּ אֲרוּם מִן בֵּירָא הַהוּא מַשְׁקַן עֶדְרַיָא וְאַבְנָא רַבְּתָא מַחְתָא עַל פּוּם בֵּירָא

וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה יאריך הכתוב בספור הזה להודיענו כי קווי ה' יחליפו כח ויראתו תתן עוז כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עיף ויגל לבדו האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים ושלשה עדרי צאן אשר להם רועים רבים ושומרים כלם רובצים עליה אינם יכולים להניעה כלל ולרבותינו בבראשית רבה (בראשית רבה ע׳:ח׳) גם בזה להם סוד רמז לעתיד כי נזדמן לו ככה שנכנס בדרך הבאר ולא נאספו כל העדרים רק שלשה מהם ובא בזמן שהאבן על פי הבאר והעדרים שומרים לה וכל הענין המסופר כאן להודיעו שיצליח בדרך הזה ויצא ממנו זרע זוכה לרמז הזה כי הבאר ירמוז לבית המקדש וג' עדרי צאן עולי שלשה רגלים כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים שמשם היו שואבין רוח הקדש או שירמוז כי מציון תצא תורה (ישעיהו ב ג) שנמשלה למים (ב"ק יז) ודבר ה' מירושלם ונאספו שמה כל העדרים באים מלבא חמת עד נחל מצרים (מלכים א ח סה) וגללו את האבן והשקו שמשם היו שואבין רוח הקודש והשיבו את האבן מונח לרגל הבא:

וירא. מלה זרה בעבור שנפתח היו"ד והמלה מהבנין הקל. ואין אחר היו"ד אחת מאותיות הגרון שהיא משפט להרחיב את אשר לפניהם ואין ראוי לאדם לחסר הוי"ו. או שיאמר כן עם חברי היו"ד שהם סימני המשרתים. ולפי דעתי כאשר רצו לאמר מן ראה על משקל וישב ממנו שבי והנה חסר ה"א ראה. גם לא יתכן שיהיה האל"ף נראה בסוף המלה. והנה ישאר בחירק תחת היו"ד. והנה יהיה משקלו וייף בגדלו. (יחזקאל ל״א:ז׳) ויתערב עם לשון ירה. על כן פתחו היו"ד:

רובצים עליה - ממתינים עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן.

והאבן גדולה על פי הבאר - שלא יפול שם אדם, או שלא ישאבו ממנה שאר בני אדם.

וירא והנה באר בשדה אמרה לו אמו כמו שאנכי יפת תואר ונזדמנתי על הבאר כן יהיה לך מבנות אחי אם תראה שהיא כתוארי היא בת מזלך:

והנה באר בשדה רמז לבאר שהיה לישראל במדבר:

שלשה עדרי בגימטריא זה אהרן ומשה ומרים:

כי מן הבאר ההוא בגימטריא משה:

והאבן ב' בפרשה על שם שני לוחות אבנים. ז' פעמים באר בפרשה כנגד ז' ימי החג שמנסכים בהם מים וכנגד שבעה שקורין בתורה בשבת. וה' מהם פי הבאר כנגד ה' שקורין ביום טוב וג' מהם מעל פי הבאר כנגד ג' שקורין בחול:

וירא והנה באר בשדה. בכל אחד מן האבות מצינו בארות ובכל אחד מהם נרמז העתיד, ובענין יצחק קראו הכתוב (בראשית כ״ו:י״ט) באר מים חיים, והענין בכלן כי הבאר רמז לבהמ"ק שהוא עתיד להעשות בזרעם, והמשיל בהמ"ק לבאר לפי שמשם תצא תורה שנמשלה למים.

והנה שם שלשה עדרי צאן. היה אפשר לומר והנה שלשה עדרי צאן והוסיף מלת שם ע"ד הכתוב (יחזקאל ג׳:כ״ג) והנה שם כבוד ה' עומד. וישראל נקראו צאנו של מקום כענין שכתוב (יחזקאל ל״ד:ל״א) ואתנה צאני צאן מרעיתי. וכתיב (תהילים ע״ט:י״ג) ואנחנו עמך וצאן מרעיתך, והזכיר ג' לפי שישראל ג' חלקים כהנים לויים וישראלים והיו עולים שם ג' פעמים בשנה.

כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים והאבן. בכאן נרמז השם החקוק בבהמ"ק, כי מן הבאר ההוא ישקו, שמשם היו שואבין רוה"ק, והאבן הגדולה היא עטרת זהב גדולה היא ד' של אחד היא ה' אחרונה שבשם, על פי הבאר, על פתח המקדש.

וירא והנה באר בשדה כל הפרשה הזאת עד ויגל את האבן וגו׳ לא נכתבה אלא להודיע כמה גדול כחו של יעקב.

רבצים עליה ממתינים אצלה.

והאבן גדלה על פי הבאר שלא יפול בה בריה וכלים ושלא ישאבו ממנה שאר בני אדם.

והאבן גדולה. פרוש הכתוב יודיע שהאבן גדולה היא, ואם היה אומר ״ואבן גדולה״ לא היה המשמעות שמכון הכתוב להגיד גדלתה, אלא שמגיד שהיתה על פי הבאר אבן גדולה לשלל קטנה, מה שאין כן מאמרו ״והאבן גדולה״ לא בא הכתוב אלא להגיד הפלגת גדלתה, ומכון הדבר להודיע עזר אלהי שבכח יעקב דכתיב ״ויגל את האבן״, ודרשו זכרונם לברכה (בראשית רבה ע:יב) כאדם המעביר פקק מעל פי צלוחית.

וירא והנה באר בשדה. נזדמן לו שראה ג' עדרי צאן רובצים עליה סימן הוא שג' הם שנזדמנה להם אשה אל הבאר והם יצחק יעקב ומשה לפי שהאשה נמשלת לבאר שנאמר (משלי ה טו) שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. ונוכל לומר עוד שג' עדרי צאן רובצים עליה רמז ששלשה שותפין באדם וע״כ נזדמנה לו שג' עדרי צאן שתו מן הבאר כך ג' שותפין שבאדם משם ישקו כל הנולדים, והאבן הגדולה ע״פ הבאר, כי האשה הצנועה נקראת גן נעול מעין חתום, וכאלו נחתם באבן, ולא יפתח כי אם בעת התולדה ואחר זה ישיבו האבן למקומו, שלא להשתמש מזה הבאר כ״א בעת הצורך לקיום המין.

ורז״ל דרשו (בר״ר עח ט) ענין הבאר בכמה פנים שונות, י״א והנה באר זה בית המקדש, וי״א זה סיני כו' ולדעת כולם אין המקראות יוצאין מידי פשוטם אלא כוונתם לומר שלכך נזדמן ליעקב ענין הבאר והרועים כדי שיהיה סימן מסור בידו על העתיד, ובדבר זה נחלקו החכמים על מה הענין מרמז.

וירא והנה באר בשדה. לא שעמד על יד הבאר שהבאר לא היה על הדרך כמו בארו של אליעזר שהיה סמוך לעיר בדרך הילוכן של ב״א. אבל יעקב ראה מרחוק באר בשדה:

והנה שלשה וגו׳. כתיב עוד הפעם והנה לחידוש אחר שהיה עומד ומסתכל מה לבאר בשדה רחוק מתשמיש העיר והנה ראה שלשה וגו׳:

והאבן גדלה. האבן משמע הידועה. משום שכך היה דרכם לכסות את הבאר באבן משום סכנת נפילה או שלא יזיק לכישוף שהיו רגילים וכדאיתא בפ׳ ד״מ דס״ז ב׳ דמיא מבטלי כישוף. ועדיין אין הלשון מדויק והכי מיבעי והאבן הגדולה אבל לשון גדולה משמעו שלא היתה גדולה אלא על פי הבאר באשר היה דק ורחב. מש״ה היה בקל להטותו בעת שהיה עומד בצד הבאר אבל כשהיתה מונחת ע״פ הבאר היתה גדולה וקשה להגביהה ורב מכח האדם:

וירא והנה באר בשדה. יש בזה רמזים רבים בדברי המפ', ואחשוב כי כאשר ראה יעקב את הבאר שם על לבו כי ירמזו לו על העתיד, והוא במ"ש במעשה דסבי דבי אתונא ששאלו את ר' יהושע שיש להם באר בשדה איך יכניסוהו לעיר, והשיב להם שיעשו לו חבלים מן סובין ויכניס אותו, והכונה שהשפעת ה' נקרא בשם באר מים חיים כמ"ש כי אותי עזבו מקור מים חיים, כי הוא מקור לא אכזב ומקור הטוב והאושר, וכ"ז שישראל בא"י הבאר הוא בעיר מושב, וכשהם בגלות והשכינה עמהם, הבאר היא בשדה, ובזה אמרו לר' יהושע איך יצויר שיביאו את הבאר אל העיר, ושיחזיר שכינתו לציון, והשיב שזה אם יעשו חבלים מסובין, ר"ל שעקר הגלות הוא בעבור שנאת חנם וכל שישראל דומים כסובים ופסולת אין יכולים להתדבק לעשות חבל אחד. וז"ש שיעשו חבלים מסובין, וזה שראה יעקב שהבאר הזה הוא בשדה, שזה בעת הגלות וזה היה שלשה פעמים בגלות מצרים ובבל ואדום שגלו מא"י (כי בזמן היונים לא נדחו מא"י), וז"ש והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה, כי גם בגלותם רק מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שכל קיומם הוא ע"י השגחת ה' ושפעו, רק שהאבן גדולה על פי הבאר,שהיצה"ר והעונות הם האבן המכסה את הבאר בל יזל מי הישועה מדליו, רק בעת שיתאספו שמה כל העדרים, שכל ישראל יתאחדו והיו לגוי אחד, ואז וגללו את האבן ויפתחו מקור השפע בכל פעם בגלותם רק שבכל פעם חזרו לחטוא, ועי"כ חזר האבן למקומה, עד שיגש יעקב, שבזכותו יבנה מקדש הג', כמו שהראו לו הסולם ומלאכי אל ואת האבן שנתאחד מאבני מראשותיו, והוא יגל את האבן מעל פי הבאר, בעת תגיע העת שתקרב רחל עם צאן קדשים אל יעקב להשקות הצאן:

ט שפירושו היו משקים, וכן ונאספו וגללו עתיד במקום הוה, ופירוש היו נאספים והיו גוללין תמיד: