בראשית כו, כח

ראו ראינו. ראה באביך ראינו בך:

תהי נא אלה בינותינו וגו'. האלה אשר בינותינו מימי אביך, תהי גם עתה בינינו וביניך:

וַאֲמָרוּ מֶחֱזָא חֲזֵינָא אֲרֵי הֲוָה מֵימְרָא דַּיְיָ בִּסַעְדָּךְ וַאֲמַרְנָא תִּתְקַיַּם כְּעַן מוֹמָתָא דִּהֲוָה בֵין אֲבָהָתָנָא בֵּינָנָא וּבֵינָךְ וְנִגְזַר קְיָם עִמָּךְ

וַאֲמָרוּ מַחְמָא חֲמִינָא אֲרוּם הֲוָה מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדָךְ דְבִזְכוּתָךְ הֲוַות לָן כָּל טַבְתָא וּכְדוּ נְפַקְתָּא מִן אַרְעָן יַבִּישׁוּ בֵירָן וְאִילָנָא לָא עָבְדוּ פֵירִין וְאָמַרְנָא נְהַדְרִינֵיהּ לְוָותָנָא וְתִתְקַיֵים כְּדוֹן מוֹמָתָא דַהֲוָות בֵּינָן וּמְבָכִין תְּהֵי בֵּינָן וּבֵינָךְ וְנִגְזוֹר קְיָם עִמָךְ

בינותינו. ריבוי אחר ריבוי:

תהי נא אלה אשר בינותינו - ביני ובין אביך שתתקיים גם עתה.[בינינו ובינך] שכן היה תנאי אם תשקור לי ולניני ולנכדי.

כי היה ה' עמך. ולא מיראתנו ממך נכרות אתך ברית:

ראו ד' במסורה וב' כתיבי בוי"ו וב' בה"א. ראו ראינו. וראו ראו. ראה ראיתי. אם ראה תראה בעני אמתך. וחד שבתי וראה תחת השמש. הנך דאיירי ברבים כמו ראו ראינו וראו ראו כתיבי בוא"ו והנך דאיירי ביחיד כתיבי בה"א דיש אם למקרא קרי ביה ראה שהוא לשון יחיד:

ראו ראינו ראינו כשעמדת בגרר שנתברכה הארץ מאה שערים, וראינו עכשיו אחרי שהלכת משם שפסקה ממנה ברכתה ואין הדבר תלוי אלא בך כי היה ה׳ עמך.

בינותינו בינינו ובינך. בינותינו השבועה שאנו נשבעים ביראתנו גם עתה, בינינו ובינך שתהיה אתה נשבע בהם.

ונכרתה ברית עמך אעפ״י שכבר נשבעו אברהם ואבימלך עד שלשה דורות מכל מקום ביקש אבימלך לכרות ברית חדשה ביניהם לפי שהוא פשע בברית על דבר הבארות ועל ששלחו מאתו.

ויאמרו ראו ראינו וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר ״ראו״ וגו׳, גם שאר הדקדוקים?

אכן נתכונו להשיב לכל מה שיסבול דברי יצחק באמרו ״מדוע״ וגו׳, ואמרו לצד שכונתך כבר נשבע לנו אביך ״ראו ראינו״ וגו׳ – שתי ראיות: האחת כי שבועת אברהם אין לסמוך עליה מטעמים שכתבנו למעלה, עוד ראינו כי באמצעותך תתקים השבועה כראי מוצק.

עוד ראינו כי שבועת אביך לא דקדקנו לפסקי דינים המפסידים הברית, וכמו שכתבנו למעלה. גם אם כונתך לומר על אשר לא הלכנו לישמעאל לכרות לנו ברית, כי הוא מיורשי אביך והוא הגדול, ראינו כי ה׳ עמך וזה לך האות כי הבטחות אברהם לך הם נתונים ואתה העקר בהם. גם אם כונתך לקבול על אשר הראינו לך שנאה במה ששלחנוך, ראינו כי ה׳ עמך, ובערך אדם כזה בכל מקום שהולך שמה שמור ומוצלח הוא ולא ישתנה לו המקום בערכו, ואין כאן שנאה.

גם למה שתהיה ההקפדה על המתגלה מלבבנו כי לא נכון עמך, ותאמר איך תבקשו ממני טובה, גם לזה באה תשובה באמרם ראו ראינו ראיה שכלית שזולת זה לא תתקים השבועה בינינו בכל תוקף המשפט, וכמו שדקדקו בדבריהם כאשר אבאר בסמוך:

ונאמר תהי נא וגו׳. צריך לדעת אמרו ״ונאמר״ לשון עבר. התחילו לתת טעם לאשר שלחוהו, כי קודם והוא עמם בגרר לא תכון השבועה, על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה בנדרים (דף כ״ז) וזה לשונם: נודרים להרגים וחרמים, ובית הלל אומרים אף בשבועה. וכתב מהרי״ק בסימן רל״ב וזה לשונו: הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה וכו׳ וחושב בלבו וכו׳. ולפי זה כל השבועה שתהיה תחת יד אנס יכול הנשבע לבטל בלבו, ויוסף לפרעה וצדקיהו לנבוכדנצר לא בטלו בלבם. ודין זה אפלו קבל הנאה ממנו ובכל תקפי חזוקי השבועה כל שיד חזקה באמצע מבטל בלבו ואין כאן שבועה, לזה חששו אבימלך וכו׳ לכרות ברית עם יצחק בגרר תחת ממשלתו, כי יכול יצחק לבטלה מלבו מדין נשבעין לאנסין. לזה נתחכמו לכרות ברית במקום שהם בו עתה שלא היתה שליטת אבימלך עליו, וכן מוכח מדברי רמב״ן. והוא אמרו תהי נא פרוש: עתה תהיה האלה ולא במציאות הקודם, ובזה אין לחוש לבטול השבועה בלב. וטעם אמרם ״כי עצמת ממנו״ וגו׳, הוא טעם משאל, ולא רצה לגלות לו הטעם, או לבל יפציר בהם בצדדי הטעם וכי יספיק בבריתו שם וכדומה, גם היו להם טעמים אחרים כאשר אבאר בדבריהם, לזה אמרו לו טעם מחלט.

בינותינו בינינו ובינך וגו׳. טעם שהאריך לומר בינותינו וגו׳, נתכון לחזק ברית אברהם ולהוסיף ברית מחדש עם יצחק, והכונה בזה לדעת ברית הראשונה של אברהם האם עומדת לנס, ויש בזה תוקף משבועה של יצחק כי כבר נפטר אברהם ואין מציאות להתרתה לבנים, ולקים כל דבר נשבע יצחק בתנאים אשר ירשום. ואולי כי חש אבימלך גם כן שיתן ה׳ מתנה מחדש ליצחק וינחילנה לעשו, ועשו אינו זרעו של אברהם דכתיב (בראשית כא:יב) ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ ולא כל יצחק, ואם יתן יצחק לעשו ארץ פלשתים לא יזכה אבימלך בדינו עם עשו מצד ברית אברהם, כי יאמר זו מתנה חדשה נתן ה׳ ליצחק אחרי מות אברהם ויצחק נתנה לעשו ואין מידו מציל. לזה נתחכם להשביע יצחק, ושבועת יצחק תחול גם על עשו כי זרעו יקרא הגם שאינו נקרא זרעו של אברהם. וטעם שלא הזכיר הדורות, כבר רמזו אותם באמרם בינותינו וגו׳ ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (רש״י) שבינותינו וגו׳ ושם נאמר ״לי ולניני ולנכדי״.

עוד ירמוז באמרו בינותינו וגו׳, פירוש שיהיה הברית בפני רבים, לא שיכרות ברית לאבימלך בינו ובינו, אלא ביניהם יהיו כלם יחד, והכונה בזה כדי שיהיה בפני רבים. ואמרו ״בינינו״ עוד לרמוז שתהיה הכונה על דעתם, כדי שיהיה על דעת רבים.

ויאמרו. התנצלו בודוי כי ראו ראינו כי היה ה׳ עמך. אחר החקירה בישוב הדעת המכונה ראיה עמדנו על הדבר כי היה ה׳ עמך להצליחך בהשגחה פרטית וא״כ עברנו על רצון ה׳ במה שחשבנו לך רעה:

ונאמר הסכים בינינו.

תהי נא אלה. לחזק הדבר שלא נבוא עוד להעברת ברית תהי גם אלה לא שבועה לחוד כמו שהיה בימי אברהם שזה אינו מניעה אלא לירא ה׳ אבל עתה תהיה שבועת האלה.

בינותינו בינינו ובינך. כפל הדבר משום שהיה במשמע בינותינו בין המלך ובין יצחק ע״כ אמר עוד בינינו היינו בין המלך והשרים ובינך. ובאשר עיקר הפרת ברית החלו שרי המלוכה שקנאו בו מש״ה נכנסו גם המה בשבועת האלה. שלא יוסיפו לעשות כן:

ויאמרו ראו ראינו. ר"ל תחלה חשבנו שהצלחתך היא מצד הארץ ואתה ממעט את השפע שלנו, אבל עתה ראינו שהצלחתך היא מצד כי היה ה' עמך,וזה אינו מגרע השפע שלנו, נהפוך הוא, שע"י השגחת ה' וברכתו עליך נתברך גם אנחנו, וע"כ ונאמר תהי נא אלה בינותינו, ר"ל שאנחנו יש בינותינו אלה וכריתת ברית, היינו בין אבימלך ואחוזת מרעהו ופיכול שהיו כאחים יחדו, ורוצה אני שאלה הזאת תהיה גם ביני ובינך שגם אתה תהיה בכורתי ברית אחים יחדו, או שר"ל שאלה כבר יש בינותינו מן אברהם ואבימלך שהיה האלה גם על זרעם תתחדש ביני ובינך לחדש את האלה והברית שנית, ועז"א אתה עתה ברוך ה', ר"ל שראינו שטעינו מה שחשבנו שאתה נתעשרת מארצנו ומגרע את השפע שלנו, שהלא ראינו שאתה גם עתה שאינך בינינו, אתה ברוך ה' בפ"ע ואינך צריך אל ארצנו:

י דקשה לרש"י כפל לשון דקאמר בינותינו בינינו וביניך, וע"ז קאמר תהי נא וכו', רצה לומר דהמקרא כאילו הוא מסורס, וכן צריך לומר תהי אלה בינותינו נא ביני ובינך, והכי פירושו תהיה האלה אשר בינותינו וכו', והוסיף ה"א על מלת אלה ומלת אשר, מפני שהוא סיפור דברים מה שהיה עם אברהם, וגם הוסיף מלת גם, מפני שאותו ברית שעשה כבר עם אברהם רוצה הוא לעשות גם עם יצחק, לכן הוסיף מלת גם עתה, ומפירושו מוכח דמלת עתה הוא בא במקום נא: