בראשית יב, ג

ונברכו בך כל משפחת האדמה. יש אגדות רבות, וזהו פשוטו אדם אומר לבנו תהא כאברהם, וכן כל ונברכו בך שבמקרא, וזה מוכיח (בראשית מח כ) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה:

וֶאֱבָרֵךְ מְבָרְכָךְ וּמְלַטְטָךְ אֵילוּט וְיִתְבָּרֲכוּן בְּדִילָךְ כֹּל זַרְעֲיַת אַרְעָא

וַאֲבָרֵךְ יַת כַּהֲנַיָא דְפַרְסִין יְדֵיהוֹן בִּצְלוֹ וּמְבָרְכִין יַת בְּנָךְ וּבִלְעָם דִמְלַטֵט יַתְהוֹן אֵילוֹט וְיִקְטְלוּנֵיהּ לְפִתְגַם דְחָרֶב וְיִתְבָּרְכוּן בָּךְ כָּל זַרְעַיַת אַרְעָא

וַאֲבָרֵךְ מַאן דִי בְרִיךְ יָתָךְ וּמַן דְלַיִיט יָתָךְ יֶהֱוֵי לִיט וְיִתְבָּרְכוּן בִזְכוּתָךְ כָּל זַרְעַיַת אַרְעָא:

מברכיך. רבים:

ומקללך. יחיד:

ונברכו - לשון מבריך ומרכיב, כלומר, יתערבו במשפחתך משפחות האדמה, שהרי משקל רפי הוא.

ואברכה מברכיך. מדרש תנחומא אמר לו הקב"ה לאברהם ממך יצא שבט שמברך את בני זהו שבט לוי שיצאו ממנו כהנים שמברכים את ישראל אמר לו אברהם ואותו שבט מי מברכו אמר לו אני אברכנו כדכתיב ואני אברכם הה"ד ואברכה מברכיך ונ"ל דהיינו מה שאז"ל במס' חולין ברכה לכהנים מנא לן מאברכה מברכיך:

ונברכו בך וגו'. כי יתערבו כל המשפחות שהכל יתאוו להתחבר עמך ונברכו לשון המבריך:

ואברכה מברכיך בגימטריא כהנים המברכים בניך. על כן מברכיך לשון רבים ומקללך לשון יחיד:

ומקללך אאור בגימטריא זה בלעם הבא לקלל בניך:

ואברכה ב' במסורה הכא ואידך ואברכה שמך לעולם. שברכו ברכה שאין לה הפסק וזהו ואברכה שמך לעולם:

ואברכה מברכיך ומקללך אאר זה יורה שאנשי אור כשדים היו מבזים אותו ומקללין אותו, ולכך אמר לו שילך אל הארץ אשר יראנו, ושם יברך מברכיו ויקלל מקלליו ואם יחיד יקללנו יואר, כן פי' הרמב"ן. ואמר עוד, כי התורה תקצר בויכוח שהיה בינו ובין הכשדים כאשר קצרה בענין דור אנוש ע"כ.

ויתכן לפרש ומקללך על נמרוד המלך כי כשיואר המלך יואר העם. ומן הנראה עוד כי אנשי אור כשדים עובדי ע"ז במינים רבים חלוקים, יש שהיו עובדים מין אחד ממיני ע"ז כגון מולך, והיו חכמיהם מפרסמים באומתם שכל הנותן מזרעו למולך יצליח זרעו הנשאר לו ויהיה לגוי גדול, ויש עובדין מין אחר וחושבין שבו יצליחו בממונם, ויש שהיו עובדים מין אחר וחושבין שבו יגדל שמן ויתפרסם בעולם, ויש עובדים מין אחר וחושבין שבו יהיה העובד עצם ברכה להפיק כל רצונו עד שכל המתקרבים אליו יתברכו מברכתו. ולכך הזכיר לו הש"י כנגד כל המינין האלו, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה, מפני שכל הכחות כולן שהן מיני ע"ז אין בידם להוסיף ולגרוע אלא כפי מה שנמסר להם בפקודתם, וכ"ש שאין להם כח לעשות דבר והפכו, שהרי כוכב מאדים גם כי יעמוד לימין האדם ויהיה בעוזריו אין כח בידו לעזור ולא להועיל כי אם בפורענו' ובדרכי ההיזק לא בדרכי הטובה, וכן זולתם משא כחות המטיבים או מריעים, אין בהם כח להועיל אלא כפי מה שנמסר להם בלבד, יהיה טוב או רע אין להם כח לעשות הפכו, ולכך הוסיף כאן ואברכה מברכיך ומקללך אאר, כי הוא דבר והפכו, אין כח זה ביד הכחות כולן כי אם ביד הכח הקדמון העליון, חלק יעקב יוצר הכל הוא, ממנו יבא הרע והטוב, כענין שאמר הנביא (ישעיהו מ״ה:ז׳) אני ה' עושה כל אלה.

ובמדרש ואברכה מברכיך, הכהנים מברכין לישראל שנא' (במדבר ו׳:כ״ז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. אמר הקב"ה אני מברך לאותו השבט. אמר הקב"ה בעוה"ז שבט לוי מברך אתכם, אבל לעתיד לבא אני בכבודי אברך אתכם, הה"ד (ירמיהו ל״א:כ״ג) יברכך ה' נוה צדק הר הקדש.

ונברכו בך. ע"ד הפשט כנגד מה שהכל מקללים אותך עכשיו אתה עתיד שיתברכו כל האומות מברכותיך.

וע"ד המדרש ונברכו בך, הגשמים והטללים בזכותך. ונברכו בך, יעקב ברך את פרעה, יוסף גלה לו החלום. דניאל גלה לנבוכדנצר, כשהם נכנסים לצרה הם שואלים אותנו ואנו מגלים להם, הה"ד ונברכו בך, ע"כ בבראשית רבה.

וע"ד הקבלה ונברכו בך, הברכה מלמעלה מדתו של אברהם תחלת המדות. ולזה רמזו במה שדרשו ונברכו בך, שתהא ברכתם עוברת בך. והענין שהוא תחלה לקבל הברכה וממנו תתפשט הברכה בכל העולם. וזה ענין שכתוב (תהילים קי״ז:א׳-ב׳) שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו, וזה מבואר.

ואברכה מברכיך אל תחשוב בלבך לומר אין לי קרוב וגואל בארץ כי אני אוהבך אאהב, ומשנאיך אשנא.

ואברכה מברכיך ומקללך אאר וא״ת במקום אחר מצינו שקדמה קללה לברכה כדכתיב אורריך ארור, לפי שהצדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה. אלא י״ל קרא פתח בברכה ברישא כדכתיב והיה ברכה ואיידי דקאי בברכה נקט נמי ואברכה מברכיך והדר נקט ומקללך אאר. ומקללך. לשון יחיד ללמדך שמברכין מרובין על המקללים. [ומקללך אאר אברהם ידוע היה שהוא אהוב ולא יקללוהו רבים כתוב לשונו בל׳ יחיד]. ונברכו משקל רפה, לשון ״מברכך ומרכיב״ (שביעית ב,ו), כלומר בך יתערבו משפחות שרי הארץ ולא תחשב כנכרי וגר ביניהם ולפיכך כתב כאן משפחת האדמה.

ואברכה מברכיך. כלו' אהב אוהביך ואשנא משנאיך כלו' לא תתן ללבך לאמר אין לי קרוב וגואל בארץ ואם ישנאני אדם ויבקש לי רעה מי יעמד נגדו ואם יאהבני מי ישלם לו גמולו כי אדם שיש לו קרובים כולם אוהבים המכבדו והמהנהו, אני אהיה לך לאהוב ולגואל:

ונברכו. שם המתברכים יהיו בך מתברכים שיאמרו להם מברכיהם היה כאברהם כמו בך יברך ישראל לאמר:

ואברכה מברכיך וגו׳. ברכה זו כנגד מה שהעלים ממנו הארץ ולא הודיעו קודם לצאתו, ונסיון זה גדול הוא שיצא מארצו אל השדה מבלי דעת אן יפנה, והוא לא הרהר. לזה הבטיחו כי לא יפחד מדבר כי הוא יברך וכו׳, ובמקום אשר יחנה שם יצו ה׳ אתו את הברכה, ובזה כל מקום אשר ידרוך כף רגלו הצלחתו ומעלתו עמו:

ויש לשאול למה שנה לשונו בענין הברכה? אמר ״ואברכה מברכיך״ – הקדים ברכתו לברכתם, ובקללה הקדים קללתם לקללתו. הטעם הוא כי המברך יקדים ה׳ לברכו קודם שיברך לאברהם, מה שאין כן המקללו לא יקדים ה׳ לאור אותו. והטעם הוא כי יחפוץ ה׳ להפחיד לבל יזלזל אדם בכבודו של אברהם. וזולת זה, אם יקדים ה׳ לקלל מי שהוא עתיד לקלל, לא יורגש הדבר כי הוא זה סבה ויכשלו בדבר בני אדם גם בני איש. אבל בערך הברכה אין מכשול. ואם לצד ההטבה, הנה מבורכים בו כל המשפחות. גם טעם הקדמת ברכת המברכים כדי שתתקים ברכתם לאברהם.

עוד יכון לומר, במה שנדקדק למה המברכים הזכירם בלשון רבים, והמקללים הזכירם בלשון יחיד.

אכן יתבאר על דרך אמרם במסכת מועד קטן (ט:) שאמרו רבנן לבנו של רבי שמעון בן יוחאי: תזרע ולא תחצד וכו׳, ונתכונו בזה לברכה. והגם שהוציאו דבריהם בלשון קללה, הכל הולך אחר הכונה, הרי שברכוהו בנסח קללה. וכנגד זו אמר ה׳ ואברכה מברכיך, וגם מקללך יש מין מקלל שהוא מברך גם אותו אברך, ולזה אמר לשון יחיד, כי לא כל מקלל יברך אלא פרט שהוא מכון לברכה, אבל מברכיך את כלן יברך. ותיבת ״מקללך״ נמשכת גם כן למטה, כשתהיה קללתו לקללה אאר. נמצאת אומר כי מכון ה׳ לגמר כנגד המברכים לברך כלם, והמקללים הם שני פרטים: פרט אחד יש שישנו בברכה ונמשכת התיבה למעלה, ופרט אחד הם בארירה ונמשכה התיבה למטה.

עוד ירצה על זה הדרך, ואברכה מברכיך, פרוש כשיהיו לך בברכה אחת שנים, שהם המקלל ומתכון לברכה כמעשה שאמרו תזרע, וחזר האב וברכו, קבע ה׳ ברכה לשניהם, שלא תאמר כי עקר המברך הוא הראשון ואין השני אלא מפרש, תלמוד לומר ״מברכיך״ כי שניהם יתברכו. ואמרו ומקללך יש גם כן להסמיכה למעלה, והוא על דרך אמרם במסכת תענית (כ:) וזה לשונם: טובה קללה שקללן אחיה השילוני מברכה שברכם בלעם וכו׳, וכנגד מקלל כזה אמר שישנו בכלל הברכה, ולזה רמז לשון יחיד כי לפרט זה דוקא יכון לברך, ומקללך פרט אחר שאינו אלא מקלל – לזה אאר.

ונברכו בך וגו׳. וזה הוא ההפרש שבין מברכיך לשאינו מברך ולא מקלל, כי מברכו יברכהו ה׳ בכבודו מפיו, אבל שאר משפחות האדמה יתברכו מאמצעות אברהם.

ואברכה מברכיך ומקללך אאר. מה שלא נאמר ואאר מקלליך כדרך שאמר ואברכה מברכיך, כי לאדם מערכי לב, קודם שמוציא איזו דיבור מן השפה ולחוץ כי הוא מעריכו תחלה בלב ובמחשבתו וידוע שלטובה הקב״ה מצרף מחשבה למעשה אבל מחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה שנאמר (תהלים סו יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' וכתיב (ישעיה סה כד) טרם יקראו ואני אענה וגו' לפי שקודם שהאדם מוציא מפיו בשאלתו ובבקשתו כבר היה מחשב בלבו לבקש על ככה על כן הקב״ה יענהו משמי קדשו, קודם שיקרא לאפוקי בשר ודם השואל דבר מחבירו צריך לפרש בשפתיו כי אין אדם יודע מה בלבו של חבירו אבל הקב״ה בוחן לבבות ממלא כל משאלות לבו כמ״ש (תהלים כ ה) יתן לך כלבבך וגו' וכמו שנאמר (משלי טז א) לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. רצה לתקן בזה קושיא זו והוא אם באמת הקב״ה ימלא שאלתו אחר שנערך הדבר בלבו של אדם א״כ למה זה צוה ה' על התפלה בפה. על זה אומר ומה' מענה לשון כי זה מתת ה' הוא שנתן מענה לשון לאדם, כמרז״ל (יבמות סד.) שהקב״ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, לפי שנמשלים אצל השי״ת כילד שעשועים אצל אביו אם הוא מבקש דבר מאביו אע״פ שאביו יודע מה שהבן צריך מ״מ רוצה האב שיוציא הבן מפיו מבוקשו לפי שהאב משתעשע בדבור שפתיו של הבן. כך אומר הקב״ה לישראל השמיעני את קולך כי קולך ערב לגשת לי. ואין הש״י רוצה להתנהג עמנו כדרך השרים שאין מניחין לדבר בפניהם הרבה ומיד כאשר יבינו כוונת השואל אומרים לו קצר דבריך או כלה מדברותיך וצא, אבל הקב״ה בחסדו אינו כן כמ״ש (תהלים כא ג) תאות לבו נתת לו ואעפ״כ וארשת שפתיו בל מנעת סלה. לפי שאנו בעיניו ית' כשעשוע ילד ובן יקיר. ז״ש אע״פ שטרם יקראו ואני אענה מ״מ כל עוד שהם מדברים ואני אשמע כי לא מנעתי מהם ארשת שפתותיהם.

וזהו שנאמר, און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' ושמא תאמר שגם לענין הטובה הוא כן ת״ל אכן שמע אלהים הקשיב בקול תפלתי. כי אצל התפלה אין הדבר כן אלא שומע בקול תפלתי אע״פ שעדיין לא הוצאתי הדבור מפי וא״ת א״כ איפה למה בקש ה' מידי רמוס חצריו להתפלל לפניו, ע״ז אמר ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי. כי אני נותן הודיה לשמו ית' שבחסדו לא הסיר תפלתי וחפץ בארשת שפתי כאמור. לכך נאמר ואברכה מברכיך כי המברך אותך חושב בה בלבו קודם שמוציא הברכה מפיו ומחשבה טובה חשובה כמעשה ע״כ אני מברכו קודם שיצא הברכה מפיו. אבל במקללים אין הדבר כן אלא ומקללך לאחר שהוציא הקללה מפיו אז אאר אותו אבל לא קודם שהוציאה מפיו, כי מחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה.

טעם אחר לדבר, לפי שאינו דומה מוריק מכלי מלא וגדוש למוריק מכלי חסר כדרך שמצינו בברכת כהנים (במדבר ו כג) כה תברכו את בני ישראל אמור להם. שהשליח ציבור אומר תחלה אל הכהן יברכך ה' כי הש״ץ הוא סרסור בין הקב״ה ובין הכהנים והוא אומר תחלה אל הכהן יברך ה' ומוריד עליו השפע דרך הצנורות כדי שיהיה הכהן כלי מלא ברכת ה' ואח״כ יוריק הכהן מן כלי מלא על ישראל כי אז חלה הברכה ביותר כשהמשפיע נמצא בו הברכה בעצם וראשונה, כי איך יברך מי שאינו מבורך בעצמו. על כן נאמר ואברכה מברכך שקודם שיברכך אני אברכו תחלה כדי שיהיה כלי מלא ברכת ה' ויוריק עליך מן כלי מלא וגדוש. אבל בקללה אין שייך דבר זה כלל לכך נאמר ומקללך אאר אח״כ ולא קודם. ומה שנאמר מברכיך לשון רבים ומקללך לשון יחיד, הורה כי רבים יברכוהו, אבל מקללים לא יהיו רבים אלא יחידים מוקצים ופחותים כנמרוד וחביריו, שבטלה דעתם אצל כל אדם.

ומקללך אאר. היה לו לומר ומקללך אקלל או ואוררך אאר ושינוי זה קשה גם בפסוק (ש״א ב ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו כי היה לו לומר ובוזי יתבזו. ונראה כי שלשה לשונות אלו כל אחת קשה משל חברתה וסדר מדריגתן. בזיון, קללה, ארור, כי בזיון לשון קל מכולם, והוא כשב ואל תעשה שהמבזה אינו נוהג כבוד במבוזה, כמו שכתוב (במדבר טו לא) כי דבר ה' בזה. אמרו רז״ל (עיין ברכות ח.) זה המניח ספר תורה והולך לו. ולשון קללה משמש גם כן לשון בזיון. כמו שפירש״י על פסוק כי קללת אלהים תלוי (דברים כא כג) ויש במשמעותו גם כן קללה נמרצת ממש קרוב ללשון ארור. אבל לשון ארור אמרו רז״ל (שבועות לו.) ארור. בו נדוי, בו חרם, בו קללה, כי לשון זה כולהו איתנהו ביה. וידוע שהכל לפי המבייש והמתבייש כי הפחות ושפל אנשים אם יבזה או יקלל איש זקן ונשוא פנים אין די בזה כשהוא יקבל גם כן בזיון או קללה כי אין הצר שוה בנזק, כי השפל אינו מקפיד על בזיונו ויהי כמצחק בעיניו, לפיכך לא היה יכול לומר אצל השי״ת ובוזי יתבזו, כי אין זה שוה בנזק המלך ה' צבאות שהאדם האוחז בחבלי בוז ובזוזי דבזוזי (כתובות קיב:) ובזה דברי מלך אל רם ונשא ה', לפיכך יוסיף ה' לו קללה וקלון על כבודו ויקללנו קללה נמרצת לפי ערך המבזה. וכן אברהם שהיה אב המון גוים וכל בני דורו כאין נגדו על כן אין די כשיקבלו מקלליו קללה, אלא מקללך אאר אוסיף להם מארה לפי ערכם. אבל במברכים ומכבדים המדה שוה לברך מברכיו ולכבד מכבדיו.

ומה שנאמר כאן ומקללך ואצל השי״ת אמר ובוזי, לפי שלשון קללה אינו שייך כלפי מעלה כי מה יתן ומה יוסיף ויותר שייך בו לשון בזיון במי שאינו נוהג כבוד כראוי בדבר ה'. ובשר ודם ראוי להיות מן הנעלבים שלא להקפיד על בזיונו אבל על הקללה ראוי להקפיד. ומ״ש כאן ואברכה מברכך ולהלן נאמר כי מכבדי אכבד. אין שתי הברכות דומין זה לזה כי הברכה לאדם הוא תוספת שפע וריבוי, וזה אין שייך כלפי מעלה כי מה יתן לו בברכתו, אלא ענינם ברכה של הודיה, ואם כן מה ענין הברכות זו לזו שיאמר כי מברכי אברך. ואצל האדם אין שייך לומר ואכבדה מכבדך כי אין דמיון לכבוד שהאדם עושה עם חבירו אל הכבוד שחכמים ינחלו מאת ה' אבל הברכות דומין זה לזה כי ודאי אין ביד האדם ליתן הברכות מידו ממש זולת שהוא מברכו ייטיב ה' עמך, ובאותה ברכה שהוא מברכו יברך ה' גם את המברך.

ואברכה, הוא כמ"ש המורה (ח"ג פכ"ט) וז"ל ואין ספק אצלי שאברהם באשר חלק על דעות בני אדם כולם שהיו התועים ההם מגנים ומבזים אותו, וכאשר סבל הכל בעבור השם אמר ואברכה מברכיך והיה אחרית ענינו מה שנראהו היום מהסכם רוב אנשי העולם להגדילו ולהתברך בו עד שיתיחס אליו מי שאינו מזרעו ואין חולק עליו, ואמר מברכיך בלשון רבים כי המברכים יהיו רבים שהם רוב אנשי העולם שקבלו דעותיו ואמונתו ובעבור זה יברכם ה', ומקללך בלשון יחיד שזה לא ימצאו רק יחידים אאור אותם, עד שלבסוף, על ידך יבורכו כל משפחות האדמה, שעל ידך יכירו כי יש אל עליון, ויודע להם שרשי האמונה ויתברכו מה'. ויש הבדל בין משפחות האדמה ובין מ"ש (לקמן יח) ונברכו בו כל גויי הארץ, כי משפחות האדמה מציין הפחותים עובדי האדמה, ואמרו ביבמות אפי' משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל: