בראשית יב, ב

ואעשך לגוי גדול. לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הזקק לשלש ברכות הללו שהבטיחו על הבנים, ועל הממון, ועל השם (וזהו ואגדלה שמך, הריני מוסיף אות על שמך, שעד עכשיו שמך אברם מכאן ואלך אברהם, ואברהם עולה רמ"ח כנגד איבריו של אדם):

ואברכך. בממון:

והיה ברכה. הברכות נתנות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי את אדם ואת נח ואותך, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ דבר אחר ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם, ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב. יכול יהיו חותמין בכלן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ולא בהם:

מארצך. והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן, אלא כך אמר לו התרחק עוד משם וצא מבית אביך:

אל הארץ אשר אראך. לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו, ולתת לו שכר על כל דבור ודבור כיוצא בו (בראשית כב ב) את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, כיוצא בו (כב ב) על אחד ההרים אשר אמר אליך, כיוצא בו (יונה ג ב) וקרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך:

וְאֶעְבְּדִנָּךְ לְעַם סַגִּי וֶאֱבָרֵכִנָּךְ וַאֲרַבֵּי שְׁמָךְ וּתְהֵא מְבָרֵךְ

וְאַעֲבִידְנָךְ לְעָם רָב וְאֵבָרְכִינָךְ וְאַרַבֵּי שְׁמָךְ וּתְהֵי מְבָרֵךְ

לךְ לךָ ואעשׁךָ. וֵאֲמַנֵי יָתָךְ לְאוּמָא רַבָּא וַאֲבָרֵךְ יָתָךְ נ"א ואתקף שמך וְאַתְקֵף וְיֶהֱוֵי אַבְרָם לְבִרְכָן סַגְיָין:

והיה ברכה אתה תהיה הברכה אשר יתברכו בך לאמר "ישימך אלהים כאברהם" והוסיף עוד כי כל משפחות האדמה יתברכו בו לא אנשי ארצו בלבד או ונברכו בך שיהיו מבורכים בעבורו והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלהים או צדיק תמים או שיאמר טעם לעזיבת הארץ שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלהים ומנהג הכתוב לאמר התהלך לפני ותשמע בקולי ואיטיבה עמך כאשר בדוד ובשלמה וכענין התורה כולה אם בחוקותי תלכו (ויקרא כו ג) אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך (דברים כח א) וביצחק אמר בעבור אברהם עבדי (בראשית כ״ו:כ״ד) אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם אבל הטעם מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחלה שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לשם ה' בארץ הנבחרת ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגוים ההם לא כאשר עשו עמו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו ושמו אותו בבור או בכבשן האש ואמר לו שיברך מברכיו ואם יחיד מקללו יואר וזה טעם הפרשה אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש הענין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה כאשר קצרה בענין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחדשו:

והיה ברכה. ברכת ה' היא שישמח ה' במעשיו כמו שאמרו רז"ל ישמעאל בני ברכני אמרתי לו יהי רצון מלפניך ויגלו רחמיך על מדותיך. אמר אם כן היה לי ברכה במה שתתבונן ותקנה שלמות ותלמוד דעת את העם:

ואברכך. אני בעצמי ובכבודי:

ואגדלה שמך. שאוסיף אות אחת על שמך למנין רמ"ח איבריך ונמצא גוף שלם ושם שלם:

והיה ברכה. ברכתך קודמת לברכתי שאומרים בתחלה מג"א ואחר כן מחיה המתים. ד"א והיה ברכה עד עכשיו הברכות בידי מכאן ואילך מסורות בידך ותברך כל מי שתרצה וכשרצה לברך את יצחק וראה עשו עתיד לצאת ממנו לא רצה לברך אמר אמתין עד שיבא מי שמסר לי הברכות ויברכנו אם ירצה הה"ד ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו משל למלך שיש לו פרדס נאה ומסרו לאוהבו לשמור ולהשקותו מים התחיל השומר מטייל בו וראה שם שני אילנות אחד טוען סם המות ואחד טוען סם חיים וצריכין להשקות ולא היה יכול להשקות זה בלא זה אמר מה אשקה את הטוב ונמצא אני מחיה את הרע ואם לא אשקה ימות הטוב חזר ואמר אניח הכל עד שיבא בעל הפרדס ויעשה כרצונו. ד"א והיה ברכה לשון צווי שצוהו שכל מקום שילך שילמד בני אדם להכיר בוראם ולברכו וכן עשה כדכתיב לקמיה ויקרא בשם ה' שאמר לו הבורא ית' והם לא הכירוהו ולכך ויהי רעב בארץ:

ואעשך לגוי גדול וגו' ברכו כאן ז' ברכות והם אלו. ואעשך לגוי גדול והיא הגדולה שבכולם שיעשהו לגוי שעם זאת נכלל השיעבוד והשחרור. והשנית שבהיותו אברם טרם הכניסו בברית יברכהו ברכת הממון כמ"ש ואברם כבד מאד. והשלישי שיגדל שמו מאברם לאברהם. והרביעי שיהיה הוא בעצמו ברכה. והחמישי שיברך השם מבורכיו. והששי שיאור כל מבקשי רעתו. והשביעי שיתברכו בו כל משפחות האדמה:

אשר אראך ב' במסורה הכא ואידך בזכריה גבי גליות מלמד שהראה הקב"ה לאברהם הגליות:

אראך כגימטריא בעננים מלמד שהיו עננים הולכים לפניו ומראים לו הדרך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך. ג' ברכות כנגד ג' ברכות כהנים וכן מברכך ג' תגין על ך' לומר לך כי ג"פ כ' הם ס' כנגד ס' אותיות שבברכת כהנים והם יברכך יאר ישא, ואברכך, בגימטריא אברהם:

והיה ו' במסורה והיה ברכה. והיה תמים. והיה נכון לבקר. עלה אלי ההרה והיה שם. והיה לי לאב. והיה לנו לאב. אם תהיה תמים ונכון אז תהיה ברכה ועלה אלי ההרה והיה לי לאב:

ונאמר, מהו ענין הפירוט הזה: מארצ' וממול' ומבית אביך? ונשיב, כדי לחבבם עליו, וזה בהיפך למה שאנשים עושים. אדם, כשהוא שואל דבר מחבירו, הרי הוא מקטין את הדבר וממעטו בעיניו, ואילו הבורא, יתב' ויתע' כשהוא דורש דבר מן הצדיקים הרי הוא מגדילו בעיניהם ומקשהו, כדי שאם יקבלו את דבריו (ויותרו על דבר) החביב עליהם ירבה שכרם הימנו, וכבודם בעינינו. וזוהי הסבה שבגללה אמר: "קח נא את בנך את יחידך" וג', כמו שאנו עומדים לפרש. וזה מתאים למה שלא פירש לו את הארץ, ולא אמר לו איזוהי אלא אמר לו רק אל הארץ אשר אראך. ואופן החכמה בזה, שאם היה מפרש לו, היו אומרים, לא שמע בקולו והלך אליה אלא מפני ששאל עליה והגיד לו שהיא טובה ומתוקנת, ולולא כך לא היה שומע לו. וכן הדבר במה שלא גילה לו מיד את מקום העקדה, אלא אמר: "על אחד ההרים אשר אמר אליך". ודבר זה עצמו אני אומר במה שלא פירש (מיד) את הנבואה השניה של יונה, ואמר: "וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך". ומטעם זה עצמו לא גילה ליחזקאל את הדבר אשר עליו ינבא, כי אמר: "קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך".

ואחרי שאמרנו בשלשת החלקים של הפסוק הראשון את אשר נראה לנו קרוב, נאמר בענין ההבטחות, מהו אופן החכמה במה שאמר לו: ואעשך לגוי גדול. ואולי ישאל אדם ויאמר: ולולא שהבטיחו לא היה יוצא? אי יאמר גם, הלא שרה היתה יותר צייתנית (לדברי ה') ממנו, כי יצאה בלא הבטחה, או יאמר עוד שתרח היה יותר צייתני משניהם, שכן יצא עמו כדי להילוות לו, כמו שבארנו. ונאמר, לא הקדים לו את כל ההבטחות אלא כדי שיבואו עליו תחלה צרות ויקבלם בבטחון, וירבה לו שכר על כך. והרי אנו רואים שבנגוד להבטחה "ואעשה אותך לגוי גדול"...... לא הוליד, ככ': "ותהי שרי עקרה" ... ונגד מה שאמר לו: ואברכך, היה רעב בארץ, ובנגוד להבטחה "ואגדלה שמך", אמר לו פרעה: "למה אמרת אחתי היא". וכדומה לזה דברים שאירעו לו ... ולא עוד אלא שגורש-"ויצו עליו פרעה אנשים", וכל אלו אירעו לו למרות ההבטחות, וכשקיבל (הכל) בסבלנות נתקיימו ההבטחות בו ובזרעו בכפליים. ולפי רעיון זה, היתה יראתו את השם גדולה מכל אלה שהלכו עמו, כי להם לא הובטחו דברים שלא נתקיימו (בתחילה).

והדבר שעליו נופל הדיבור "ואעשך לגוי גדול" הוא רבוי המשפחות ומספרן, ככ': ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. והענין השני בזה, שבניו יהיו נענים בקראם אל אלהים, ככ': מי גוי גדול וג'. והג', שנתן להם את התורה ומצוותיה, ככ': ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה.

ואברכך, כולל את הברכות אשר בברכת כהנים. וזה יהיה ... עליהם ... ככ': בכל המקום אשר אזכיר וג'...ובמאמר ואגדלה שמך נכללים עניני המלוכה ... וב ... נכלל ... מקצת מ ... אללה, ראשית מה שיאמר....

ואעשך לגוי גדול. דרשו רז"ל הדרך גורם ג' דברים, ממעטת פריה ורביה, ממעטת הממון, וממעטת את השם, לכך הבטיחו בשלש ברכות אלו. ואעשך לגוי גדול הרי פריה ורביה, ואברכך הרי ברכת ממון, ואגדלה שמך כנגד ממעט את השם, אשימך אין כתיב כאן אלא ואעשך, הריני עושה לך בריה חדשה כענין שנא' (בראשית א׳:ז׳) ויעש אלהים את הרקיע. לגוי גדול אלו ישראל שכתוב בהם (דברים ד׳:ח׳) ומי גוי גדול. ואעשך לגוי גדול זה שאומר אלהי אברהם. ואברכך זה שאומר אלהי יצחק. ואגדלה שמך זה שאומר אלהי יעקב. והיה ברכה בך חותמין ולא בכולן. אמר הקב"ה כשבראתי עולמי הייתי זקוק לברך בריותי, ברכתי אדם וחוה שנא' (בראשית א׳:א׳) ויברך אותם אלהים. ברכתי נח ובניו שנא' ויברך אלהים את נח ואת בניו. מכאן ואילך והיה ברכה, הרי הברכות מסורות לך לברך לכל מי שתרצה.

ואעשך לגוי גדול אעפ״י שאשתך עקרה כדכתיב לעיל ותהי שרי עקרה. ד״א ואשימך אין כתיב אלא ואעשך לומר ממה שאני עושה אותך בריה חדשה אתה פרה ורבה. שבתחילה היה אברהם חסר ה׳ דברים עינים, אזנים וראש הגויה כמו שאמרו רבותינו. והוסיף לו הקב״ה אות ה״א בשמו כנגד חמשה ענינים שנשלם בם.

ואגדלה שמך באות אחד למנין רמ״ח נמצא שם שלם וגוף שלם.

והיה ברכה ברכה תהיה מצויה בכל אשר תעשה, דוגמא ״בימים ההם אשים את ירושלים ברכה בקרב הארץ״ (זכריה יב,ג ישעיה יט,כד).

והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו כלו' והרגו אותי לבלתי יכשלו בעון אשת איש לפי שהוזהרו עליה בני נח ויש לתמוה דכמו כן הוזהרו על שפיכות דמים שנא' שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם וי"ל אע"פך נח היה להם לעשות אותו עון להרוג בפעם אחד מלבא עליה ויהיו חייבים כולם כמה פעמים לכך אמר והרגו אותי:

ואגדלה שמך. שיצא שמך וטבעך והיית נודע וניכר לכל:

והיה ברכה. זהו כלל שתהא ברכה מצויה בכל אשר תעשה כמו והיית ברכה בקרב הארץ כלו' קיבוץ ברכה:

ואעשך לגוי גדול וגו׳. להיות שצוה לו שלשה, קבע לו כנגדם שלש: ואעשך וגו׳ כנגד ״לך לך מארצך״, ואברכך ואגדלה שמך כנגד ״וממולדתך״, והיה ברכה כנגד ״ומבית אביך״. שתמצא כי בהיות האדם בארצו תוך משפחתו ובית אביו ישנו בשלשה דברים: הא׳ שיש לו הרבה מכירים ורעים ואוהבים. ב׳ שבני משפחתו תפארהו וכבוד והדר תעטרהו כדרך כל משפחה לבני משפחתם. ג׳ שיהיה נזון ומתפרנס ומתרחם מבית אביו לצרכיו. וכשיוצא מארצו וכו׳ חסר לכלן, ולזה אמר אליו ה׳ כנגד ״מארצך״ אני אעשה לך הרבה אוהבים ממך מיוצאי חלציך. וכנגד חסרון התועלת של בני המשפחה כנזכר ״ואברכך ואגדלה שמך״, וכנגד חסרון המועיל מבית אביך ״והיה ברכה״.

ואעשך לגוי גדול וגו'. הורה לו שאפילו אותן שלשה תועליות המדומות שיש לך מארצך ומולדתך ומבית אביך יהיו לך גם שמה כי אם תלך ממולדתך מקום משפחתך ותחוש שבעת הצורך לא יהיו לך אחים ולא מרחמים על זה אמר ואעשך לגוי גדול כי גם שם יצאו מחלציך משפחות רבות. ואם תחוש על ירושת הממון, הנה פה אברכך גם בממון. ואם תחוש אל השם טוב שיש לך בארצך מקום שמכירין אותך ואגדלה שמך גם פה. וכנגד מאמר לך לך היינו לעצמותיך אמר, והיה ברכה אתה תהיה מקור הברכות ע״י שתדבק במקום הקדוש ההוא אשר ממנו יוצא השפע לכל העולם והוא מקור הברכות, כי מימי הברכות מן המקדש יוצאים, וע״י דרישת הארץ הקדושה הקב״ה דורש את כל הארצות נמצא שע״י שתדבק במקום שהוא מקור הברכות תהיה גם אתה מקור לכל הברכות, וע״י שתדבק שם בשכינה יהיה פיך כפי הש״י ובידך לברך לכל מי שתרצה.

ובמס' פסחים (קיז:) ואעשך לגוי גדול, זהו שאומרים אלהי אברהם כו' כי אברהם היה לגוי גדול יותר מכל האבות כי כל מה שיצא מן יצחק ויעקב מתיחס גם כן לאברהם, נוסף לו על יצחק ויעקב כי יצא ממנו ישמעאל ובני קטורה. ואברכך, בממון זה שאומרים אלהי יצחק. כי הוא נתברך בממון יותר מכולם שנאמר (בראשית כו יב) ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'. ואגדלה שמך. זה שאומרים אלהי יעקב. כארז״ל (מגילה יח.) ויקרא לו אל, הקב״ה קראו ליעקב אל כו'. וכפשוטו נקרא בשם ישראל על שם כי שרית עם אלהים ואנשים אבל אברהם לא היה כי אם אב המון גוים.

ואעשך לגוי גדול. לע״ע לא נתבשר על הבנים עד מאמר השני וע״ז בנה מזבח. אבל כאן אפשר לפרש שיהי׳ לגוי עפ״י שיתקבצו אליו אנשים רבים והוא יהא אב להם באמונה המיוחדת לו ונקראת על שמו:

ואברכך. בכל טוב והצלחה:

ואגדלה שמך. אפי׳ מי שלא יהיה באמונתו לעבוד את ה׳ המיוחד. לא יהיה כמו שארי אמונות שונות דכל כת מבזה ומכחיש ומקטין אמונה השני׳. אבל לא כן תהיה אמונת אברם. דאפי׳ מי שלא ירצה לעמוד באמונתו ידע ויבין כי אמונת אברם לאל עליון גדולה. אלא שטעונה פרישות מתאוה וכדומה שלא הכל נתרצו לכך וא״כ נתגדל בזה שמו של אברם שזכה לאמונה ועבודת אל עליון:

והיה ברכה. שיבואו ב״א להתברך ממך. כמו היום דאי׳ בב״ב מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם. מכש״כ אברהם שהיו מרגליות תלויה בצוארו וכו׳ היינו שהיתה תפלתו זכה ומקובלת וע׳ כ״ה א׳:

ואעשך. לעומת מה שידמה שיגיע לו נזק בהפרדו מארצו, שבהיותו בארצו הוא איש מאישי הגוי הגדול, משא"כ בהיותו לבדו, עז"א שאתה בעצמך תהיה גוי גדול, ונגד ממולדתך יחשב שבהיותו בין אנשי מולדתו יתברך בברכתם, לא כן בהיותו כערער בערבה שיגרשו אותו אם יתברך בארץ אחרת, כמ"ש לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד, עז"א ואברכך, ונגד מבית אביך יחשב כי יאבד שמו ויחוסו כי הבנים יקראו שמם ע"ש אביהם, עז"א ואגדלה שמך, שיצא לך שם גדול בפ"ע, והוסיף והיה ברכה, כי בשאין איש בארץ שתחול עליו ההשגחה האישיית ינהיג ה' את עולמו לפי הטבע הסדורה מבלי ישקיף על הנהגת התחתונים, אבל כשיש צדיק בארץ שיוריד ברכת ההשגחה לפי מעשיו, אז תתנהג ההנהגה הכללית לפי מעשיו, והוא הצינור המגיר ברכת שמים מעל על כל העולם, ובזה הבטיחו כי כשיבא לארץ חפץ יהיה הוא הבאר שממנו יביע מי הברכה על כל העולם, והוא יהיה אוצר הברכה להזיל מימיה מדליו:

ב דקשה לרש"י למה ברכהו בשלש ברכות הללו ולא בשאר ברכות:

ג משמע שר"ל לפי שהדרך ממעט כו' לכך הבטיחו על הבנים ואמר לו הדרך אינו מזיק לך, אלא כמו שאם לא היית בדרך היה לך בנים כך הדרך אינו מזיק לך, וקשה הא לעיל פירש רש"י וכאן אי אתה זוכה לבנים. וכן מה שפירש כאן לפי שהדרך ממעט את השם לכך הבטיחו שהדרך אינו מזיק לו כלום אלא כמו שאם לא היה בדרך היה בעל שם כך יהיה עכשיו, וזה סותר מה שפירש לעיל (שם) ועוד שאודיע טבעך בעולם, משמע דבחוץ לארץ אין לו שם כלל, ועוד קשה למה מפרש מתחילה מלת והיה ברכה ואח"כ מפרש דבר אחר ואעשך לגוי גדול, שלא על סדר הקרא. עוד קשה למה מפרש בתחילה מלת ואעשך לגוי גדול ואח"כ מפרש מלת מארצך וממולדתך, שלא על סדר הקרא: והרא"ם פירש דרש"י כתב באחרונה ב"ר, כלומר שהוא מורה שחולק על מה פירש דרש"י כתב באחרונה ב"ר, כלומר שהוא מורה שחולק על מה שפירש להנאתך ולטובתך. ויש לומר בדרך הפלפול דהכי פירושו דמה שאמר ואעשך לגוי גדול וגו' לפי שהדרך וכו', לא בא לפרש על ואעשך לגוי גדול, אלא רש"י מקשה קושיא על פירושו שפירש לעיל, כאן אי אתה זוכה לבנים, והא בב"ר אמרו ואעשך לגוי גדול לפי שהדרך וכו' א"כ משמע שכאן היה נמי זוכה לבנים, ואין לומר דהמדרש רבה משובש הוא לפי שבנים ושם מפורשים בקרא אבל ממון אינו מפורש, לכן פירש ממון נמי מפורש ואברכך בממון. וא"ת והא עדיין י"ל דהמדרש משובש דהא המדרש רוצה לדרוש כל היתורים שבקרא ומה הוא דורש במלת והיה ברכה, ועל זה פירש והיה ברכה נמי למדרש אתא הברכות נתונות בידך וכו', א"כ שמע מינה שאינו משובש, וא"כ קשה על פירושו דלעיל. ומתרץ ד"א ואעשך לגוי גדול זה שאומרים וכו', ר"ל בב"ר יש עוד פירוש אחר על ואעשך לגוי גדול וא"כ מאי דפירשתי לעיל וכאן אי אתה זוכה לבנים, אליבא דר"א פירשתי וק"ל: קשה דהא גבי אברהם לא שייך מעוטים הללו דהא לא היו לו בנים, וגם ממון לא היו לו דהא בהליכתו לקח הכל בהקפה, וגם השיב למלך סדום אל תאמר אני העשרתי (להלן יד כג), וגם לא מצינו שהיה לו שם טוב. ונראה דהכי קאמר לפי שהדרך ממעט שלשה דברים למי שיש לו, ומכל שכן מי שלא היה לו עד הנה שלא יזכה בהם בדרך, לפיכך הוזקק לג' ברכות הללו שיזכה בהם היפך מנהג של עולם שהדרך ממעט. (נחלת יעקב): דלפי פירוש הראשון הברכות נתונות כו' היה לו לומר והיה מבורך, שקאי על אדם המברך, לכן פירש ד"א וכו' דעל הברכה ממש קאי ואגב זה פירש חיבור הפסוק. (מהרש"ל):

ד פירוש דהכי משמע מקרא לפי שאין אומרים אלהי אלא על רבים, כמו אלהי ישראל (להלן לג כ), אלהי העברים (שמות ג' יח), אלהי העמים (דברים ו יד), אבל על יחיד אין אומרים אלהי, שלא מצינו בשום מקום שנכתב על יחיד אלהי, לכך אמר לו הקב"ה ואעשך לגוי גדול, ר"ל שאתה תהיה כמו גוי גדול ואמרים עליך אלהי אברהם כמו על גוי גדול, ומפני שמלת ואברכך מורה על תוספת ברכה, אמרו שאף בנו יזכה לאותו ברכה, שיאמרו עליו אלהי יצחק, ולפי שמלת ואגדלה שמך מורה עוד על תוספת גדולה, אמרו שאף בן בנו יזכה לאותו מעלה, שיאמרו אלהי יעקב. והא דתלה זה בהליכתו לארץ ישראל ולא בחוצה לארץ, י"ל משום דאמרו (כתובות קי:) כל הדר בחוצה לארץ כאילו אין לו אלוה, ולכך אין לומר אלהי אברהם אלא כשילך לארץ ישראל וק"ל:

ה והיה בגימטריא שם של ד', כלומר בך יהא החתימה שאומרים ברוך אתה ה' מגן אברהם. (מהרש"ל):

ו מפני שמלת לך, אצל מבית אביך שהיה עומד שם שייך לשון יציאה, ואצל מארצך שכבר יצא משם שייך לשון התרחק עוד, הוכרח לפרש מלת לך, מלשון הרחקה ומלשון יציאה: רצונו לתרץ למה האריך כל כך לומר לו יציאתו מהיכן יהיה, וכי לא ידע שיצא ממקום שהוא שם שהוא מבית אביו, וא"כ היה לו לומר לך לך אל הארץ וגו', ועל זה פירש לא גילה לו מיד כדי לחבבה בעיניו וכולי, כלומר כדי לחבב את ארצו בעיניו וכדי ליתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה, כי בריבוי החיבה והתוארים שמחבב את ארצו שילך משם ירבה צערו בעזיבת המקום ההוא, וככה יהיה שכרו דלפום צערא אגרא, משום הכי כתוב מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו', כדי לחבב עליו ארצו בריבוי תוארים. וכן גבי את בנך וגו' שהאריך בריבוי תוארים כדי לחבב את בנו בעיניו כדי שיתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה, כי בריבוי החיבה והתוארים שמחבב את ארצו שילך משם ירבה צערו בעזיבת המקום ההוא, וככה יהיה שכרו דלפום צערא אגרא, משום הכי כתוב מארצך וממודלתך ומבית אביך וגו' כדי לחבב עליו ארצו בריבוי תוארים. וכן גבי את בנך וגו' שהאריך בריבוי תוארים כדי לחבב את בנו בעיניו כדי שיתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור, כי כפי ריבוי תוארים כן יהיה צערו בזביחתו והפרדו ממנו. ולזה נמי לא גילה לו המקום אשר יביא אותו שמה כדי שלא ידע את המקום ההוא ושמא הוא גרוע ממקומו שיצא משם ויצטער יותר, ובזה יהיה שכרו יותר. (הר"א מזרחי): ומהרש"ל פירש שמקשה תרי קושיות, חדא למה לו להאריך בכל הספורים הללו, היה לו לומר מיד מבית אביך. ועוד למה לא גילה לו מיד. ומתרץ מה שהאריך כדי לחבבה וכו', ומה שלא גילה כדי לתת שכר וכו', וכיוצא בו וכו', האריך הספור כדי לחבב לו את יצחק בעיניו ולא גילה לו המקום מיד כדי לתת לו שכר וכו' עכ"ל: ונ"ל ג"כ כפירוש זה, רק הדין עם מורי מהר"ם יפה שהכינוי של לחבבה קאי על הארץ הנזכר מקודם, דהיינו לא גילה לו הארץ, דאילו ארצו שיצא משם מאן דכר שמיה שיפול עליו לחבב גם גבי קח נא את בנך את יחידך וגו', מלת לחבב עליו את המצוה שהזכיר רש"י שם (להלן כב ב) דהיינו מצות העקידה (ויהיה לו ג"כ שכר חבוב המצות). (צדה לדרך):

ואעשך לגוי גדול וכו' עד ויצאו ללכת ארצה כנען. בעבור שצוהו השם שילך ויעזוב את ארצו ואת מולדתו ואת בית אביו ראה יתברך שכבר יקשה בעיניו זה מפני התועלות הנמשכות אליו מהארץ והתולדות ובית האב ולכן השיבו יתברך כנגדם אם כנגד בית אביו שהוא מאן דסמיך ליה אמר ואעשך לגוי גדול ובניך יהיו יקרים אצלך מהאב והאח וכנגד מולדתך שיקשה בעיניך עזיבת האוהבים אשר נתגדלת עמהם בעבור שהם יכירוך ויברכוך ויעזרוך להתעשר אמר ואברכך ואגדלה שמך כלומר אל תחוש לברכתם ולכבודם כי מכבדי אכבד וברכת ה' היא תעשיר ומלבד זה מעשיך יקרבוך ותתברך ותתעשר מעצמך ועל זה אמר והיה ברכה רוצה לומר היה אתה בכל מקום שתשב שמה איש ברכה ומשתדל לתועלתך. וכנגד ארצך שיקשה בעיניך עזיבת הארץ הטבעית לך אמר ואברכה מברכיך ר"ל אל תחוש לארצך זו שכל אנשיה מקללים אותך להיותך מרוחק מאמונתם ומפני שהם בארצותם לגוייהם מהנהגה שרי מעלה לא תדבק בהם וכך השגחתי לאייב את אויביך ולצור את צורריך אבל כשתלך משם אל הארץ אשר אראך תדבק השגחתי בך ובעבורך אברכה מברכיך באופן שברכתם תהיה נמשכת מברכתי אליך ואם איש אחד יקללך אני אאור אותו שהוא יותר מקללה ואמר מברכיך בלשון רבים ומקללך בלשון יחיד להגיד שיהיו מברכיו רבים ומקלליו יהיה אחד מעיר על דרך הפלא. והענין כלו שבארצו יהיו כלם מקללי' אותו ובארץ אשר ילך שמה יהיה בהפך. הנה התבאר שנאמרו לאברהם היעודי' האלה להסיר מלבו הספקות שיסופקו לו בהליכתו והותרה בזה השאלה הד'. וחז"ל אמרו שנזכרו הטובות האלו כנגד הדברים שהדרך ממעטת כי היא ממעטת פריה ורביה והממון והשם וכנגדם באו היעודים האלה וגם נכון הוא. אמנם אמרו ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. אחשוב שבזה ביאר לו השם תכלית ההליכה שצווה עליה והוא שבעבורו יהיו מבורכים ומושפעים ולמודי ה' עמים רבים כי בהיותו קורא בשם ה' יכירו האמת באמצעותו. ואפשר לפרש שהטובה שיעדו בכאן הוא בלבד ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך. אבל תכלית ההליכה נרמז לו במאמר והיה ברכה שצוה אותו שכאשר ילך יהיה ברכה בין העמים בלמדם ובהודיעו אותם האמונה האמתית באופן שישלם העולם באמצעותו והודיעו יתברך שתדבק השגחתו באנשים שיקחו תורתו וילמדו אמונתו ועל זה אמר ואברכה מברכיך ר"ל שהמברכין והמשבחים אותך והם הסרים אל משמעתך ומקבלים אמונתך אני אברכם ואיטיב עמהם. ואמנם המבזה אותך שאינו מקבל למודך אאור אותי וכבר ידעת שהקללה היא בזיון מלשון קל והעד והוא קללני קללה נמרצת והברכה היא השגחה לטובה כמו שאמר והברכה אשר תשמעו. וזכר שימשך מזה תועלת גדול לבני אדם והוא שיהיו מבורכים מושגחים ומושפעים בשבילו כל משפחות האדמה כי יתפרסם האלהות בעולם באמצעותו ובאמצעות זרעו ועל זה אמר ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך ואין הכוונה שכל אנשי העולם יהיו נברכים אלא שכל משפחה איזו שתהיה בעולם שתתקרב למשמעתו ואמונתו תדבק בה הברכה והשגחה. ומה נאוו דברי הרב המורה שזכר בפכ"ט ח"ג שזכרתי וז"ל ואין ספק אצלי שאברהם כאשר חלק על דעת בני אדם כלם שהיו מגנים ומקללים ומבזים אותו התועים ההם וכאשר סבל הכל בעבור השם וכן ראוי לעשותו לכבודו ולכן נאמר ואברכה מברכיך ומקללך אאור והיה אחרית ענינו מה שנראהו היום מהסכים רוב אנשי העולם להגדיל ולהתברך בו עד שיתיחס אליו מי שאינו מזרעו ואין חולק עליו וכמו שאמר ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. הנה התבארו הפסוקים האלו והותרו השאלות הה' והו' והז' וספר הכתוב שקיים אברהם מאמר השם באמרו וילך אברם כאשר דבר אליו ה' ר"ל שהלך באותו אופן שצוהו ודבר אתו השם כי הוא אמר לו לך לך שילך לו ויעזוב את ארצו ואת מולדתו ואת בית אביו וכן עשה כי עזב אותם והלך לדרכו אבל לא עזבם כלם לגמרי כי הלך עמו לוט ר"ל שנתחבר לו שלא לרצונו ולפי שלא יחשוב חושב שהלך אברהם מחרן בעבור שכבר היה מת תרח אביו ושאם היה חי לא היה עוזב אותם לכן אמר ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן וידוע שהיה תרח כשהולידו בן שבעים שנה ותרח חי ר"ה שנה הנה א"כ ס' שנה קודם מותו יצא אברם משם ועזבו מפני צווי האלהי. ואמנם אמרו אחר זה (בראשית י"ב ה') ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו כתב הר"ן שבא להודיע מעלת אברהם ואיך היה נשען באלהיו ולפי שידוע שכל הנעתק מארץ אל ארץ אחרת הוא כמסופק בהליכתו ולכן לא יעתיק כל קניניו ורכושו עד שיראה את הארץ אשר ילך שמה וכ"ש שיעשה זה הנעתק ממקום ואינו יודע אי זה מקום מנוחתו כמו שהיה אברהם הנה מפני זה אמר הכתוב כי לא עשה כן אברהם כי לבטחו באלהים מאס בארץ מולדתו ומיד הוציא משם כל קנינו ורכושו מבלי השאי' לו שם דבר עם היותו בלתי יודע עדין אנה ילך ונאים בזה דברי הרב אבל לפי דרכו לא היה ראוי שיזכור הכתוב שרי אשתו ולוט בן אחיו כי לא היו אלה מכלל הקנינים והרכוש ויותר נכון אצלי לפרש שבא הכתוב להודיע שעם היות שלוט הלך אתו והנה אברהם לגודל לבבו לא רצה שיתפרנס לוט ואנשיו משלו אבל אברהם כמו שלקח לשרה אשתו להוצאתו ככה לקח את לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ר"ל אברהם ולוט ואת הנפש אשר עשו בחרן עבדיו ואנשי ביתו ותלמידיו כי הכל לקח אברהם על עצמו לעשות להם ההוצאה הצריכה אליהם כי זהו הנרמז במלת ויקח. והותרו בזה השאלות הח' והט'. האמנם בסדר עולם תראה בזה דעת אחרת והוא אמרם שם אברהם אבינו היה בשעה שנדבר לו בין הבתרים בן ע' שנה שנ' ויהי מקץ ל' שנה וד' מאות שנה וחזר לחרן ועשה שם חמש שנים שנאמר ואברהם בן חמש שנים וע' שנה בצאתו מחרן ע"כ. וענינו כי הקשה להם מה שנאמר במעמד בין הבתרים ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה וכתיב בסדר בא אל פרעה ויהי מקץ ל' שנה וארבע מאות שנה ולפי' פירשו ז"ל כי הארבע מאות נמנים משנולד יצחק וד' מאות ושלשים נמנים ממעמד בין הבתרים שיהיו לפי זה קודם שנולד יצחק שלשים שנה. ולפי שהוקשה להם שאברהם כבר היה בן ע"ה שנה בצאתו מחרן ולא היו לו כי אם מאה שנה בהולד לו את יצחק בנו ולפי זה אי איפשר שיהיה מעמד בין הבתרים קודם לידת יצחק יותר מכ"ה שנה. תירצו שאברהם היה בן שבעים שנה לבד כשיצא מחרן ואז היה מעמד בין הבתרים ושחזר עוד לחרן ועמד שם חמש שנים ויהי' לפי זה הדרך פירוש וילך אבר' כאשר דבר אליו ה' על היציאה הראשונה שיצא מש'. ועל היציאה השנית כשחזר אמר ויקח אברם כי בראשונה לא הוליך רכושו עד שראה את הארץ ההיא וכמו שהליץ הר"ן על הדעת הזה. אבל איני יכול להולמו כי איך יתכן שניחס לאברהם ראש המאמינים ספק ביעודי השם עד שמפני זה יצטרך ללכת ולחזור. ואיך יעבור על המצוה האלהית בשבתו בחרן חמש שנים בחזרתו כל שכן שעל פסוק וילך אברם כאשר דבר אליו ה' שהיא היציאה הראשונה לדעתם אמר הכתוב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן ואחר זה אמר ויקח אברם שהיא היציאה השנית שאמרו וזה כלו הפך הנחתם. ולכן ראוי שנאמר שפעם אחת יצא ולא חזר עוד. ואמנם מה שהוקשה אצלם ממנין שנות גלות מצרים אינו קושיא לפי שכמו שביארתי בסדר נח החשבון הרב בולע את המועט וכשאמר הכתוב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה אולי שהיו על הדיוק שצ"ה וקראם ד' מאות לפי שכבר יהיו בגבול הד' מאות. או שמה שכתוב בסדר בא אל פרעה שלשים שנה וארבע מאות שנה היו כפי האמת על הדיוק תכ"ה והכתוב לא חשש כי אם לחשבון הגדול ת"ל שנה והוא מה שראוי שיאמר בזה ולא נצטרך לומר שהלך אברהם אל ארץ כנען וששב לחרן ושחזר לצאת משם שנית שהוא באמת דעת זר מאד: