במדבר ט, ד

וידבר משה וגו'. מה תלמוד לומר, והלא נאמר (ויקרא כג, מד) וידבר משה את מועדי ה', אלא כששמע פרשת מועדים מסיני, אמרה להם, וחזר והזהירם בשעת מעשה:

וּמַלִיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּד פִּסְחָא

וּמַלֵיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֶעֱבַּד יַת נִכְסַת פִּסְחָא

לעשת הפסח לעשת חסר וי"ו לומר לך שלא עשו במדבר אלא אותו פסח בלבד:

לעשות הפסח. כ״כ לימדם בשעה זו חוקי ומשפטי הפסח עד שהגיעו לידי מעשה וכדאיתא במכילתא ריש פ׳ משפטים ערכם לפניהם כשלחן ערוך. ומכש״כ כאן בשעת מעשה:

וידבר משה אל ב"י לעשות הפסח הנה בסוף פרשת המועדים דפרשת פינחס סיים ויאמר משה אל ב"י ככל אשר צוה ה' את משה, ובסוף פרשת המועדים דפ' אמור סיים וידבר משה את מועדי ה' אל ב"י, ופי' חז"ל בספרא (אמור סי' ר"ח), שמה שכפל זה בפ' אמור ובפ' פינחס ומה שתפס בפ' אמור לשון דבור ובפ' פנחס לשון אמירה, מפני שהיו בזה שני ענינים, [א] שה' אמר למשה בסיני שתי הפרשיות כאחד וכן אמרן לישראל כאחד, ובו בלשון אשר שמע, וזה משמיע בפ' פנחס, שעז"א לשון אמירה שמורה על הלשון שבו שמע כמ"ש בהבדלים שבין דבור ואמירה (ויקרא סי' ג'), ולכן אמר ככל אשר צוה, כי א"ל שני הפרשיות כאחד בלשונם, וז"ש בספרי ששמע פ' מועדות בסיני ואמרן לישראל וחזר ושנאה להם דשעת מעשה, היינו שאמרן כולם בלשון ששמע, שע"ז מורה לשון אמירה ולשון ככל אשר צוה, [ב] מה שבכל חג וחג למד להם בארוכה הלכות החג ההוא, ועז"א בסוף אמור וידבר משה, שהדבור מציין הדבור באורך שלמדם כל פרטי ההלכות ורק של החג ההוא, וז"ש דבר אחרי א"ל הלכות פסח בפסח וכולי, ובזה לא אמר הלשון ששמע לבד כי הציע הכל באורך כדרך הדורש, שזה מציין במלת וידבר, ועי' מ"ש בפירוש התו"ה שם ותבין. ומ"ש כאן וידבר משה אל ב"י לעשות הפסח הוא ענין שלישי שהזהירם על הזמן, שזה תלוי בחלות ניסן בזמן האביב שבזה תלוי תקוני כל המועדות, וז"ש שמרו את הפסח בזמנו, ולפ"ז שמרו את הפסח הוא טעם לכאן, ומ"ש ד"א מלמד ששמע פ' מועדות הוא טעם לפ' פינחס, ומ"ש ד"א א"ל הלכות פסח בפסח וכו' הוא טעם למ"ש וידבר משה בסוף מועדות דפ' אמור:

ל אבל לא הוקשה לרבותינו זכרונם לברכה מדוע שנה הקדוש ברוך הוא לצוות כאן על הפסח והלא כבר צוה בפרשת אמור מפני שלא תימא שבמדבר היו פטורים משום דבביאת הארץ תלה הכתוב לפיכך חזר ושנאה כאן אבל מאמר משה לישראל שאינו כתוב בו לעשות את הפסח בחדש הזה אלא לעשות פסח סתם שמורה שלא צוה להם רק דין הפסח בלבד הוקשה להם לרבותינו זכרונם לברכה מה תלמוד לומר וכו'. הרא"ם. ולי נראה דהוקשה להם זכרונם לברכה למה ליה למכתב כלל וידבר משה וגו' לא הל"ל אלא ויעשו בני ישראל את הפסח וגו' דמסתמא כיון שצוה לו הקדוש ברוך הוא שידבר ודאי הוא שאמר להם ציווי השם יתברך דהא בתחלת הסדר כתיב דבר אל אהרן ואמרת אליו וגו' וכתיב אחרי כן ויעש כן אהרן וגו' ולא מצינו בקרא שדבר משה אל אהרן ציווי השם יתברך שמו אלא מסתמא הוא שאמר לו ציווי השם מדכתיב אחר זה ויעש אהרן וגו' וכן מה שכתוב וידבר ה' אל משה קח את הלוים ולא מצינו שאמר להם משה לישראל ציווי השם אלא סמך הקרא על מה שכתוב אחר זה ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל וגו' וכן בפרשת ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' שמע מינה שדבר לו השם דיני פסח שני ולא מצינו שאמר להם משה אלא מסתמא אמר להם אם כן למה נאמר וידבר משה וגו' היה לו לסמוך אחריו ויעשו את הפסח וגו' ואין לומר דקודם לכן לא אמר להם דיני פסח ועכשיו הוא אמר להם משום הכי כתיב וידבר משה והא כבר כתיב וידבר משה את מועדי ה' וגו' משום הכי דרשו מה שדרשו אלא כששמע וכו' כן נראה לי: