במדבר ט, ג

ככל חקתיו. אלו מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה:

וככל משפטיו. אלו מצות שעל גופו ממקום אחר, כגון שבעת ימים למצה ולבעור חמץ [מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה. שעל גופו, צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. שחוץ לגופו, מצה ובעור חמץ]:

בְּאַרְבַּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא בְּיַרְחָא הָדֵין בֵּין שִׁמְשַׁיָא תַּעְבְּדוּן יָתֵהּ בְּזִמְנֵהּ כְּכָל גְזֵרָתֵהּ וּכְכָל דְחָזֵי לֵהּ תַּעְבְּדוּן יָתֵהּ

בְּאַרְבֵּיסַר יוֹמָא בְּיַרְחָא הָדֵין בֵּין שִׁמְשְׁתָא תַּעַבְדוּן יָתֵיהּ בִּזְמַנֵיהּ כְּכָל קְיָימוֹי וּכְכָל דִינוֹי תַּעַבְדוּן יָתֵיהּ

כְּכָל חֻקֹּתָיו – כָּתוּב בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ״י: אֵלּוּ מִצְווֹת שֶׁבְּגוּפוֹ - שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה, וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו - אֵלּוּ מִצְווֹת שֶׁעַל גּוּפוֹ, לְשִׁבְעַת יָמִים לְמַצָּה וּלְבִעוּר חָמֵץ. וְטָעוּת סוֹפֵר הוּא, אֶלָּא מִצְווֹת שֶׁבְּגוּפוֹ - שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה, שֶׁעַל גּוּפוֹ - צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ, שֶׁחוּץ לְגוּפוֹ - מַצָּה וּבִעוּר חָמֵץ, וְלֹא דִבֵּר בָּהֶן הַכָּתוּב כָּאן. וְכֵן בְּפֶסַח שֵׁנִי נֶאֱמַר חֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו (במדבר ט׳:י״ד), וּמַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַּבַּיִת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא יוֹם אֶחָד. וְקִצֵּר הַכָּתוּב לֵאמֹר: ״בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אוֹתוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אוֹתוֹ״, לְרַבּוֹת דִּינֵי הָאֲכִילָה שֶׁאֵינָן בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הַנִּזְכָּר בַּכָּתוּב, כִּי בַּלַּיְלָה שֶׁאַחֲרָיו יֵאָכֵל, שֶׁכְּבָר פֵּרַשׁ שָׁם: ״וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה״ וְגוֹ' (שמות יב ח). וְכֵן ״בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ״ (במדבר ט׳:י״א), טַעְמוֹ - יֹאכְלֻהוּ בְּעֵת הָאֲכִילָה הַנִּזְכֶּרֶת שָׁם בַּצַּוָּאָה שֶׁל פֶּסַח רִאשׁוֹן.

וככל משפטיו פירש״י כגון שבעת ימים למצה ולביעור חמץ לשבעת הימים כדכתיב שבעת ימים תאכל מצות, ולמצה כדכתיב על מצות ומרורים יאכלהו, לביעור חמץ דכתיב לא תזבח על חמץ דם זבחי.

במועדו. היינו אפי׳ לשבת ובטומאה כדין כל קרבן שיש לו זמן קבוע שדוחה שבת וטומאה. וכבר ידעו ישראל שבאותו הדור זה הכלל. מש״ה צעקו האנשים למה נגרע וגו׳ במועדו. ועוד יבואר. ובאמת באותה שנה חל ע״פ בשבת. שהרי ר״ח ניסן שמיני למילואים היה ביום א׳. וזה ידוע דשבת וטומאה מישך שייכן להדדי. כדאי׳ פסחים דף ע״ו ומדשבת לא דחי כו׳:

ככל חקותיו וככל משפטיו. דבפסח מצרים לא נהגו בזריקת הדם כחקת הפסח לדורות ועוד איזה שינוים. אבל היום יעשה ככל חקותיו והמה דרשות שלמדין מי״ג מדות שהתורה נדרשת. ומשפטיו. המה חי׳ תורה שבע״פ שהעלה משה וב״ד עד כה. וכמו שביארנו בס׳ ויקרא י״ח ה׳ בס״ד. זהו עיקר הפשט. והדרשה תדרש מלשון ככל. וא״א לפרש הפשט חקותיו כמו זאת חקת הפסח. דשם לא מיירי אלא באכילה וכאן מיירי בעשיה ותו מה הם משפטים אלא כדברינו:

כ הכי גרסינן ככל חקותיו אלו מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה. ככל משפטיו אלו מצות שעל גופו צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו ושחוץ לגופו כלומר ממקום אחר כגון שבעת ימים וגו' וכן כתבו הרמב"ן והרא"ם אבל מה שבספרים כתוב ככל משפטיו וכו' שבעת ימים למצה ולביעור חמץ טעות סופר הוא דאם לא כן בפסח שני גם כן כתיב וכמשפטו ואפילו הכי פסח שני מצה וחמץ עמו בבית כדפירש רש"י לקמן. ועיין (בקצ"מ ובנחלת יעקב) שמיישבים גירסת רש"י שלפנינו: