במדבר ח, ב

בהעלתך. למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות:

בהעלתך. על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה ועוד דרשו רבותינו, מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב:

אל מול פני המנורה. אל מול נר אמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף של מנורה:

יאירו שבעת הנרות. ששה שעל ששת הקנים, שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי, הפתילות שבהן, וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי ולמה, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך:

מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְתֵימַר לֵהּ בְּאַדְלָקוּתָךְ יָת בּוֹצִינַיָא לָקֳבֵל אַפֵּי מְנַרְתָּא יְהוֹן מְנַהֲרִין שִׁבְעָא בוֹצִינַיָא

מַלֵיל עִם אַהֲרן וְתֵימַר לֵיהּ בִּזְמַן אַדְלָקוּתָךְ יַת בּוֹצִינַיָא כָּל קֳבֵיל אַפֵּי מְנַרְתָּא יְהוֹן מְנַהֲרִין שִׁבְעָתֵי בּוֹצִינַיָא תְּלַת לִקֳבֵיל רוּחַ מַעַרְבָא וּתְלַת לִקֳבֵל רוּחַ מַדִינְחָא וּשְׁבִיעָא בִּמְצִיעָאָה

בְּהַעֲלֹתְךָ – לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת מְנוֹרָה לַחֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים? לְפִי שֶׁכְּשֶׁרָאָה אַהֲרֹן חֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים, חָלְשָׁה דַעְתּוֹ שֶׁלֹּא הָיָה עִמָּהֶם בַּחֲנֻכָּה, לֹא הוּא וְלֹא שִׁבְטוֹ; אָמַר לוֹ הקב״ה: חַיֶּיךָ, שֶׁלְּךָ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם, שֶׁאַתָּה מַדְלִיק וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת בֹּקֶר וָעֶרֶב, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ח׳:ב׳) מִמִּדְרַשׁ אַגָּדָה. וְלֹא נִתְבָּרֵר לִי לָמָּה נִחֲמוֹ בְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת וְלֹא נִחֲמוֹ בִּקְטֹרֶת בֹּקֶר וָעֶרֶב, שֶׁשִּׁבְּחוֹ בּוֹ הַכָּתוּב: ״יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ״ (דברים לג י), וּבְכָל הַקָּרְבָּנוֹת, וּבְמִנְחַת חֲבִיתִין, וּבַעֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאֵינָהּ כְּשֵׁרָה אֶלָּא בּוֹ, וְנִכְנָס לִפְנַי וְלִפְנִים, וְשֶׁהוּא קְדוֹשׁ ה' עוֹמֵד בְּהֵיכָלוֹ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ, וְשִׁבְטוֹ כֻּלּוֹ מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ? וְעוֹד: מַה טַעַם לַחֲלִישׁוּת הַדַּעַת הַזּוֹ? וַהֲלֹא קָרְבָּנוֹ גָּדוֹל מִשֶּׁל נְשִׂיאִים, שֶׁהִקְרִיב בַּיָּמִים הָהֵם קָרְבָּנוֹת הַרְבֵּה כָּל יְמֵי הַמִּלּוּאִים! וְאִם תֹּאמַר שֶׁהָיוּ חוֹבָה וְנִצְטַוָּה בָּהֶם, וְחָלְשָׁה דַּעְתּוֹ עַל שֶׁלֹּא הִקְרִיב נְדָבָה כְּמוֹהֶם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ - גַּם הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת שֶׁנִּחֲמוֹ בָּהּ חוֹבָה וְנִצְטַוָּה עָלֶיהָ! אֲבָל עִנְיַן הַהַגָּדָה הַזֹּאת לִדְרֹשׁ רֶמֶז מִן הַפָּרָשָׁה עַל חֲנֻכָּה שֶׁל נֵרוֹת שֶׁהָיְתָה בְּבַיִת שֵׁנִי עַל יְדֵי אַהֲרֹן וּבָנָיו, רְצוֹנִי לוֹמַר חַשְׁמוֹנַאי כֹּהֵן גָּדוֹל וּבָנָיו. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה מְצָאתִיהָ בִּמְגִלַּת סְתָרִים לְרַבֵּינוּ נִסִּים, שֶׁהִזְכִּיר הָאַגָּדָה הַזּוֹ וְאָמַר: רָאִיתִי בַּמִּדְרָשׁ, כֵּיוָן שֶׁהִקְרִיבוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים וְלֹא הִקְרִיב שֵׁבֶט לֵוִי וְכוּ', אָמַר לוֹ הקב״ה לְמֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, יֵשׁ חֲנֻכָּה אַחֶרֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת וַאֲנִי עוֹשֶׂה בָּהּ לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי בָּנֶיךָ נִסִּים וּתְשׁוּעָה וַחֲנֻכָּה שֶׁקְּרוּיָה עַל שְׁמָם, וְהִיא חֲנֻכַּת בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי, וּלְפִיכָךְ הִסְמִיךְ פָּרָשָׁה זוֹ לְפָרָשַׁת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְרָאִיתִי עוֹד בִּילַמְּדֵנוּ (תנחומא בהעלתך ה), וְכֵן בְּבַמִּדְבָּר רַבָּה (טו ו): אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: לֵךְ אֱמוֹר לְאַהֲרֹן, אַל תִּתְיָרֵא, לִגְדוּלָּה מִזֹּאת אַתָּה מוּכָן, הַקָּרְבָּנוֹת כָּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הֵן נוֹהֲגִין, אֲבָל הַנֵּרוֹת לְעוֹלָם אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ - וְכָל הַבְּרָכוֹת שֶׁנָּתַתִּי לְךָ לְבָרֵךְ אֶת בָּנַי אֵינָן בְּטֵלִין לְעוֹלָם. וְהִנֵּה דָּבָר יָדוּעַ שֶׁכְּשֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְהַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִין מִפְּנֵי חֻרְבָּנוֹ אַף הַנֵּרוֹת בְּטֵלוֹת, אֲבָל לֹא רָמְזוּ אֶלָּא לְנֵרוֹת חֲנֻכַּת חַשְׁמוֹנַאי, שֶׁהִיא נוֹהֶגֶת אַף לְאַחַר הַחֻרְבָּן בְּגָלוּתֵנוּ. וְכֵן בִּרְכַּת כֹּהֲנִים הַסְּמוּכָה לַחֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים נוֹהֶגֶת לְעוֹלָם, דָּרְשׁוּ סְמוּכִין לַחֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים מִלְּפָנֶיהָ וּמִלְּאַחֲרֶיהָ בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שֶׁלֹּא נִמְנָה עִמָּהֶם. וְר' אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על במדבר ח׳:ב׳), כִּי נִסְמְכָה זֹאת הַפָּרָשָׁה, לְהוֹדִיעַ כִּי הַדִּבּוּר יִהְיֶה גַּם בַּלַּיְלָה, כִּי שָׁם יִהְיֶה הַנֵּר דָּלוּק וְלֹא יִכְבֶּה. וְזֶה אֵינֶנּוּ כָּכָה עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁאָמְרוּ (מכילתא בא א), וַהֲלֹא לֹא נִדְבַּר עִמּוֹ אֶלָּא בַּיּוֹם. וְאִלּוּ יָדַע ר' אַבְרָהָם מַה בֵּין נְבוּאַת מֹשֶׁה לִנְבוּאַת שְׁאָר הַנְּבִיאִים, לֹא חָשַׁב כֵּן. וְהוּא מַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה״ (במדבר יב ו), שֶׁאֵין נְבוּאָתוֹ בַּחֲלוֹם, כִּי הַחֲלוֹם בַּלַּיְלָה מַמָּשׁ. אֲבָל הַסִּדּוּר בַּפָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלֶּה הוּא כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי (בתחלת הספר), כִּי בָא הַכָּתוּב בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְהַשְׁלִים תּוֹרַת הַקָּרְבָּנוֹת וְכָל הַמְחֻיָּב לַעֲשׂוֹת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְהִנֵּה אָמַר מִתְּחִלָּה: ״וְאַתָּה תְּצַוֶּה וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד״ (שמות כז כ), וְלֹא הִזְכִּיר שָׁם הַמְּנוֹרָה, וְהָיָה בְמַשְׁמָע שֶׁיַּדְלִיקוּ בַּמְּנוֹרָה בְּהִמָּצְאָהּ כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּעֲשִׂיָּתָהּ: ״וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ״ (שמות כה לז), אֲבָל אִם אוּלַי תֹּאבַד אוֹ תִּשָּׁבֵר יַדְלִיקוּ בִּלְתִּי מְנוֹרָה, וְאֵין הַמְּנוֹרָה מְעַכֵּב הַהַדְלָקָה, כִּי הַמִּצְוָה לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד לְעוֹלָם. וְאַחַר כֵּן הוֹסִיף וְצִוָּה מִיָּד וּלְדוֹרוֹת: ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ״ (ויקרא כד ב), וְאָמַר: ״עַל הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת״, שֶׁלֹּא יַעֲרֹךְ אֶלָּא בַּמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה. וּבְכָאן, כַּאֲשֶׁר הִשְׁלִים לְהַזְכִּיר הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, הִשְׁלִים עוֹד כָּל דִּינֵי הַנֵּרוֹת, וְצִוָּה שֶׁיִּהְיוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת כֻּלָּן דּוֹלְקוֹת לְדוֹרוֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, כַּאֲשֶׁר הִזְכִּיר בְּמַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה: ״וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ״, לֹא בִּלְתִּי מְנוֹרָה, וְלֹא בִּלְתִּי שֶׁיָּאִירוּ כֻּלָּם אֶל עֵבֶר פָּנֶיהָ. וְלֹא הִזְכִּיר בַּפָּרָשָׁה הַזֹּאת ״בְּאֹהֶל מוֹעֵד״ לְלַמֵּד שֶׁיִּהְיֶה גַּם כֵּן בַּמִּקְדָּשׁ, אוּלַי יַחְשֹׁב כִּי בַּעֲבוּר שֶׁאֵין חַלּוֹנוֹת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יִצְטָרֵךְ לָאוֹרָה הַזֹּאת, אֲבָל בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁיִּהְיוּ שָׁם ״חַלּוֹנֵי שְׁקוּפִים״ (מלכים א ו ד), לֹא יִצְטָרֵךְ כֵּן, לְפִיכָךְ לֹא הִזְכִּיר בְּכָאן ״בְּאֹהֶל מוֹעֵד״:

דבר אל אהרן. כי הוא חייב במצות הדלקת הנר:

אל מול פני המנורה. פירוש והאיר אל עבר פניה והנה מלת האיר יוצאה כמו תאיר נרי ואין כן יאירו והארץ האירה ונסמכה זאת הפרשה להורות כי הדבור יהיה גם בלילה כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה:

בהעלתך גו' - לפי שמלאכת תדיר היא זו הזכירה כאן. אף על פי שכל מלאכת המשכן נגמרה מלאכת הדלקת המנורה לא נגמרה כי תדירה היא.

אל מול פני המנורה - היה מטה ראשי הפתילות של כל שבעת הנרות להאיר אל השלחן.

בהעלתך את הנרות. כשתדליק את שש הנרות:

אל מול פני המנורה. שהוא הקנה האמצעי וזה כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי אז:

יאירו שבעת הנרות. כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה ושכן ראוי שכונת המימינים העוסקים בחיי עולם והמשמאלים העוסקים בחיי שעה העוזרים למימינים, כאמרם אלמלי עלייא לא מתקיימי אתכליא (חולין צב, א) תהיה להפיק רצון האל יתברך באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדו כמו שקבלו עליהם כאשר העיד באמרו ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה כלומר בין כולנו נשלים כונתו:

בהעלותך סמך נרות לחנוכה לפרסומי ניסא בנרות:

בהעלתך את בגי' עשה בה מעלות:

אל מול פני המנורה יאירו כי אני איני צריך לאורה:

פני המנורה יאירו בגי' וכי אני לאורך צריך:

שבעת הנרות כנגד ז' המזלות חנכ"ל שצ"ם. כתיב בהעלותך את הנרות וכתיב להעלות נר תמיד לבית הלל נר ואח"כ נרות שמוסיפין והולכין והיינו להעלות נר תמיד שמעלין בקודש ולבית שמאי תחילה נרות ואח"כ נר שמורידין והולכין:

להעל ות נר תמיד. ס"ת תרד:

אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך (משלי יג, ט)

שלמה המלך ע"ה המשיל נפש צדיק לאור מפני שהנפש אור שכלי לוקח מכסא הכבוד, והאור ההוא אינו אלא מעצמותו וגופו, איננו בא לו ממקום אחר ואיננו תלוי בדבר אחר, והמשיל נפש הרשע לנר שאור הנר אינו מעצמו אבל תלוי בדבר אחר והוא השמן והפתילה, כי מיד שיכלה השמן והפתילה ידעך הנר מיד, כן נפש הרשע תלויה בקיום גופו, כי אין עיקר שמחתה רק בשמחת הגוף, ועל כן תכלה ככלות הגוף, והכליון הוא שלא תאור באור החיים, ואע"פ שאין לנפש מות, תענש בעונש מר ממות. ולפי שלא השתדל בדרכי האור אלא בדרכי החשך על כן תחול עליה מדת החשך והנה זה כליון חרוץ לנפש, והוא העונש שאין לו סוף ויסורין שאין להן קץ, וזהו שאמר שלמה ע"ה (שם יא) במות אדם רשע תאבד תקוה, לא אמר במות רשע אלא במות אדם רשע, לבאר כי הנמשך אחר תולדות האדמה ומשתקע בתאוות הגופניות נקרא רשע, ועל כן במותו תאבד תקותו עמו כי לא היתה תקותו כי אם בעניני גופו לא בעניני נפשו, ומפני זה באבדן גופו תאבד תקותו. ומזה אמר ידעך, שהוא בטול האור והוא העונש בנפש הרשע. ונראה לומר שאין לשון דעיכה בטול לגמרי אלא שלא תאיר ותזכה לנועם הראוי לה, וכן אמר בלדד (איוב י״ח:ה׳) גם אור רשעים ידעך ולא יגיה שביב אשו, אך לשון כבוי הוא בטול לגמרי, והעד (ישעיהו מ״ג:י״ז) דעכו כפשתה כבו. אבל במעלת נפש הצדיק הזכיר ישמח והוא השכר, כי לשון שמחה תוספת השגה ורוח הקדש וזהו (תהילים ק״ד:ל״ד) אנכי אשמח בה', וכן (שם) ישמח ה' במעשיו, ולפי שהצדיקים עובדים להקב"ה בשמחה על כן זוכים למעלת השמחה לעוה"ב כי מדת השמחה תחול עליהם ושואבת נפשם ומקיימת אותם לנצח. ועוד לטעם אחר המשיל נפש הצדיק לאור לפי שנבראת ביום ראשון עם בריאת האור הראשון, ויש פסוק מדבר בנפשותיהן של צדיקים מעיד על זה, הוא שכתוב (דברי הימים א ד׳:כ״ג) עם המלך במלאכתו ישבו שם, והיא מעותדת לאותו האור הנברא ביום ראשון. ומצינו חמשה אורים בפרשה וכן לנפש חמשה שמות. האור ההוא תחלת הנבראים היה ועליו אמר דוד ע"ה (תהילים קי״ט:ק״ל) פתח דבריך יאיר מבין פתיים, ודרשו רז"ל פתח דבריך יאיר, מפתח פומך לן הוה נהורא שנאמר (בראשית א׳:ג׳) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. האור ההוא הוציאו הקב"ה מתוך החשך, לא כמלך בשר ודם, מלך בשר ודם מדליק נר מנר שמא יכול להדליק נר מתוך החשך, ואלו הקב"ה הוציא אור מתוך החשך דכתיב (שם) וחשך על פני תהום, וכתיב בתריה יהי אור ויהי אור. וכן אמר הכתוב (איוב י״ב:כ״ב) מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות, וכן אמר דניאל (דניאל ב׳:כ״ב) הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא, ודרשו רז"ל עמיקתא זה מעשה מרכבה, ומסתרתא זה מעשה בראשית, ידע מה בחשוכא וחשך על פני תהום, ונהורא עמיה שרא ויאמר אלהים יהי אור. כיון שהוציא הקב"ה האור מתוך החושך אינו צריך לאור של בשר ודם, שכן אמר דוד המלך ע"ה (תהילים קל״ט:י״ב) גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה. וכיון שהכל הוא לפניו יתעלה שוה, כחשכה כאורה, מהו זה שכתוב (שם יח) ישת חשך סתרו, זה כנוי לרוב הסתר השגת השי"ת, כי המשיל השגתו לחשך מפני שהמקום החשוך אי אפשר להשיג מה שבתוכו, ורמז לך הכתוב כי החומר שלנו הוא המסך המונע והחשך המבדיל בין השם יתעלה ובינינו שאין בנו כח לראותו, וזהו לפי דעתי (שיר השירים ב׳:ט׳) הנה זה עומד אחר כתלנו, יאמר כי זה אלי ואנוהו כותל מפסיק בינינו ובינו והוא החומר, והבן זה. וא"כ סתרו חשך מצד השגתנו שהיא קצרה בהיותנו בחומר, וכולו אורה מצד עצם כבודו, וזהו שאמר כחשיכה כאורה, ואע"פ שכולו אורה ואינו צריך לאורה שלנו נצטוינו במשכן ובמקדש לכבוד הבית שהשכינה שורה עליו שנדליק נרות המנורה וזהו שכתוב.

בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. לשון בהעלותך על שם השלהבת שהיא עולה מאליה. והחכמים ז"ל עושין אותו מלשון עלוי, שכך אמרו במדרש בהעלותך אמר הקב"ה לא שאני צריך לאורה שלכם אלא שתאירו לפני כדרך שהארתי לכם במדבר בעמוד האש, כדי לעלות אתכם בפני האומות שיהיו אומרים היאך ישראל מאירים לפני הקב"ה לפי שהוא מאיר לכל, והלא מתוך החשך הוצאתי אורה ואיני צריך לאורה שלכם, והרי העינים שבאדם יש בתוכן לבן ואינו רואה מתוך הלבן אלא מתוך השחור. ועוד הברק הזה תולדות אש של מעלה והוא יוצא ומבהיק לכל העולם שנאמר (יחזקאל א׳:י״ג) ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים וגו' ומן האש יוצא ברק, ומבהיק לכל העולם ואיני צריך לאורה שלכם, ולמה צויתי אתכם, בשביל להעלותך, כדי לעלות אתכם בפני האומות, עד כאן. ונצטוה אהרן בפרשה זו בהדלקת המנורה לשעה ולדורות, דבר אל אהרן לשעה, שהמנורה נמסרה לו וחיוב ההדלקה מוטל עליו, ואמרת אליו לדורות. ולפי שהמצוה אף לדורות לא תמצא בפרשה זו שיזכיר באהל מועד כמו שאמר במקום אחר (שמות כו) באהל מועד יערוך אותו אהרן ובניו, שלא תאמר כי באהל מועד היו צריכין לאורה זו לפי שלא היו שם חלונות אבל בבהמ"ק שהיו שם חלוני שקופים אטומים אין צריך, לכך סתם הכתוב.

ודע כי החלונות שהיו בבהמ"ק היו צרות מבפנים ורחבות מבחוץ וזהו שדרשו רז"ל דרך העולם כשאדם בונה בית עושה לו חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים, אבל שלמה לא עשה כן, בנה בהמ"ק ועשה שם חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ כדי שיהא האור יוצא מבהמ"ק ומאיר לחוץ, להודיעך שכולו אור ואינו צריך לאורה, וזהו שכתוב (מלכים א ו׳:ד׳) ויעש לבית חלוני שקופים אטומים, פירוש שקופים פתוחים לצד חוץ, אטומים סתומים לצד פנים, כלומר קצרים. ומזה אמר הכתוב ביחזקאל (מ) וחלונים לו ולאלמיו סביב סביב כהחלונות האלה, לא אמר כחלונות אלא כהחלונות בתוספת ה"א, לרמוז כי חלונות המקדש היו בדמיון צורת ה"א שהיא צרה מבפנים ורחבה מבחוץ כדי שתצא האורה משם לחוץ. ועוד דרשו רז"ל כהחלונות, כחלונות לא נאמר אלא כהחלונות לשון כהה, כלומר חלונות כהות שהיו צרות מצד פנים ורחבות מבחוץ לצד חיצון של מזרח, ועל כן נקרא בהמ"ק אריאל (ישעיה כט) מלשון אריה, מה אריה צר מאחוריו ורחב מלפניו כך חלונות המקדש. ופרשה זו למדה שלש ענינים, האחד שיהיו פני הנרות מכוונות כלפי האמצעי הוא נר מערבי, והשני שתהיה המנורה זהב לכתחלה, אבל אם עשאה של שאר מיני מתכות כשרה ובלבד שלא יוסיף ולא יגרע בנרות, שצריך שיהיו שבעה לא פחות ולא יותר, והשלישי שתהיה מקשה כלומר כולה אחדות מחתיכה אחת, ולכך חזר וכתב מקשה היא, לבאר כי מקשה מעכב אבל הזהב אינו מעכב.

אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. אם תדקדק בלשון הכתוב תמצא כי היה לו לומר יאירו ששת הנרות, שהרי מול פני המנורה הוא האמצעי וכל הששה היו פונים כנגדו.

וע"ד הפשט שעור הכתוב בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה תעלה אותם ועמו יהיו שבעה, וזהו יאירו שבעת הנרות, ולכך לא היה אפשר לומר יאירו ששת הנרות שהרי שבעה הם הנרות המאירים.

וע"ד הקבלה הכתוב נכון וברור כפשוטו, והוא מדבר במנורה של מעלה ופירוש אל מול יאמר כנגד המנורה של מעלה שהן שבע ספירות בחכמה יאירו שבעת הנרות של מטה, וזהו לפי דעתי סוד הלשון שהוציא ההדלקה בלשון עליה, בהעלותך את הנרות, ואמר העלה נרותיה ואמר (שמות ל׳:ח׳) ובהעלות אהרן את הנרות, (שם מ) ויעל הנרות לפני ה', וזהו שתמצא במנורת זכריה (זכריה ד׳:ב׳) ושבעה נרותיה עליה שבעה, שפירושו על הדרך הזה, ושבעה נרותיה עליה כנגד שבעה של מעלה, ואחר כך ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה.

גם בפרשה זו תמצא זכרון המנורה ארבעה פעמים, שנים ראשונים שמדברים במנורה של מעלה הם מלאים, והם אל מול פני המנורה יאירו, אל מול פני המנורה העלה, ושנים אחרונים חסרים שמדברים במנורה של מטה, והם וזה מעשה המנורה מקשה זהב, זו מנורה של מטה ולכן הזכיר זהב, ואמר עד ירכה עד פרחה, לבאר כי הוא מדבר במנורה גופנית והוא חסר וא"ו, כן עשה את המנרה חסר וא"ו. ולא נמצא בכל התורה המנורה מלא כי אם שלשה, שנים בפרשה זו, והשלישי (שמות כ״ה:ל״א) תיעשה המנורה. וכן נמצא במסורת שלשה מלאים בתורה, וסימנך תיעשה יאירו העלה, וזהו שבאר כמראה אשר הראה ה' את משה, למעלה, כן עשה את המנורה, למטה.

שבעת הנרות. ענין המנורה נעלם מאד והוא פלאי כבר רמזתיו בסדר ויקחו לי תרומה, ושם תבין מתוך הנר האמצעי פלאי אל עדות לישראל.

ובמדרש שבעת הנרות, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב ואמר לו המלך הוי יודע שאצלך אני סועד, התקן לי מקום, הלך והתקין כפי כחו, כיון שבא המלך בא עמו שמשין וסנקליטין מכאן ומכאן ומנורות של זהב מכאן ומכאן כיון שראה אוהבו כל הכבוד הזה נתבייש והטמין כל מה שהתקין לו, א"ל המלך לא אמרתי לך שאצלך אני סועד ולמה לא התקנת לי כלום, א"ל אדוני המלך ראיתי כל הכבוד הזה שבא עמך ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי, א"ל המלך חייך שאני מניח את כל כלי שהבאתי עמי ואיני משתמש אלא בשלך בשביל אהבתך, כך הקב"ה כולו אורה והוא מצוה לישראל לעשות לפניו מנורה ולהדליקה תמיד כיון שעשה משה משכן ומנורה ובאה השכינה מה כתיב שם (שמות מ) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד, מיד (ויקרא א) ויקרא אל משה ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו, ומהו הדבר, בהעלותך את הנרות, אמרו ישראל הקב"ה ברא חמה ולבנה שמאירים את העולם כולו והוא חפץ שנדליק לפניו נרות. כשחרב בהמ"ק נגנזה המנורה בשביל כח קדושתה כמו שדרשו רז"ל שנתקשה משה במלאכתה וצוהו המקום שישליך ככר זהב לתוך האש ויצתה עשויה מאליה שנאמר (שמות כה) תיעשה המנורה, מאליה, וכתיב (שם) מקשה כלומר מה קשה עשייתה. וזה מעשה המנורה, גובהה של מנורה י"ח טפחים כמנין וז"ה, מקשה מלמד שנתקשה משה, וכן דרשו רז"ל בארבעה דברים נתקשה משה עד שהוצרך הקב"ה להראות לו באצבע ואלו הן, המנורה שנאמר וזה מעשה המנורה, הקרבנות שנאמר (ויקרא ו) זה קרבן אהרן, השקלים שנאמר (שמות ל) זה יתנו, הירח שנאמר (שם יב) החדש הזה לכם, וזהו לשון מקש"ה, מ'נורה ק'רבן ש'קלים ה'חדש. ואע"פ שאמרו רז"ל תפשו הקב"ה למשה ואמר לו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ובשרצים שכתוב (ויקרא יא) וזה לכם הטמא, לא אמרו נתקשה אלא בארבעה דברים.

דבר אל אהרן נסמכה מצוה זו אחר חנוכת הנשיאים לפי שאתה מוצא שנים עשר שבטים שהקריבו קרבנם לחנוכת המזבח ושבט לוי לא הקריב כלומר והיו מצערים ואומרים למה רחקנו מהקריב להקדוש ב״ה לחנוכת המזבח כיון שעברה חנוכת המזבח אמר לו הקב״ה לאהרן ולבניו כל השבטים עשו חנוכה ואתם לעצמכם תעשו חנוכה, לכך נאמר דבר אל אהרן בהעלתך וגו׳ ואחר כך קח את הלוים.

בהעלתך את הנרת ביום שהוקם המשכן נאמרה לפי שבאותו יום התחילו להדליק לאחר שכלה להקים את המשכן הוזקק להצטוות בהדלקת המנורה ללמדך שאף בלילה היה הדבור כי שם הנר תמיד דולק וכן מצינו בשמואל ונר אלקים טרם יכבה וגו׳ ויקרא ה׳ אל שמואל. בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה בשעת הדלקתן תעמוד אתה כנגד פני המנורה ותדליק אז יאירו שבעת הנרות ואין אל מול פני המנורה מוסב אל יאירו שבעת הנרות וראיה מהפסוק שלאחריו אל מול פני המנורה העלה נרתיה. ד״א בהעלתך את הנרת כמשמעו לשון עליה כשתעלה את הנרות הן הלוצי״ש בלע״ז על הקנים למקומם ואין לומר עליהן קבועות היו שהרי כתיב בפ׳ ויקהל ויעש את המנורה וגו׳ ויעש את נרותיה שבעה ומלקחיה וגו'. אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות סבב את פיות שבעת הנרות אל מול פני המנורה דהיינו הפרכת המבדיל בין ההיכל ובין קדש הקדשים והיינו אליבא דמאן דאמר צפון ודרום היו הנרות מונחים ולמאן דאמר מזרח ומערב היו מונחים הנרות אל מול פני המנורה היינו השלחן כדכתיב בפרשת פקודי וישם את המנורה נכח השלחן.

יאירו שבעת הנרות הנרות שעל ששת הקנים ה״ג בפרש״י אלא שהסופרים גרעו בו תיבה אחת.

בהעלותך את הנרות. לפי שדיבר בהקמת המשכן ובחנוכתו ואין בית בנוי וראוי לבא שם הארון עד שידליקו לו את הנר ויבשמו לו את הבית והבישום כבר נעשה על ידי נשיאים שהביאו כפות מלאות קטורת ועתה מדבר בהדלקת הנירות:

אל מול פני המנורה. כלומ' על השולחן שהוא מול פני המנורה וכת' ואת המנורה נוכח השולחן ורבות' אמרו אל מול פני המנורה ששלשה נירות שמכאן וג' נרות מכאן יחזרו האורה על האמצעית אבל יש לגמגם דאם כן ששת הנירות הוי ליה למימר אבל לפי הפשט שפיר קאמ' שבעת:

יאירו שבעת הנירות. כלומ' בשעת הדלקה צריך להזהר שידליק הפתילות לצד השולחן שאם ידליקם לצד אחר אין אדם יכול להפכן לצד השלחן כי המנורה מקשה כולה עד יריכה ופרחה הכל מקשה ואינה של חליות להתהפך למקום שירצה ולהכי נקט הכא וזה מעשה המנורה:

את הנרות במדרש משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב ואמר לו המלך אצלך אני סועד התקן לי מקום הלך והתקין כפי כחו כיון שבא המלך באו עמו שמשין וסנקליטין מכאן ומכאן ומנורות של זהב מכאן ומכאן כיון שראה אוהבו כל הכבוד הזה נתבייש והטמין כל מה שהתקין לו אמר לו המלך לא אמרתי לך שאצלך אני סועד ולמה לא התקנת כלום אמר לו אדוני המלך ראיתי כל הכבוד הזה ונתביישתי והטמנתי מה שהתקנתי א"ל המלך חייך שאני מניח את כל כלי שהבאתי עמי ואיני משתמש אלא בשלך בשביל אהבתך כך הקב"ה כולו אורה ומצוה לישראל לעשות לפניו מנורה ולהדליקה כיון שעשה משכן ומנורה ובאה השכינה מה כתיב שם ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד מיד ויקרא אל משה ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו ומהו הדיבור בהעלותך את הנרות אמר ישראל הקב"ה ברא חמה ולבנה שמאירים את העולם כולו והוא חפץ שנדליק לפניו נרות:

דבר וגו׳ ואמרת. צריך לדעת למה כפל לומר דבר ואמרת, גם במלות שונות. ויתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (תנחומא, במדבר פרק טו) וזה לשונם: למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת נשיאים? לפי שראה אהרן חנכת נשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות ערב ובקר״ וכו׳, עד כאן. הנה דבריהם זכרונם לברכה צריכין באור, מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרן על חנכת הנשיאים שלא היה בכלל, הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנכה? גם למה לא הניח דעתו בכל הקרבנות שהוא מקריב, תמידין, ומוספין, והקטרת, גם בהקרבת החנכה עצמה של כל הנשיאים הרי הוא המקריב, ולמה לא רצהו אלא במנורה?

ויתישב הענין בתת לב למה שאמרו במנחות בפרק שתי מדות (מנחות פח.) וזה לשונם: כיצד עושה? מסלקן ומניחן באוהל ומקנחן בספוג ונותן בהם שמן״ וכו׳, עד כאן. ולסברת החולק על סברא זו וסובר דקביעי נרות, סובר גם כן שהיו קנים שבהם נרות קבועים דקים, והיה כופפם למטה עד שהיה מטיבם ומקנחם וחוזר וזוקפם כבראשונה, כדמוכח שם מדברי רש״י דבור המתחיל של פרקים וכו׳:

ואני אומר, אלו הייתי שם הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים דלא קביעי נרות. הראשון, ממה שמצינו כשהזכיר כל פרטי מעשה המנורה לא הזכיר פרט זה שעשה ״למול פני המנורה יאירו״, שאם הנרות קבועים כשהזכיר המעשה חל זכרון הדבר. ועוד ראיה אחרת, ממה שאמר הכתוב בפרשת במדבר (במדבר ד:ט): ״ולקחו בגד תכלת וכסו את מנרת המאור ואת נרתיה ואת מלקחיה ואת מחתתיה ואת כל כלי שמנה״, הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים, שאם לא כן הרי הנרות בכלל המנורה הם ולא היה צריך לפרטם, אלא ודאי שאינם קבועים ולזה הצרך לפרטם כמלקחיה וכמחתותיה שהם בפני עצמם.

שוב ראיתי כזה בדברי הימים (דברי הימים ב׳ ד:כ) ״ואת המנורות ונרותיהם״, הרי זה מגיד כי בזכרון מנורות לא יכללו נרותיהם. וגם ראיתי לרש״י זכרונו לברכה שם שכתב וזה לשונו: להוציא מלב המפרשים נרות היו עשויים מגופה של מנורה ואדוקים בה, שהרי כתיב ״מנורות ונרותיהם״ וכו׳, עד כאן, יעין שם דבריו בארך. הא למדת שפשטיות הכתובים יגידו כי לא קביעי נרות.

וכפי זה נשכיל כונת תשובת ה׳ לאהרן, כי אהרן היה מתאנח על חנכת המזבח, והשיבו הקדוש ברוך הוא ״חייך שלך״ וכו׳, פרוש, מעשה המנורה שמוריד הנרות ומניחן באהל ומקנחם וחוזר ובונה אותה מחדש ומדליקה, הרי כל יום כעושה מעשה חדש שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה. ואמרו ״מדליק ומטיב ערב ובקר״ ולא מצינו הדלקה אלא בערב, הרי אמרו במסכת תמיד (פרק ג משנה ט) כי נר מערבי צריך להיות דולק יומם ולילה, ובתורת כהנים אמרו וזה לשונם: ״להעלות נר״ – נר מערבי דולק תדיר, מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה, עד כאן. הרי שישנה להדלקה והטבה לילה ויום, ונמצא שמחנך בכל יום המנורה, והם לא חנכו אלא פעם אחת המזבח. והוא מה שכפל הכתוב במאמרו דבר ואמרת, ״דבר״ – דבור הצריך למצוה, ״ואמרת״ – מענה רך המישב הדעת מחלשתה, שאמרנו שחלשה דעתו של אהרן והשיבו כי שלו גדול וכו׳. גם תתפרש תבת ואמרת לשון מעלה, על דרך אמרו (דברים כו:יז) ״את ה׳ האמרת״, שהשיבו שלו מעלה מכלן.

וגם לסברת האומר קביעי נרות, הנה הוא אומר שהיו הקנים שבו הנרות דקים, שהיה יכול לכפוף ולהוריד הנרות למטה עד שיקנחם ולחזור להעלותם, ובאמצעות הקנוח וכו׳ יחשב כמחדש והרי הוא מחנך בכל יום, ויתישב ערך הכתוב עצמו כמו שכתבתי.

בהעלתך את הנרת. צריך לדעת למה לא אמר בהדליקך. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו (במדבר רבה פט״ו; ספרי) בו דרשות רבות. גם צריך לדעת למה לא צוה ה׳ מצוה זו ביום ראשון, כי היא מצוה הנוהגת מיום ראשון בעבודה. ועוד הלא היא כתובה המצוה עצמה שמצוה כאן בפרשת תרומה (שמות כ״ה:ל״ז): ״והעלה את נרתיה והאיר על עבר פניה״, ולמה חזר לשנותה. עוד למה אמר יאירו ולא צוה לנוכח למצוה: ״תאיר״, כשעור ״בהעלתך״, וכמו שאמר גם כן בפרשת תרומה: ״והאיר על עבר״ וגו׳.

אכן במה שהקדמתי במאמר חז״ל (מנחות צח:) יתישב הכל על נכון. כי אמרו בהעלתך לצד שהנרות לא היו קבועים, יצו ה׳ שבכל עת אשר יורידם לקנחם ויעלה אותם לסדרם במקומם, יסדרם בדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגו׳, ולזה לא אמר גם כן ״תאיר״, כי אין המצוה בשעת הדלקה שיצדק לומר ״תאיר״, אלא המצוה היא על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול וגו׳, והבן:

ובזה נתישב למה הצרך לחזור לצוות לזה, כי לצד שעד עתה היה משה עושה כסדר זה בשבעת ימי המלואים, וחש ה׳ שידין אהרן בדעתו שאין מעכב סדר הנחתן, ואדרבא יותר הוא סדר נכון שיהיו הנרות ישרים פיפיותיהם ולא באלכסון, לזה צוה ה׳ שיאמר לאהרן שדבר זה מעכב. ובחר לסדר מצוה זו כאן ולא סדרה עם סדורי הקרבנות אשר צוה ה׳ ועבודה המעכבת, להודיענו הקפדת אהרן ורצויו, מה שנזכר במאמרם זכרונם לברכה.

אל מול פני המנורה וגו׳. טעם הדבר יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו במסכת שבת (כב.) וזה לשונם: ״מחוץ לפרכת העדות״ וגו׳ – וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסים, עד כאן. על פי הדברים האלה יצו ה׳ להאיר אל מול פני המנורה שהוא נר המערבי, להראות כל נר ונר שלא בא אלא בשביל עדות אשר יגיד נר הפונים אליו כלם, להראות נסו הנזכר.

ומה שראיתי שדקדקו התוספות התם בתמיהת ״וכי לאורה הוא צריך״ וכו׳, מטעם כל ארבעים שנה וכו׳, ולא אמרו ״והלא כל העולם כלו לאורו של מקום״, לעניות דעתי אינו דקדוק, כי תצדיק התמיהה מהמרגש להם יותר מדברים הבאים באמונה כי ה׳ ברא שמש וירח המאירים לעולם, ולדרך זה יתישב עם ההיא שהביאו משלהי כל הקרבנות וכו׳ (מנחות פו:), יעין שם דבריהם.

ויש לנו לחקור זאת מעתה, שלא בא המנורה אלא להגיד נסה שבנר מערבי היה מספיק בנר מצדה האחד ונר מצדה השני, ויש לומר כפי הפשט שהוא לנוי, שאחר שהוצרכה ביאתה לרמז הנזכר אין נכון להביא בית ה׳ אלא דבר מתקן ונכון שבמנורות.

ובדרך רמז ירמז בשבעה נרות לאומות העולם שהם שבעים אומות, כל אחד ירמז לכלל העשירי. ירמז כי כלן מאירים לנוכח המערבי, שהם ישראל שהם בחינת המערב כידוע ליודעי חן, ורמז גם כן שכלן כלים ונר ישראל לא יכבה. ותמצא שהארת הנרות אינו אלא בלילה, והוא סוד הגלות שנקרא לילה, מה שאין כן בבא זמן הישועה המתיחס לה בקר, כתיב (ישעיה כא:יב) ״אתא בקר״ וגו׳, יכבה נר האומות וישאר מכללותם נר ישראל שהוא הולך ואור עד נכון היום. גם רמז במצות הדלקת הנרות שיכון המדליק בהדלקתם שתהיה הארתם למול פני המנורה, שהכל יהיו לצרכי ישראל המתיחס להם שם פנים, כידוע למבינים.

בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה וגו'. הוקשה אל המפרשים מאחר שפני המנורה היינו הנר האמצעי א"כ הל"ל יאירו ששת הנרות, לומר שהששה יפנו מול השביעי, ואומר אני שמאמר אל מול פני המנורה קאי אשלמעלה ולא קשה מידי וזה שלא מצינו בפסוק זה שום ציווי שהרי לא אמר תדליקם או תעלם אל מול פני המנורה גם יאירו אינו ציווי כי אין ציווי לנרות, ועוד מהו שאמר ויעש כן אהרן מאי רבותיה ומי כמוהו מקים דבר ה', ומאי שבחו שלא שינה מהיכא תיתי שישנה. אלא שרצה הקב"ה להראות שלא לאורה הוא צריך ומטעם זה רצה ה' שיפנו כולם מול פני המנורה להוציא מלב הטועים, אבל מ"מ לא רצה לצוות על זה שידליקם מול פני המנורה כי לא יטעה בזה כי אם איש שוגה ופתי וכי מפני השוטים שקלקלו יצוה מצוה פרטי, אך אמר ה' דרך הודעה לומר הנני מודיעך מראשית דבר אחרית דבר והוא בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה כי בזה לא תתן מקום לטועים לטעות כו', אז אף אני אעשה זאת שיאירו שבעת הנרות לעולם לא יכבה אורם שיהיו לפני תמיד ומכלל הן משמע לאו שאם לא תעלה אותם מול פני המנורה ותתן מקום לטועים לומר לאורה אני צריך אז לא יאירו כלל שבעת הנרות, הן ע"י חורבן הבית, הן שגם בהיותו בבנינו לא יאירו ולא יצהיר זיו אורם גם לי גם לך לא יהיה.

וסיוע לפירוש זה, ממה שאמרו במדרש (תנחומא בהעלותך ג) שנסמכו הנרות לחנוכת המזבח לפי שנצטער אהרן על שלא היה בחנוכת המזבח א"ל הקב"ה לגדולה מזו אתה מוכן, הקרבנות אינן כי אם בזמן שבהמ"ק קיים והנרות הם לעולם שנאמר אל מול פני המנורה יאירו ז' הנרות עיין בילקוט (תשיט ח) נוסח מדרש זה. והבט ימין וראה מאי משמע שהנרות הם לעולם מפסוק זה, אלא ודאי שבעל מדרש זה כוונתו לפרש הפסוק על זה האופן, שאם תעלה אותם מול פני המנורה אז אעשה שיאירו שבעת הנרות לעולם אף בזמן החורבן. והרמב"ן כאן הקשה על מדרש זה הרי בזמן שהקרבנות בטלין גם הנרות בטלין, ע"כ פירש שעל נרות חשמונאי ובניו הוא מדבר. וקשה לי על דבריו הרי גם נרות חשמונאי מתחילה בטלו שניהם כאחד הקרבנות והנרות וכאשר נחה שקטה הארץ חזרו שניהם לקדמותן ומה יתרון לנרות על הקרבנות.

ונ"ל שלקח לו ראיה מן חשמונאי ובניו, שיש יותר קדושה בנרות מבקרבנות שהרי בחזרתן לא נעשה שום נס בקרבנות, ובנרות נעשה נס, ע"כ קבל אהרן תנחומין על הדלקת הנרות שהיא גדולה מן הקרבנות ומ"ש הקרבנות אינן כ"א בזמן שב"ה קיים והנרות לעולם כך פירושו, הקרבנות אע"פ שהיה בהם אש מן השמים והוא נס נגלה ומתמיד מ"מ אחר שנחרב הבית הראשון שוב לא ירד אש כי בבית שני חסרו ה' דברים ומכללם אש מן השמים, (יומא כא:) אבל קדושת הנרות לא סרה לעולם אע"פ שנחרב הבית פעמים, א' בימי נבוכדנצר, וא' בימי אנטיוכוס, מ"מ נעשה נס בנרות וזה מורה על גודל קדושת הנרות ולמד זה מן הכרח הקושיות שהזכרנו.

ונראה לי כי כך ביאור הכתוב, בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה ולא תתן מקום לטועים לומר לאורה הוא צריך הנה לגודל קדושת הנרות אני אעשה זאת שיאירו ז' הנרות לעולם ואף בזמן שלא יהיה בהם כ"א להדליק נר אחד הנה על צד הנס אני אעשה שיאירו כל ז' הנרות בימי חשמונאי וזכרונם לא יסוף מתוך בני ישראל לדורי דורות, אבל אם לא תעלה מול פני המנורה אז לא יאירו לעולם כי לא אעשה בהם ניסים מפורסמים כדי שלא ימצאו מקום לחזק טעותם ולומר בעבור שלאורה הוא צריך ע"כ הוא עושה בהם ניסים מפורסמים יותר מבקרבנות, ולפ"ז אין בפסוק זה שום ציווי אלא הודעת דברים וע"כ אמר לשבחו של אהרן ויעש כן אהרן וגו' כאשר צוה ה'. ר"ל כאילו צוה ה' את משה בפירוש כך היה נזהר בדבר כאלו נצטוה עליו, ואח"כ נתן טעם מאין בא להם טעות זה ואמר וזה מעשה המנורה וגו' כי כל כלי המשכן נעשו ע"י אדם חוץ מן המנורה שעשאה הקב"ה בעצמו חתיכה אחת כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה. ר"ל הקב"ה עשאה ומכאן יצא מקום לטועים לומר שלכך עשאה הקב"ה בעצמו לפי שלאורה הוא צריך, ע"כ היה אהרן מזורז להעלות נרותיה מול פני המנורה לבטל טעות זה.

וי"א מה ששבח את אהרן שלא שינה, לפי שהקב"ה אמר לו אל מול פני המנורה יאירו ז' הנרות ולא הקפיד על ההעלאה שתהיה מול פני המנורה כ"א על ההארה לבד הקפיד שתהיה מול פני המנורה ולא הקפיד על ההעלאה, ואהרן הוסיף ועשה אפילו ההעלאה מול פני המנורה כמ"ש אל מול פני המנורה העלה נרותיה. ויתכן עוד לפרש שהשבח הוא אע"פ שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו. מ"מ נזדרז הוא לבדו במצוה ויעש כן אהרן. לפי שראה בה קדושה יתירה מאחר שהקב"ה בעצמו עשאה כאמור וכן כתב הרמב"ן.

ועל צד הרמז י"ל אל מול פני המנורה. זה הקב"ה אורו של עולם, יאירו שבעת הנרות כי כל הקנים היו מול הקנה האמצעי והוא פונה מול השכינה שבמערב וא"כ דומה כאילו כולם פונין מול פני המנורה הטהורה אשר ממנו ית' האור יוצא לכל הנמצאים. ומדקאמר בהעלותך לשון עליה שידליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ורז"ל אמרו (תנחומא בהעלותך ג) שהמנורה נעשית מאליה זה מופת גדול שיש בה רמז על נר אלהים נשמת אדם העולה היא למעלה מאליה אם אין לה מונע מצד העונות והיא מעשה ה' כי ג' שותפין באדם (נדה לא.) וכבר בארנו זה למעלה פר' תרומה (כה לא) והוא ענין נכון וברור וזה סמיכות העלאת הנרות מעצמם למעשה המנורה כי גם היא היתה מעשה ה' כמ"ש כן עשה את המנורה הקב"ה עשאה.

בהעלותך את הנרות. כ׳ הראב״ע שנסמכה פרשה זו להודיע כי הדבור יהי׳ גם בלילה. והרמב״ן תפסו ממאמרם ז״ל בשבת והלא לא נדבר עם משה אלא ביום. אבל כבר ביארנו ריש פ׳ תצוה ובפ׳ אמור דהמנורה תכליתה לפלפולה ש״ת. וזה הלמוד הי׳ בלילה כמבואר בש״ר פ׳ תשא שבלילה חזר משה בעצמו. והיינו תורה שבע״פ. עם סיוע מה״ש. והי׳ משה בא לא״מ גם בלילה בשביל תורה שבע״פ. ומש״ה בא הסמיכות של הנרות :

אל מול פני המנורה. פני המנורה אינו הנר האמצעי כפרש״י. שהרי תניא בספרי ויעש כן אהרן שעשה לה פנים. ותו הרי כתיב והאיר על עבר פניה. משמע דכל המנורה יש לה פנים. אלא הפי׳ כמש״כ בס׳ שמות פ׳ תרומה דפנים משמעו מאותו צד שבאים אל המנורה להדליק. ובא שם האזהרה שיטה הנרות לזה הצד ולא לצד השני שהוא אחורי המנורה. וכאן באה אזהרה שיהיו נטוים באלכסון היינו לפנים שבגוף המנורה הוא הנר האמצעי כפרש״י:

יאירו שבעת הנרות. משום שבתורה שבעל פה נכלל שבע חכמות שבלי ידיעה בכל החכמות א״א לבא לכמה עיקרי תורה. כמו שיעורי כלאים ועוקצין וקדה״ח ועוד הרבה עניני שיעורים. וכל החכמות באו לשמש ולבאר אזהרות תורה שבכתב. וגם מי שיש לו עינים מוצא כל החכמות מרומז בתורה שבכתב. כמו שמצא ר׳ יהושע לכמה נחש מוליד כדאי׳ בבכורות פ״א. וכן כל פרטי המוסרים מרומז בתורה (כמש״כ בקדמת העמק השני בביאור מה שאמרו חז״ל אלו זכו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה ח״ת כו׳) והיינו שהזהיר הקב״ה שיהיו מאירים כח כל החכמות לפני המנורה שהוא נגד עיקר התורה. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ל״ז י״ט:

בהעלותך את הנרות וכו' כבר צוה על הדלקת המנורה בפ' תצוה ובפ' אמור, רק פה חדש איך יהיו הנרות מסודרים, שכבר בארתי (תרומה כ"ה) ששם מנורה נאמר רק על הבסיס והקנה האמצעי שבו קבועים הקנים, הוא קרוי מנורה, והששה קנים היוצאים מצדיה נקראים קני מנורה בשם לוי והם רק ששה, והבזיכין שבם נותנים השמן והפתילות נקראים בשם נרות והם שבעה, ובפ' תרומה אמר והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה, היינו שהמנורה י"ל שני עברים, העבר הפונה אל השלחן נקרא עבר של פניו, והעבר שכנגדו נקרא עבר אחוריו, וממ"ש והאיר על עבר פניה משמע שדי אם נרותיה פונים לצד שנגד השלחן, לכן באר פה שיאירו אל מול פני המנורה שהמנורה הוא הקנה האמצעי, וכבר בארתי (ויקרא סי' של"ב) גדר מלת מול שמציין השטח הסמוך לאיזה דבר באורך בענין שמשקיף אליו ורואה אותו, ומזה ידעינן שיצדדו הנרות מול הקנה האמצעי ובכ"ז יפנו ג"כ אל פני המנורה שהוא לצד של השלחן, בענין שיטה הבזך והפתילה לצד השלחן ולצד הנר האמצעי, שכן הנר האמצעי עצמו פונה אל השלחן שהוא עבר הפנים, ובזה מקיים אל מול פני המנורה שהוא הקנה האמצעי יאירו שבעת הנרות, וזה בין למ"ד מזרח ומערב מונחים בין למ"ד צפון ודרום מונחים שלכ"ע צריך שיפנו נגד האמצעי שזה נקרא בשם מנורה, הגם שלמ"ד מזרח ומערב מונחים נקרא לפני ה' הנר השני המזרחי כמ"ש רש"י בשבת (דף כ"ב), בכ"ז אא"ל שיפנו אליו כי לא נקרא בשם מנורה, והגר"א הגיה בכאן שלשה כלפי דרום ושלשה כלפי צפון, דק"ל שלמ"ד מזרח ומערב מונחים הלא לדידי' הנר השני שבמזרח נקרא לפני ה', ואין צורך לזה שלד"ה צריך שיפנו אל האמצעי שהוא קרוי בשם מנורה ולכן גם רש"י ז"ל בפירושו כאן כתב שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי וכן בת"י תלת לקבל רוח מערבא ותלת לקבל רוח מדינחא, ושביעאה במציעאה, ועי' ברא"ם שהאריך בזה ועי' עוד בסי' ג':

דבר אל אהרן ואמרת אליו דברי הספרי מיוסדים על ההבדל בין דבור ואמירה והתבאר בפרטות בהתו"ה ויקרא (סי' ג') עיי"ש:

בהעלותך לא נמצא בשום מקום לשון העלאה על הדלקת הנר רק גבי מנורה, ומזה הוציאו חז"ל לפרש גם מענין העלאה שמעלם למקום גבוה (כמ"ש בסי' ה') והנרות הם הבזיכים שנותנים בהם השמן והפתילה וזה מורה כמ"ד במנחות (דף פ"ח) שהנרות לא היו קבועים והעלה אותם לקבעם במנורה, ובמ"ש אל מול פני אם היה אומר אל מול פני המנורה הייתי מפרש שיפנו אל האמצעי, ואם היה אומר אל פני המנורה הייתי מפרש שיפנו אל צד השלחן (כנ"ל סימן אל"ף), ובמ"ש מול פני, ידעינן שיפנו לשניהם, היינו מצודדים אל השלחן והנר האמצעי, שנרות המזרחיים יפנו אל מקצוע מערבית צפונית והמערבים מזרחית צפונית, היינו שיהיו פונים אל האמצעי שהוא מול המנורה ונוטים מעט אל הצפון שהוא פני המנורה, והנר האמצעי שאין לו מול יפנה ביושר לצד צפון שהוא פני המנורה:

יאירו שבעת הנרות כבר בארתי (בפ' אמור סי' רי"ב) שממה שכפל צווי הדלקת הנרות בפ' תצוה ובפ' אמור, ויש שם שנוים בלשון, הוציאו חז"ל שמ"ש בפ' תצוה להעלות נר תמיד הוא שם הקבוץ, ור"ל כלל הנרות והוא תמידות סדורי שיהיו דולקים כל לילה מערב ועד בקר, ומה שאמר זה שנית בפ' אמור שם בא שם נר בדיוק [שכל שם הנכפל בא דיוק] ופי' נר אחד שהוא נר מערבי זה יהיה דולק תמיד ביום ובלילה והוא תמידות החלטי, ועז"א יערוך אותו אהרן מערב עד בקר לפני ה' תמיד, ובפ' תצוה אמר יערוך אותו אהרן ובניו, ששם מדבר מכלל הנרות שדולקים מערב עד בקר, ובפ' אמור שמדבר מנר המערבי שדלק בנס כל היום זה היה רק בזכות הכ"ג כמ"ש (בשבת דף כ"ב) משמת שמעון הצדיק מצאו שכבה, ועז"א יערוך אותו אהרן ומפ' שנותן בו שמן שידלק מערב עד בקר היינו חצי לוג לכל נר, ובכ"ז לפני ה' תמיד הנר המערבי שהוא לפני ה' ידלק תמיד בנס [וכמ"ש התוס' בחגיגה דף כו ע"ב והרע"ב ספ"ג דתמיד) וז"ש אי מערב ועד בוקר יכול כולם ת"ל לפני ה' תמיד וכו', [גרסת הספרים חסרה וגרסתי כגי' הגר"א וגרסתו אי מערב עד בקר יכול כולם מערב עד בקר ת"ל להעלות נר תמיד [איזה זה שנאמר לפני ה' תמיד] וזה נר מערבי שיהיה נר מערבי דולק תמיד, וגרסת הילקוט אי מערב ועד בקר יכבם ת"ל יאירו שבעת הנרות, יאירו שבעת הנרות בין הערבים:

א דק"ל איך נופל הלשון בהעלותך על נרות שכתב הכתוב במקום בהדלקתך בהעלותך ומתרץ על שם שהלהב עולה כלומר משום הכי נופל בו לשון עליה. ותו קשה לרש"י מכל מקום היה לו לכתוב בהדלקתך ולמה כתב בהעלותך דודאי לשון בהעלותך נופל גם כן בנרות כמו שפירש על שם הלהב עולה אבל מכל מקום הלשון בהדלקתך יותר טוב. ומתרץ דמשום הכי כתיב בהעלותך כדי ללמוד שצריך להדליק וכו'. אבל בפרשת תצוה גבי להעלות נר תמיד לא פירש רק למה כתיב להעלות ולא להדליק ואמר שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. יש לומר דלעיל כתיב להעלות לשון ציווי ועל זה פירש למה כתב הציווי בלשון להעלות ולא בלשון להדליק שהוא לשון יותר מבורר על מה הוא הציווי ומפרש משום שצריך להדליק וכו' שהוא בכלל הציווי לכן כתיב להעלות. ובפרשת אמור שהוא הציווי האמתי כדפירש"י שם קשה למה לא פירש שם כלום. יש לומר שהוא סומך על מה שפירש בפרשת תצוה על לשון להעלות שהוא בלשון ציווי כדפרישית ודלא כפירש הרא"ם שפירש פעם יפרש כל הבחינות הנופלים על הלשון ופעם יפרש קצת מהם ופעם יסמוך על מה שפירש במקום אחר ומשום הכי לא פירש בפרשת אמור כלום אף על גב דכתיב התם להעלות נר תמיד עד כאן לשונו:

ב ואף על גב דדרשו מזה שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה. יש לומר דעיקר דרשא היא מקרא דפרשת תצוה מלהעלות נר תמיד והכא אגב גררא נקטיה ועוד יש לומר דאי לשלהבת עולה מאליה לחוד הוא דאתא היה לו לכתוב להעלות ולא בהעלתך ואי למעלה אחת לחוד הוא דאתא היה לו לכתוב במעלותך אלא להכי כתיב בהעלותך למדרש תרווייהו והרא"ם פירש דדרש זה וגם שתהא השלהבת עולה שקולים הם ויבאו שניהם:

ג ואם תאמר והרי קומתו של אדם ד' אמות דהיינו כ"ד טפחים וקומתה של מנורה לא היה כי אם י"ח טפחים כדפירש"י בפרשת תרומה ואם כן למה צריך למעלה. ויש לומר לפי שהטפחים של בית המקדש היו שוחקות ואם כן י"ח טפחים של מנורה היו כמו כ"ד טפחים של חול דהיינו כנגד קומתו של אדם ואם בא להטיב צריך שיראה בנרות כדי שייטיב אותם לכך צריך מעלה:

ד פירוש מדכתיב יאירו שבעת הנרות על כרחך אפתילות קאי שהם המאירים דאי קאי אנרות שהם הבזיכין הוה ליה למימר אל מול פני המנורה יהיו נוטים שבעת הנרות. ואם תאמר והא בקרא כתיב אל מול פני המנורה דהיינו נר שעל קנה האמצעי יאירו שבעת הנרות ורש"י פירש שאין מאירין לנר אמצעי אלא ששה. ויש לומר דהא ק"ל דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות משמע שהכל יהיו מאירין לפניו של אמצע הקנה דהיינו למעלה על גביו שהוא נקרא פני המנורה וזה אי אפשר בשלמא אותו נר שעומד על קנה האמצעי מאיר כנגד פניו אבל שאר ששה נרות אינן מאירין אלא לפניו של אותן קנים שעומדים מול פניהם כמנהג כל הנרות שמנהגם להאיר כלפי עצמן. ומתרץ דגם שאר ששה נרות שעל ששה קנים מאירין לפניו של קנה האמצעי דששה שעל ששת הקנים ג' מזרחיים פונים למול אמצעי ר"ל שהיו כופפין ראשי הפתילות לפני קנה אמצעי וכן מערביים. ויאירו שבעת הנרות פירוש שבזה האופן יהיו מאירין שבעת הנרות אל מול קנה האמצעי. והרא"ם האריך כאן הרבה. (ועיין בתשובת הריב"ש סי' ת'):